נס פך השמן

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

אחד מניסי חנוכה הוא כשנצחו החשמונאים את היוונים, נכנסו להיכל כדי להדליק את המנורה ולא מצאו אלא פך של שמן שאינו מספיק [אלא] ליום אחד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים.

תיאור הנס

בתשובה לשאלה: "מאי חנוכה?" מביאה הגמרא (שבת כא:) ציטוט ממגילת תענית המתאר את נס פח השמן:

"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים."

מהסברי המפרשים לפרטי הנס

ברייתא זו, הנראית מבוארת, פשוטה וקלה להבנה, באמת עמומה היא ועופפת מסתורין. בפירושה התייגעו רבות המפרשים בשאלות שונות^[1], מהן אלמנטריות ובסיסיות, כגון: כיצד נטמא השמן? והמדוע א"א להשתמש בשמן טמא בהעדר שמן טהור? מדוע לא הביאו שמן טהור ממקום אחר? מדוע היו צריכים נס שמונה ימים?

אם הכוהנים היו טמאים מפני הקרבות - כיצד הדליקו את השמן מבלי לטמא אותו? כיצד עשו את המנורה מבלי לטמא אותה?

ולא רק ברקע לנס עסקו המפרשים אלא אף עיצומו של הנס עורר דיונים רבים. המפורסם שבכולם הוא העיסוק בקושית הבית יוסף (או"ח סי' עתר): מדוע אנו חוגגים שמונה ימים, הרי לא נעשה נס ביום הראשון, שהרי היה בפך בכדי להדליק יום אחד. בתירוצים שונים לקושיא זו הגדירו בדיוק את התרחשות הנס, זמנו המדוייק (שעת המזיגה או הבערה), ודיונים נוספים.

ננסה לעסוק כאן בחלק משאלות אלו^[2].

א. כיצד נִטמא השמן?

התקשו המפרשים כיצד נטמא השמן, הרי מגע גוי איננו מטמא, ואיננו פוסל אותו להדלקה?

כמה תירוצים נאמרו בשאלה זו, ומהם:

• יש שאמרו שטומאה זו מחמת שגזרו על העכו"ם להיות מטמאים בהסט כזבים (נדה לד.), והיונים טימאו את השמנים ע"י הזזתם (עי' תוס' שבת סוף כא: ד"ה שהיה מונח).

• יש שאמרו שהיו בידיהם חרבות שבהם טבחו ביהודים, וחרב שנגעה במת בטמאת כמת (חולין ריש ג. נזיר נג:; - שמעתי מהרב יעקב לבנון שליט"א).

• יש שאמרו שעצם כניסת היונים להיכל טימאה את השמנים, "שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין (- עור ראש אדם מת וזה למכשפות במלחמה, רש"י), ואל תתמה שהרי קרקפלו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכים" (חולין קכג.). וכזית מן המת מטמא באוהל (המועדים בהלכה, הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תשמג, עמ' קפח).

לדעה זו, יתכן יש לקרא את דברי הגמרא: "משנכנסו יונים להיכל - [ממילא] טַמאו כל השמנים", ולא היה צריך שינסו לטמא אותם בידיים (צדיק באמונתו יחיה, שיחות מהרב צבי ישראל טאו שליט"א, עמ'...).

ועי' נוב"י תנינא סי' קלז.

• יש מי שאמר שהיות והיונים הקטירו על המזבח לעבודה זרה (יומא ריש טז.), נטמאו כל כלי חרס שבהיכל כמבואר בתוספתא (ע"ז פ"ה ה"ה) שכלי חרס שהכניס אוירו לבית ע"ז נטמא (פר"ח סי' תרע).

ב. כיצד ידעו שהפח החתום טהור?

בברייתא הנ"ל כתוב שמצאו פך חתום בחותמו של כהן גדול, ובו השתמשו להדליק את המנורה. וצריך להבין מניין שהפח הנמצא טהור?

ולפי הדעות (שהובאו לעיל) שהכלים נטמאו בטומאת אהל - אין זה פלא, שהרי הכלי היה מונח סגור וחתום בחותמו של כהן גדול, וצמיד פתיל אינו נטמא באוהל; אולם אם הטומאה שהכלים נטמאו היא טומאת הסט - עדיין צריך להבין מניין שהכלי לא הוסט ע"י הגויים?

• וניתן ליישב שהיה מונח בחותם בקרקע (תוס' שבת סוף כא:) או שהיה ניכר במקום הנחתו שלא הוזז משם (ב"ח או"ח סי' עתר ריש אות ב) או שהיה מונח בחלון שבכותל, והיה החלון סתום בחותם (רבנו מאיר בר שמעון המעילי מנרבונה, בספר המאורות, הלכות חנוכה - בסוף פ"ב דשבת; מאירי שבת כא: סוף ד"ה נס זה, בשם יש אומרים; ב"ח שם בשם הגהות חדשות למרדכי).

• ויש מתרצים שאין לחוש שהסיטוהו, שאם היו רואים אותו - בודאי לא היו משאירים אותו שלם וחתום (מאירי שם; הר"ן שם (ט: - בדפי הרי"ף); חי' המהרי"ט שם; ועוד).

• ויש מתרצים שהיה הכד צר שאינו יכול להכניס בו אצבעו, וכיון שא"א לטמאו במגע בעודו בכלי - אינו נטמא גם בהסט, שכל שאינו נטמא בנגיעה אינו נטמא בהסט (ב"ח שם^[3]).

• ויש מתרצים שהיות וכל טומאה זו מדרבנן היא שגזרו על הגויים להיות כזבים - אין לחוש לה אלא במקום שודאי הסיטו, אך במקום שספך אם הסיתו אפשר להקל, ואין צריך להחמיר מדין ספק טומאה ברשות היחיד משום שספיקא דרבנן לקולא (ראש יוסף שם ד"ה טמאו כל השמנים).

ג. מדוע אין להשתמש בשמן הטמא כשאין שמן אחר?

יש שתמהו: ומה בכך שנטמא השמן, הרי "טומאה הותרה בציבור" (פסחים טז. ועוד), מדוע נזקקו לנס?

• יש המתרצים שהשמן דינו כמכשירי מצוה, וכמו שמכשירי מילה אינם דוחים שבת, כך מכשירי ההדלקה אינם דוחים את הטומאה (הרא"ם בפירושו על הסמ"ג - מובא בשו"ת חכם צבי סי' פז, שהשיג עליו).
• יש המתרצים שאכן מעיקר הדין השמן הטמא כשר בדיעבד להדלקת המנורה, שכן טומאה הותרה בציבור, אך "להודיע חיבתן" של ישראל עשה להם הקב"ה נס עבור הידור מצוה (פנ"י שם ד"ה שם מאי חנוכה דת"ר; שו"ת חכם צבי סי' פז - מובא בהגהות רבי ברוך פרענקיל, - בסוף השו"ע או"ח, - סי' עתר; ועוד).
  והוסיפו שכאן היונים כפרו בבחירת ישראל, וכפום לכתוב על קרן השור: "אין לכם חלק בא-להי ישראל" (בראשית רבה פר' ב פיסקה ד), ולכך נעשה נס במנורה, שהיא "עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" (מנחות פו: שבת כב:), לברר את בחירתם והשארת השכינה בהם (פנ"י שם).
• יש המתרצים שאף שטומאה התורה בציבור, מ"מ א"א לחנוך כלים בעבודה בטומאה^[4]. והיות וכאן – בחנוכת המזבח בימי החשמונאים – צריכים היו לחנוך את הכלים אחרי החורבן שעשו היונים, לכן א"א היה לעבוד בטומאה (חכמת שלמה ר"ס עתר; וכעי"ז בחי' הרי"ם [אלטר מגור זצ"ל] עה"ת, ריש חנוכה - מופיע אחרי פר' וישב, הוצאת מוסד הרי"ם לוין, ירושלים תשמ"ז, עמ' נו).

מהות הנס

חותמו של כהן גדול

בגמרא מודגש פרט מסוים בסיפור פך השמן הטהור שנמצא במקדש, והוא שאותו פך היה חתום בחותמו של כהן גדול. ולכן כאשר היוונים חדרו לבית־המקדש והצליחו להרוס את המזבח ולטמא את השמנים, פך השמן הזה – נשאר שלם, וממנו הדליקו את הנרות. - ונשאלת השאלה: מהי אותה הדגשה שהפך היה חתום בחותמו של כהן גדול?

בחסידות חב"ד מסבירים, שמכאן ניתן ללמוד, שכאשר החשֵכה הרוחנית גוברת, כאשר יש הזוממים "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", – יש להבטיח שיישאר פך שמן טהור, שממנו תדלק אחר־כך את המנורה כולה. במצב הזה צריך להשגיח שהפך יהיה "חתום בחותמו של כוהן גדול" וזו ערובה לשמירת טהרתו.

הרבי מליובאוויטש מוסיף ^[5], שדבר זה, מלמד אותנו הדרכה בעבודת ה':

"העצה היא לחפש ולמצוא את פך השמן החתום בחותמו של הכוהן הגדול. כשם שהכוהן הגדול קשור כל העת לקדושה וליראת שמים שלמה, כך בכל יהודי קיימת נקודת היהדות, עצם הנשמה, הנשארת תמיד שלמה וטהורה. היא עלולה להיות במצב של שינה, אבל כשמעוררים אותה מתפרצת ממנה שלהבת של אמונה, שגוברת על הטומאה שחדרה לשכל האדם.
הדרך לעורר את עצם הנשמה היא ההתקשרות עם הכהן הגדול שבכל דור ודור, ראש בני ישראל, שאף הוא שרוי כל כולו בעולם של קדושה ואינו זז מירושלים (- שלמות היראה). הוא מעניק לכל מי שמתקשר עמו פך שמן טהור, שבכוחו יוכל להאיר את נר נשמתו, ולהגיע להכרה אמיתית באלוקות".

השמן מבטא את הרוחניות

בגמרא (מנחות כח: וע"ז מג. וראה שיחות הרצי"ה מועדים א עמ' 146) מובא שמלכי בית חשמונאי עשו מנורה מקנים שמצאו, והייתה המנורה עשויה עץ וי"א מברזל מצופה בבעץ (- בדיל^[6], רש"י שם). ותמהו המפרשים מדוע לשמן נעשה הנס אך למנורה לא נעשה נס כלל^[7]?

ותירצו, שהשמן מבטא את הרוח, את הקודש, ואילו המנורה את החומר, את החול. ובעם ישראל הקודש איננו תלוי בחול, אלא להפך: החול תלוי בקודש. לעומת זאת בתרבות אנושית רגילה (כחכמת יון) הקודש הוא תלוי בחול ואין לו עמידה בפני עצמו. והנס הבליט את הניצחון התרבותי-רוחני שנצחו החשמונאים את היונים (אגרות הראי"ה ח"ג סי' תשצז עמ' עה-עו, מובא במאורות הראי"ה חנוכה).

ועוד דרשו בספרים: "כשנכנסו היונים להיכל טמאו כל השמנים" – היינו שטימאו את המחשבות והדעות של רוב ישראל, שהחלו נוהים בליבם אחר חכמת יון ודמו שיש בה ממש. "בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד בלבד" - שעִם כל מה שפגמו היונים במחשבת הלב של עם ישראל, עדיין מאירה נשמתם קדושה בעומק לבם לידע שהם קדושים ובחירים מכל האומות; אבל לא היה בה להדליק 'נר תמיד' - שכל שאר המחשבות פגומות היו ומעורבות, שהושפעו מטומאת חכמת יון.

"נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" - שמִן השמים סייעו ללבות בקרבם ניצוץ זה של חכמת אמת עד שהאיר להם באור מלא תמיד^[8]. ונס זה של טהרת הלב והנשמה מתחולל בכל דור ודור, וביותר בזמן שהם משועבדים בין הגויים המנסים להעבירם על דעתם ועל דתם ולטמאם באמונות כוזבות ודעות רעות, ומן השמים מסייעים שלא תכבה גחלת ישראל הנותרת ח"ו (עי' עין אי"ה שבת פ"ב סי' ג, מובא במאמרי הראי"ה עמ' 152-153 ובמאורות הראי"ה לחנוכה; חי' הרי"ם שם ד"ה וטמאו השמנים שבהיכל - אות ג, עמ' נו-נז, וד"ה ולא מצאו - אות יא, עמ' נח; ספר התודעה, לרבי אליהו כי טוב, פרק שביעי - כסלו, הוצאת ש. וינפלד, ירושלים 1969, עמ' קעה-קעו).

ראה גם

• חנוכה
• ניסי חנוכה
• קושית הבית יוסף

קישורים חיצוניים

• [בחותמו של כהן גדול] - פורום 'אוצר החכמה'

הערות שוליים