פרשני:בבלי:ביצה לב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה לב ב

חברותא[עריכה]

והרי מאי שנא בסכין דלא יחתוך, כיון  דקמתקן מנא (מתקן כלי) הוא, אם כן באור נמי הרי קא מתקן מנא, ולמה מתיר רבי יהודה?!
תני רבי חייא ברייתא, המפרשת את דעתו של רבי יהודה:
חותכה באור בפי שתי נרות, נותן שני ראשיה בתוך שתי נרות (אם צריך להדליקן כאחת  1 ) ומדליק את הפתילה באמצעה והיא נחלקת. ולכן מתיר רבי יהודה, כי אין מוכח מתוך מעשיו שלתקן את הפתילה הוא מכוין אלא להדלקה בעלמא.

 1.  הרא"ש והר"ן הביאו כן מירושלמי דאיתא התם: בצריך לשתיהן.
אמר רבי נתן בר אבא אמר רב: מוחטין (מפרש לה ואזיל) את הפתילה ביום טוב.
ומפרשת הגמרא: מאי מוחטין?
אמר רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב: לעדויי חושכא, להסיר את השחרורית שבראש הפתילה המחשיך את אורה (ועושה כן בעוד הנר דולק, שו"ע).  2 

 2.  כתב הרמב"ם בפרק ד מהלכות שביתת יום טוב, דדוקא ביד אבל לא בכלי. וכתב עליו הראב"ד: ואפילו במחט, שהרי אמרו "מוחטין". וכתב הרא"ש ז"ל על דברי הרמב"ם: ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי שהוא מתקן הפתילה, ולא מסתברא, דאין כאן תיקון כלי, וגם מדקאמר "מוחטין" סתם, משמע דבכל ענין מותר. ובשולחן ערוך כתב: אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי. ובמשנה ברורה הביא שני פירושים בדבריו: האחד: את הפחם מותר אפילו בכלי, ולא אסר השו"ע אלא להסיר ראש הפתילה. השני: אפילו את הפחם אסור להסיר בכלי.
תני בר קפרא: ששה דברים נאמרו בפתילה ביום טוב:
שלשה מהם להחמיר, ושלשה מהם להקל.
ואלו השלשה שנאמרו להחמיר:
א. אין גודלין אותה לכתחלה ביום טוב.
(מנהגם היה לעשות חוט ארוך, ולכופלו, ולכן נקט לשון "גדילה".
ומכל מקום, כל צורה של פתילה שהוא עושה אותה תחלה, אפילו בלא גדילה, אסור לעשותו, לפי שעשיית פתילה - עשיית כלי הוא. מאירי).
ב. ואין מהבהבין אותה באור (באש), כדי להסיר את הנימין שבה.
ג. ואין חותכין אותה לשנים.
ואלו השלשה שנאמרו להקל: א. אם אינה קשה כל צרכה, ממעכה ביד כדי להקשותה, הואיל ותיקון כלאחר יד הוא.
ב. ושורה אותה בשמן, כדי שתדלק אחר כך יפה בו ביום.
ג. וחותכה באור כדי שתהיה בפי שתי נרות.  3 

 3.  כתב הר"ן: והאי דלא חשיב בהדייהו מוחטין את הפתילה, משום דבתקון גוף הפתילה קא עסיק.
וכיון שהביאה הגמרא את אימרתו של רב נתן בר אבא משמיה דרב, היא מביאה עוד מימרות כאלו.
ואמר עוד רב נתן בר אבא אמר רב: עתירי בבל (עשירים שבבבל) - יורדי גיהנם הם, שאינם מרחמים לעשות צדקה.  4 

 4.  ביאר המהרש"א על פי מה שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא, שהצדקה מצלת מדינה של גיהנם.
כי הא דשבתאי בר מרינוס, איקלע לבבל והיה צריך כסף למחייתו. בעא מינייהו עסקא (ביקש מעשירי המקום שיתנו לו כסף לסחור בו באופן שיהא לו ולהם ריוח), ולא יהבו ליה (לא נתנו לו).
ביקש מהם שבתאי מזוני כצדקה, וגם מיזן נמי לא זינוהו (לא נתנו לו מזונות).
אמר עליהם שבתאי: הני - אינם מזרעו של אברהם אבינו, אלא מערב רב שעלה ממצרים קא אתו (מזרעם הם).
דהא כתיב: "ונתן לך רחמים, ורחמך - כאשר נשבע לאבותיך".  5 

 5.  ביאר המהרש"א, שהוא נלמד מכפל הלשון "ונתן לך רחמים, ורחמך", ומשמע שיתן לך לב לרחם על אחרים לענין צדקה.
הרי למדת, שנשבע ה' לאבות שיתן לזרעם את מידת הרחמים לרחם על הבריות, ולפיכך:
כל המרחם על הבריות - בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, שהרי נתקיימה בו השבועה שנשבע ה' לאבותיו.
וכל מי שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו, ולא נשבע ה' לאבותיו לתת לו רחמים.
ואמר עוד רב נתן בר אבא אמר רב: כל המצפה על שלחן אחרים מי שאין לו אוכל משלו, וצריך שיתנו לו אחרים מזונות, הרי העולם כאילו חשך בעדו (כנגדו), כלומר: חושך פרוס לפניו, שהכל עליו כחושך.  6 

 6.  המהרש"א ביאר על פי מה שאמרו בגמרא ביומא, אינו דומה מי שרואה (את האוכל) ואוכל, למי שאינו רואה ואוכל, והכא נמי, מי שמצפה לשלחן אחרין כאילו אינו רואה ואוכל.
שנאמר בספר איוב (טו כג): "כאשר אדם נודד הוא ללחם, למצוא איה הוא, אז ידע כי נכון בידו, מזומן לפניו, יום חושך".
רב חסדא אמר: אף חייו אינם חיים.
תנו רבנן:
שלשה חייהן אינם חיים, ואלו הן:
א. המצפה לשלחן חבירו.
ב. ומי שאשתו מושלת עליו.
ג. ומי שיסורין מושלין בגופו.
ויש אומרים: אף מי שאין לו אלא חלוק אחד, ומתוך כך אינו יכול לכבסו, והכינים שבו מצערין אותו.
ומפרשת הגמרא: ותנא קמא שלא הזכיר "מי שאין לו חלוק אחד" בכלל אותם שחייהם אינם חיים, סובר שמכל מקום אפשר דמעיין במניה, יכול הוא לבדוק את כליו, ולנקות את חלוקו בעצמו מן הכנים.
מתניתין:
א. אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר כדי לצלות בו דג מליח.
כשצולין את הדגים על האסכלא (כלי מתכת מנוקב) וחוששין שמא תשרוף המתכת החמה את הדג, שמים בין הדג לאסכלא חתיכת חרס או נייר השרויים במים. ואסור לשבור ביום טוב חרס או לחתוך ניר למטרה זו, כדמפרש הטעם בגמרא.
ב. ואין גורפין תנור וכירים מהטיח שנפל לתוכו, שמתקן כלי הוא.  7 

 7.  כתב רש"י: משנתנו אתיא כרבנן הסוברים: מכשירי אוכל נפש אסורים ביום טוב. ב. בשולחן ערוך כתב טעם אחר באיסור הגריפה, מפני שהוא מטלטל שלא לצורך, וביאר במשנה ברורה, והרי הוא מוקצה דהא אינו ראוי לשום דבר.
אבל מכבשין, מותר להשוות ולהחליק את העפר והאפר שבתנור, כדי שלא יהיו גבוהים ויגעו בפת המדובקת בדופני התנור.  8 

 8.  כתב השולחן ערוך: מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק ולא יגע בפת כלל, אע"פ שאם היה נוגע בו לא היה בו כדי לחרכו, וביאר המשנה ברורה, דאם יוכל לחרוך הפת, אפילו גריפת הטיט מותר, וכמבואר לקמן.
ג. ואין מקיפין (מקרבין זו אצל זו) שתי חביות, והאש ביניהן, כדי לשפות (כל הושבת קדירה על אש קרוי שפיתה) עליהן את הקדירה. ומדרבנן הוא שאסרו זאת משום שנראות החביות והקדירה שעל גביהן כמחיצות וגג, ודומה הוא לבנית בנין.
ד. ואין סומכין את הקדרה בבקעת, לפי שהעצים, הואיל והדרך להשתמש בהם הוא לדבר האסור, כגון לעשות מהם כלים, לא התירו לטלטלן אלא להסקה (רש"י לג ב).
וכן בדלת, מפרש לה בגמרא.
ה. ואין מנהיגין את הבהמה ברשות הרבים במקל ביום טוב.
ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר, ויתבאר טעם מחלוקתן בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח:
ומפרשינן: מאי טעמא אסור לעשות כן? משום דקא מתקן מנא, שכל דבר העשוי לשימוש כל שהוא - חשוב כלי.
שנינו במשנה: ואין גורפין תנור וכיריים:
תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן: ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו, מותר.  9 

 9.  כתב השולחן ערוך: אם יש בטיח שנפל לתוכו כדי לחרך הפת או הצלי אם היה נוגע בהם, אע"פ שבלא גריפה היה אפשר לאפות ולצלות בו, כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו. וכתב המשנה ברורה: וכתבו הפוסקים, דכל זה בשנפל הטיח היום, או אפילו אתמול ולא ידע מזה, אבל בהיה יכול לתקן אתמול אסור לגרוף ככל מכשירי אוכל נפש שאם אפשר לעשותם מערב יום טוב, אסור לעשותם ביום טוב.
דביתהו דרבי חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא (לאשתו של רבי חייא נפל לתוך התנור ביום טוב אריח מאריחיו).
אמר לה רבי חייא: חזי דאנא רפתא מעליא בעינא (ראי נא, שרצוני בפת אפויה כהוגן)! כלומר: גרפי את התנור כדי שתהיה הפת אפויה כהוגן.
אמר ליה רבא לשמעיה (לשמשו): טוי לי בר אווזא (צלה לי אווז קטן) ואזדהר מחרוכא (והזהר שלא יחרך האוז).
כלומר: גרוף את התנור מדברים העלולים לנגוע בצלי ולשורפו מאחר שנתחממו בתנור.
אמר ליה רבינא לרב אשי: אמר לן סיפר לנו רב אחא מהוצל אודותיך, דמר (שעבדי אדוני) - שרקין ליה תנורא ביומא טבא (טחים סביבות כסוי פי התנור בטיט ביום טוב), כדי שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו.
ודבר זה תמוה הוא בעיני, שהרי גיבול טיט הוא תולדה של מלאכת לישה, ואסור לעשותו ביום טוב כיון שאפשר לעשותו מערב יום טוב, או לסותמו בדבר אחר.
אמר ליה רב אשי לרבינא: אין אנו סותמים את התנור בטיט שגיבלוהו ביום טוב, כי אנן, שקרובים אנו לנהר פרת - ארקתא דפרת סמכינן, סומכים אנו את עצמנו על החול שבשפתו, שטיט מגובל הוא ובו אנו משתמשים.
והני מילי, דצייריה לטיט מאתמול, שעשה בו סימן ונתקו מאתמול (משום הכנה. שו"ע ומ"ב).
אמר רבינא: וקטמא (אפר) שרי לגבלו ולטוח בו הואיל ואינו בר גיבול.
שנינו במשנה: ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה:
אמר רב נחמן: אבנים של בית הכסא (אבנים גדולות שמצדדין אותן באדמה, להיות כמו מושב חלול, ויושבין עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא), מותר לצדדן ביום טוב.
איתיביה רבה לרב נחמן ממשנתנו ששנינו: אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה, משום שהוא דומה לבנין, ואף כאן יש לנו לאסור מאותו טעם?!
אמר משני ליה רב נחמן לרבה: שאני התם משום דקא עביד אהלא (שאני הקפת חביות משום שהוא עושה אוהל) שהרי יש לו גג היינו הקדרה, אבל בצידוד אבנים של בית הכסא, אין לו גג.
אמר ליה רבה זוטא לרב אשי: וכי בנין שאין לו גג אין לאסור?
אלא מעתה, לדבריך, אם בנה אצטבא (משטח לשבת עליו, שהוא אטום ואין חלל תחתיו, ובונים אותו בנין לבנים וטיט) ביום טוב, דלא עביד אהלא (שאינו עושה אוהל על מקום חלול) האם הכי נמי דשרי (האם גם כזה מבנה מותר לבנות)?! והרי סוף סוף בנין הוא! ואם כן, אף אבנים של בית הכסא יש לאסור משום דדמי לבנין, ואין לחלק בין יש לו גג או אין לו גג.
אמר ליה רב אשי לרבה זוטא, יש לחלק ביניהם:
התם, באצטבא - בנין קבע אסרה תורה, וכיון שבעשיית האיצטבא הוא בונה בנין קבע הרי אסור לעשותו.
אבל בניית בנין עראי לא אסרה תורה. ולכן לגבי סידור החביות אין איסור תורה, שאינו אלא בנין ארעי.
וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע, ולפיכך אסור לסדר את החביות כשקדרה על גבן.
ואילו הכא גבי בית הכסא, אין לאסור אפילו מדרבנן, כי משום כבודו של האדם, הצריך להתפנות במקום צנוע, לא גזרו ביה רבנן לאסור את צידודן של האבנים ביום טוב.
אמר רב יהודה: האי מדורתא (היסק גדול שעושין לפני השרים, העשויה כעין בנין, שמסדרים ארבעה כתלים מן העצים, ועליהם מסדר עצים כמין גג, ומסיקן), חילוק יש בדין עשייתה ביום טוב:
אם בונה את המדורה מלמעלה למטה, שמסדר תחילה את הגג ואחר כך את הכתלים, שאינו דרך בנין - שרי.
ואם בונה זאת מלמטה למעלה, תחילה את הכתלים ועליהם את הגג כדרך בנין - אסור.

דרשני המקוצר[עריכה]