פרשני:בבלי:זבחים יח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים יח א

חברותא[עריכה]

תלמוד לומר "חוקה חוקה" לגזירה שוה. בשתויי יין (ויקרא י ט) אמר הכתוב "חוקה", וכמו כן אמר הכתוב במחוסר בגדים (שמות כט ט) וברחיצת יד ורגל (שם ל כא) "חוקה" (הכוונה היא ל"חוקת עולם", האמורה בשלשתם) ללמד בגזירה שוה, כשם ששתויי יין מחללים עבודה, אף מחוסר בגדים או מי שלא רחץ ידיו וורגליו, מחלל עבודה.
וכיון שלמדנו למחוסר בגדים שמחלל עבודה בגזירה שוה משתויי יין, למה הוצרך הכתוב לומר "והיתה להם כהונת עולם"?
ומתרצינן: אי דרשינן מהתם, מגזירה שוה משתויי יין בלבד, הוה אמינא, הני מילי שמחוסר בגדים מחלל עבודתו, הוא רק באופן שעבד עבודה דזר חייב עליה מיתה (כגון זריקה, או הקטרה, או ניסוך היין והמים). אבל עבודה דאין זר חייב עליה מיתה, אימא לא יחלל אותה מחוסר בגדים, שהרי בשתויי יין, שהוא מקור הלימוד, נאמר "ולא ימותו", והוה אמינא שרק אותן העבודות שנאמר בהן מיתה הן הנלמדות בגזרה שוה משתויי יין. קא משמע לן הפסוק "והיתה להם כהונה לחוקת עולם", שבכל העבודות שהכהן עובד כשהוא מחוסר בגדים, הוא מחלל בכך את העבודה, משום שמחוסר בגדים הרי הוא כמו זר, ובזר אין חילוק בין עבודה שיש בה מיתה לבין עבודה שאין בה מיתה, אלא בכולן הוא פוסל  1 .

 1.  רש"י פירש שתירוץ הגמרא הוא שאילו למדנו פסול מחוסר בגדים רק מגזירה שוה, היה סלקא דעתך שאינו פוסל אלא בעבודה תמה דכתיב בשתויי יין "ולא תמותו" ולכן הוצרך הפסוק "והיתה להם" וגו'. אך הרמב"ן בחולין (כד א) ביאר שהסלקא דעתא היה ש"חוקה" מלמדת לעכב רק שלא יעלו לשם חובה, אך לענין חילול עבודה למדנו רק מ"והיתה להם" שנחשבים כזרים לגבי עבודה. והרמב"ם (פ"ט מביא"מ ה"י) לא הזכיר מהו דין שתויי יין בעבודה שאינה תמה, וגם במשנה להלן (קיב ב) לא הוזכר אם דין שתויי יין כמחוסר בגדים שאינו חייב מיתה אלא על עבודה תמה. ובמשנה למלך כתב שמסוגיין מוכח כי שתויי יין ומחוסרי בגדים דינם שוה לענין חיוב מיתה על עבודה תמה, וביאר הגרעק"א (על גליון הרמב"ם) שכוונתו לתירוץ הגמרא דאי ילפינן מחוסר בגדים בגזירה שוה משתויי יין לא היה מחלל אלא עבודה תמה. וכן נקט הקרן אורה לעיל (טו ב). אולם במרכבת המשנה (שם) נקט בדעת הרמב"ם ששתויי יין חייב מיתה בעבודה שאינה תמה, וביאר, שכוונת הגמרא כי אף שחיוב מיתה בשתויי יין נאמר בסתם, אי אפשר ללמוד ממנו שמחוסר בגדים מחלל עבודה שאינה תמה. ויש להעיר שלמסקנת הגמרא נלמד דין שתויי יין ממחוסר בגדים, ולפי זה לכאורה לא יתחייב על עבודה שאינה תמה. ושמא הלימוד הוא רק לענין חילול, אבל מיתה נאמר בשתויי יין סתם, ואף בעבודה שאינה תמה. (וע"ע בהערה 3). וראה בגבורת ארי (יומא יז א נקט שאיסור שתויי יין ישנו אפילו בעבודה שכשרה בזר כגון הדלקת הנרות. ובהערות הגר"י הוטנר (כנ"ל ע"ב הערה 9) ביאר כי טעם הרמב"ם לחייב בשתויי יין אף בעבודה שאינה תמה, הוא, משום שהחיוב אינו על העבודה אלא על הכניסה והיציאה, והנידון בסוגיין הוא רק לגבי חילול עבודה שחל רק בעבודה תמה. וכבר הבאנו לעיל (בהערה 14 לתוס' ט"ו ב ד"ה אתיא) שהאחרונים דייקו מדברי תוס' שפרועי ראש ושתויי יין חייבין אף ע"י עבודה שאינה תמה, ותמהו על כך מסוגיין, וביארנו כנ"ל, שרק לענין חיוב מיתה דינם תלוי בכניסה ויציאה, כי פסולם מצד אופן עמידת הכהן לעבודה, (ויתכן שהוא הדין למחוסר מכנסיים). אך לענין חילול העבודה שחל בגוף הקרבן הדין תלוי בחומר העבודה, וסלקא דעתא שאין מתחללת אלא עבודה תמה שזר חייב עליה מיתה. (ולדעת הר"י קורקוס שמחוסר בגדים אינו חייב על עבודה שאינה תמה כי דינו כזר, וגם במחוסר מכנסים יפטר, אף אם אין חיובו משום זרות, אלא דין מיתה בפני עצמו, כיון שעבודה תמה אינה מדיני הפסולין אלא מצד חומר העבודה שמחייבת מיתה, וראה עוד בהערה 16 לתוס' לעיל יז ב).
אשכחן מחוסר בגדים שהוא מחלל בכל העבודות.
שתויי יין, שנאמר בהם דין מיתה, מנלן שהם מחללים עבודה אפילו באותן עבודות שאין הזר חייב עליהן מיתה?  2 

 2.  הגרעק"א (בגליון הרמב"ם) תמה, הרי כל המקור ששתויי יין אין חייבין מיתה על עבודה שאינה תמה, נלמד בגזרה שוה חוקה חוקה ממחוסר בגדים שדינו כזר, וכיון שבקושיא זו עדיין לא ידעה הגמרא גזירה שוה זו (ממחוסר בגדים), נמצא שהוא חייב מיתה ככל העבודות, וממילא הוא מחלל את כלן, ולמה דנה הגמרא מנין שהוא מחלל עבודה שאינה תמה. וראה בספר "שלום רב" שהביא תירוץ לקושיא זו מספר "לשם זבח".
אתיא בגזירה שוה "חוקה חוקה" ממחוסר בגדים!
ומקשינן: והא תנא בברייתא מ"ולהבדיל בין הקודש ובין החול" שנאמר בשתויי יין, קא נסיב ליה. ואינו מצריך גזירה שוה לכך. ואיך נחלוק על כך, ונלמד גזירה שוה מעצמנו?
ומתרצינן: התנא בברייתא למד מ"ולהבדיל בין הקודש ובין החול", רק מקמי דתיקום ליה גזירה שוה של "חוקה חוקה" ממחוסר בגדים! והיינו שבתחילה לא היה זכור התנא דברייתא מגזירה שוה זו של חוקה חוקה. אבל לאחר מכן, משנזכר בה, עזב את הלימוד מ"ולהבדיל בין הקודש ובין החול", ומסקנתו היא כי הלימוד ששתויי יין מחללים עבודה הוא גזירה שוה ממחוסר בגדים.
ומקשינן: והא תנא, גם למסקנא, מחוסר בגדים הוא דקא יליף משתויי יין, ולא כפי שאמרנו עתה, שלמד שתויי יין בגזירה שוה ממחוסר בגדים!?
ומתרצינן: באמת למסקנא התנא לומד דין חילול בשתויי יין בגזרה שוה ממחוסר בגדים. ומה שמצינו שהגזירה שוה מלמדת להיפך, הכי קאמר התנא בברייתא:
הלימוד מ"להבדיל בין הקודש ובין החול" שנאמר בשתויי יין אינו מלמד אלא על חילול עבודות שיש בהם מיתה, שהרי בשתויי יין נאמר "ולא תמותו".
אך מנין שלא נחלוק בין מחוסר בגדים לבין שתויי יין ולבין כהן שעבד שלא רחוץ ידים ורגלים, אלא נשוה בין מחוסר בגדים, שכל עבודותיו פסולות, אפילו אותן עבודות שאין בהן חיוב מיתה, ובין שתויי יין ושאינו רחוץ ידים ורגלים, ויהיו כל עבודותיהם פסולות - תלמוד לומר "חוקה - חוקה" לגזירה שוה!  3 

 3.  מסקנת הגמרא שחילול עבודה בשתויי יין נלמד בגזירה שוה ממחוסר בגדים, וכן מבואר מדברי רש"י (בד"ה והכי קאמר) ומדברי תוס' לעיל (טו ב ד"ה אתיא, וראה גם ד"ה זר ובהערה 2), ובפשטות לענין חיוב מיתה למדו שתויי יין ממחוסרי בגדים, (דהיינו על איזה עבודה חייבין, אף שעצם דין מיתה כתוב בשתויי יין להדיא). ונמצא כי באופן שהיה מחוסר בגדים ושתויי יין יתחייב על כל פסול בפני עצמו, כיון שדינו כפסולי עבודה של מחוסר בגדים (וראה במנחת חינוך, קנב) ומאידך לא יתחייב אלא על עבודה תמה, והיינו משום שהחיוב הוא בתנאי שנעשית עבודה המחייבת מיתה, ולכן גם על הכניסה אינו מתחייב אלא אם נכנס בשעת עבודה. והרמב"ם (פ"א מביא"מ ה"א) נקט שאין חיוב מיתה על שתויי יין אלא בכהן הכשר לעבודה, וכתב שחיובו "אם נכנס ועבד", ומשמע שאין זה פסול נוסף לעבודה כזרות של מחוסר בגדים ושאינו רחוץ יו"ר (שהרי חיוב זרות תלוי רק בעבודה ולא בכניסה). ובכסף משנה הביא שמקורו מתורת כהנים (שמיני א ג) "אתה ובניך - מה אתה כשר וכו"', ומשמע שחלוק דין שתויי יין שאין חיובו כלל מצד העבודה אלא מצד הכניסה והעמידה בעבודה באופן שאינו ראוי, ולכן חיובו שייך גם בעבודה שאינה תמה, ואינו חייב אלא כשהוא ראוי לעבודה, כי אין חיובו על עצם העבודה כשאר הפסולין שחייבין על כל פסול ופסול שהיה בהם בזמן העבודה, כי חיובם משום שנשית העבודה בפסול. (ועי' משנה למלך בפ"ט מביא"מ הט"ו ובהערות הגר"י הוטנר הנ"ל). ויש לדון אם דברי התורת כהנים עולים בקנה אחד עם הלימוד ממחוסר בגדים לענין חילול - ונפרש שאין כוונת הגמרא ללמוד לענין חיוב מיתה. וראה בכסף משנה שנקט כי המקור לפסול שתויי יין הוא מ"להבדיל", (וכדברי רש"י בסנהדרין כב ב ועה"ת ויקרא י, י), ולא הזכיר את הגזירה שוה שבמסקנא, ואולי נקט כן משום שהרמב"ם פסק כהתורת כהנים ולא כסוגיין, וצ"ע. וגם מדברי הרמב"ם בסמוך (הט"ז) משמע שלא פסק כסוגיין שהרי מחייב את העובד ביציאתו רק אם דין היוצא כדין הנכנס, ובהכרח שסמך על הסוגיא בתענית (יז א) שפרועי ראש הוקשו לשתויי יין רק לענין מיתה, ובהכרח אינו מדין זרות שהיא בעבודה, אלא רק דין חילול הוא שהתחדש מ"להבדיל", ואין בו חיוב מיתה אלא על מצד ביאה שיש עמה עבודה, וכדברי התו"כ. (וע"ע להלן כ ד א הערה 1). ונפקא מינה במקור הפסול, לענין חיוב שתויי יין בבמה, שמצד פסול זר אינו פוסל בה, אך יתכן שמחלל משום "להבדיל", (ובפרה ודאי מחלל, שהרי בתו"כ דרשו מ"חקת עולם" לחייבו גם בשילה אף שעבודת במה נחשבת כעבודה בחוץ, והרמב"ן עה"ת ויקרא י, ט כתב שאינו מחלל בבמה, ואין טעמו משום שפסולו מצד זרות וזר כשר בבמה, שהרי נקט שם שחיובו גם על יציקה ובלילה שכשרות בזר, ובהכרח שסבר כי העבודה בבמה אינה נחשבת "עבודה" ראה בהערות לעיל ד א טז א). וראה בסנהדרין (שם) דמקשינן למה לא נלמד שפרועי ראש מחללים עבודה משתויי יין כמו שלמדנו לענין חיוב מיתה. וציין הגר"א לעיין בסוגיא בתענית הנ"ל. וכוונתו ששם מוכח שהוקשו רק למיתה מ"להבדיל" ולא לחילול שתלוי בזרות, וכל קושיית הגמרא שם היא רק לפי מסקנת סוגיין שלומדים דין זרות בגז"ש. ולכן לא מנה הרמב"ם את שתויי יין בכלל החייבין מיתה רק על עבודת מתנה (בפ"ט מביא"מ ה"י עי"ש במל"מ) כי אין החיוב תלוי בעבודה אלא בביאה. (ולכן השמיט את ההלכה הנלמדת מ"להבדיל" במסקנת סוגיין ובכריתות יג. שהרי נצרך ללמדנו על שתויי יין).
והוינן בה: למסקנא, שחזר בו התנא ולמד שתויי יין בגזירה שוה ממחוסר בגדים, אלא "להבדיל" - למה לי?
ומתרצינן: לכדרב.
דרב היה נמנע מלדרוש בדברי הלכה בזמן שהיה שותה יין, ולכן לא מוקים אמורא עליה, לא היה מעמיד את ה"אמורא", שתפקידו להשמיע בקול רם את דבריו של רב לציבור, מיומא טבא, החל מהשעה שאכל ושתה ועשה יום טוב לא הורה ולא דרש ברבים בדברי הלכה, עד לחבריה, עד ליום חברו, למחרת, משום שכרות. שנאמר "יין ושכר אל תשת - בבאכם אל אהל מועד ... ולהבדיל בין הקדש ובין החול". והיינו, בשעה שבאים להבדיל ולהורות בין דבר קדושה לדבר חול, אל תהי שכרות!
ואכתי הוינן בה: וכי מהכא, מהפסוק "והיתה להם כהונה לחוקת עולם", נפקא לדין מחוסר בגדים?
והרי מהתם נפקא, שנאמר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", ודרשינן מיתור תיבת "הכהן", שבא הכתוב לומר, אימתי הוא נקרא "אהרן הכהן"? רק כאשר הוא בכיהונו, בהיותו לבוש בבגדי הכהן הגדול, ולא כשהוא לבוש בבגדי כהן הדיוט - לימד הכתוב על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד, שעבודתו פסולה, משום שהוא מחוסר בגדים של כהן גדול! ולכאורה תמוה, למה הוצרך לומר "אהרן הכהן" אחר שיש לנו כבר את הלימוד מהפסוק "והיתה להם כהונה לחוקת עולם"?  4 

 4.  תוס' (סוף יז ב) הקשו למה הוצרך הכתוב ללמד מיתה במחוסר בגדים מ"וחגרת" הרי נאמרה מיתה במפורש בפסוק "ולא ישאו עוון ומתו", ובעלי התוס' עה"ת (שמות כ"ח מ"ג) תירצו שלולי נאמר "וחגרת" הוה אמינא שרק כהן הדיוט מחוסר בגדים חייב מיתה אבל כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט אינו מחוסר בגדים, קמ"ל. ולכאורה תמוה מסוגיין, שהרי לא תירצה הגמרא שלכך הוצרך "בכיהונו" לחדש שכהן גדול בבגדי כהן הדיוט נחשב מחוסר בגדים, ומשמע שזה פשיטא ליה שהוא מחוסר בגדים והחידוש הוא רק לגבי עבודה שאינה מעכבת כפרה. וכמבואר בדברי רש"י (ד"ה חיסור) ובשטמ"ק שדין זה למדנו מ"וחגרת". עיש"ה. אמנם יתכן לבאר כוונתם לפי המבואר לעיל (יז ב הערה 7) שמצוות בגדי כהונה כוללת את חיוב הכהן שיהא לבוש, ואת קיום דיני העבודה שתעשה בבגדים, וביארו בסוגיין, שמתחילה היה סלקא דעתא שהעבודה מחייבת רק ד' בגדים, ואולי תוספת בגדי כהן גדול הם מדיני הכהן ואין חייב עליהם מיתה, ועל כך גילה "וחגרת" לחייבו מיתה מצד דיני הכהן ללבוש בגדים בעבודה, אך עצם הדין שעבודה הנעשית בכהן גדול טעונה ח' בגדים אינו חידוש כלל. ועדיין סלקא דעתא שעבודה שאינה מעכבת כפרה לא יתחייב הכהן מצד העבודה בשמונה בגדים, ולכך נדרש "בכיהונו" שגם עבודה זו צריכה להעשות על ידי כהן, וכיון שדיני כהן גדול בשמונה בגדים, אין נפקא מינה בעבודה קלה, וחייב בשמונה בגדים מצד כהונתו. וראה עוד בהערות הבאות.
ומתרצינן: אי מהתם, אילו נאמר רק "והיתה להם", הוה אמינא, הני מילי שמחוסר בגדים פוסל, רק עבודה דמעכבא כפרה. אבל נתינת אש על גבי המזבח, שהיא עבודה דלא מיעכבא כפרה אלא למצוה בעלמא, שהרי האש היתה קיימת על המזבח, שירדה מהשמים, אלא שיש מצוה להביא גם אש מההדיוט, ואילו לא נאמר בה מפורש "ונתנו בני אהרן הכהן", הוה אמינא שעבודה זו לא צריך לעשותה בבגדי כהונה. ולכן השמיענו הפסוק, שגם עבודה שאינה מעכבת את הכפרה, צריכה להיעשות בבגדי כהונה!  5  ואכתי יש ליפרוך: וכי מהכא נפקא? והרי מהתם נפקא, שנאמר "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים", ודרשינן מיתור תיבת "הכהנים" שאין עבודתם כשרה אלא אם היו הכהנים בכיהונן - מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול, ועבד, שעבודתו פסולה, משום שלובש בגדים שאינם ראויים לכהונתו של הדיוט. ולכאורה תמוה, למה נצרכת גם דרשא זו וגם הדרשא מ"והיתה להם כהונה לחוקת עולם" שרק בשעה שלובשים את בגדי כהונתם עבודתם כשירה?

 5.  מפירוש רש"י משמע כי לתירוץ זה חידוש הכתוב הוא שצריך ללבוש בגדים לכתחילה לעבודה זו, ואמנם גם אחר הדרשא מ"ונתנו בני אהרן הכהנים" אין פסול מחוסר בגדים בעבודה שלא מעכבת כפרה, אלא רק למדנו ד"לאו שפיר עבד", וכן ביאר דבריו בשטמ"ק (סוף אות ד), והכרחם, כי אילו העבודה פסולה הרי היא מעכבת כפרה. והטעם שסלקא דעתא שאין צורך ללבוש בגדים בעבודה זו, נראה, משום שחיוב לבישת הבגדים הוא מדיני העבודה, ועבודה קלה אינה מחייבת בבגדים. אך התירוץ הראשון סבר שחיוב הבגדים אינו מדין העבודה אלא מדין הכהן העובד, ולכן אין מקום לחלק בין עבודה המכפרת לשאינה מכפרת, אלא לגבי חילול העבודה שחל בגופה, (וכמבואר בהערה 1, אך בעבודה שאינה מכפרת הנידון על החילול תלוי בחיוב הבגדים, ואין מקום לחלק). ויתכן שבצדדים אלו תלויים צדדי תוס' בקידושין (הובאו בהערה בתחילת הסוגיא) שהקשו למה צריך קרא למעט נשים מעבודה והרי הן מחוסרי בגדים, ותירצו שנשים לא התחייבו בבגדים, והיינו שהחיוב מצד הכהן העובד, כי אילו החיוב מצד העבודה, אף אם הן לא התחייבו הרי העבודה טעונה להעשות בבגדים, ואמנם זה טעם תירוצם הראשון שמדובר באופן שלבשו. (אך יש לדחות שחסרון זרות שייך רק במי שמצאה בבגדים ואינו לובש, אך כהנת שאינה מצווה אין זו זרות, וכמבואר לעיל). ב. רש"י נקט שעבודה שאינה מעכבת כפרה היא נתינת אש של הדיוט, שאינה אלא למצוה בעלמא מאחר שירדה אש מן השמים. ולכאורה תמוה איך אפשר להקטיר על אש מן השמים והרי יש דין הקטרה על עצים. ומבואר במנחת אברהם כי לשם כך די שתבעיר האש את עצי המערכה, ובא הכתוב לומר שגם הבאת אש מן ההדיוט להבערה טעונה בגדים. ועדיין תמוה, איך עיכוב הכפרה תלוי בהיכי תמצי שאי אפשר בלא הבערת הדיוט, והרי אין זו עבודה המעכבת מצד הדין רק שאי אפשר בלעדיה.
ומתרצינן: אי מהתם, מ"והיתה להם כהונה לחוקת עולם", הוה אמינא הני מילי שפוסל עבודה חיסור בגדים. אבל ייתור בגדים, באופן שלבש כהן הדיוט את בגדי הכהן הגדול, שהם כוללים בתוכם את בגדי הכהן ההדיוט  6 , אימא לא פסלה עבודתו. לכן קא משמע לן הפסוק "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים" שגם בייתור בגדים עבודתו נפסלת, משום שאין הם ראויים לכהונתו ככהן הדיוט!  7 

 6.  רש"י פירש שהנידון בייתור בגדים הוא באופן שלבש כהן הדיוט בגדי כהן גדול. וראה גם בשטמ"ק שהבין כי אין הכוונה שבייתור בגד אחד יש יותר טעם להכשיר מחיסור בגד אחד, ופשיטא שדין יתר כחסר (וכן הוכיח באור שמח פ"ה מכה"מ הי"ז), אלא רק סלקא דעתא שכהן הדיוט יש לו תורת לבישה גם בבגדי כהן גדול, (כך מוכח מקושית השטמ"ק למה לא אמרו לעיל שהחידוש בכהן גדול שנחשב מחוסר בגדים בבגדי כהן הדיוט, וכנ"ל הערה 3). אמנם למסקנא דקא משמע לן שאין לכהן הדיוט תורת לבישה של כהן גדול, פשיטא שפסולו מצד ייתור בגדים, וביאר הגר"ח שדין זה אינו מדיני העבודה, כי לו יצוייר שהיה כהן הדיוט יכול ללבוש שמונה בגדים היה כשר לעבודה, ובהכרח שאיסור הוא מדיני הכהן ללבוש יותר בגדים מחיובו, ומצד איסור זה הוא פוסל עבודה. (וראה לעיל הערה 4 שהוא הדין לכה"ג שלבש בגדי כהן הדיוט, שחיובו רק מצד דיני הכהן, כי העבודה כשרה בד' בגדים אך בכתבי הגרי"ז, הובא לעיל יז ב הערה 7, מבואר שחילוק דיני הכהנים הוא מדיני העבודה, וצ"ע).   7.  באור שמח (שם) הקשה הרי מצינו חילוק בין אבנטו של כהן גדול שהוא כלאים לאבנט של הדיוט העשוי בוץ, (ראה רמב"ם פ"ח מכהמ"ק ה"ב), וכן קשה ממגבעת ומצנפת שחלוקין באופן לבישתם או עשייתם (כמבואר שם ברמב"ם וראב"ד) ונמצא שכהן הדיוט הלובש בגדי כהן גדול, מחסר מבגדיו, ואין צורך לחידוש של ייתור בגדים, ואף שש??ם הבגד אחד הוא, וחלוק רק באופן עשייתו, הרי מצינו בסוכה (ה ב תוד"ה ואל) שאין כהן הדיוט יוצא בלבישת מצנפת. (וראה שפת אמת יומא יד, וצ"ע). ובפשטות יש לומר שלבש אבנט ומגבעת של הדיוט, והוסיף שאר בגדי כהן גדול, אך הגרב"ד פוברסקי דחה אוקימתא זו, ונקט שלדעת הגרי"ז שאין יתור בגדים אלא על ידי בגדי כהונה, (כמבואר בהערה הבאה), אין דין יתור אלא אם מקיים מצוות בגדי כהונה, אך כשלובש רק חלק מבגדי כהן גדול נמצא מחוסר בגדים ואינו מקיים כלל לבישת בגדי כהן גדול, והרי זה כמוסיף בגד חול שאין בו משום יתור בגדים אלא משום חציצה. ובהכרח שחידוש התורה בפסול ייתור הוא באופן שלבש את כל בגדי הכהן הגדול, ושבה הקושיא למקומה. ובהערה הבאה נברר דין זה.
תנו רבנן: היו בגדי הכהונה שלבש הכהן בשעת עבודתו מרושלין, נגררין בקרקע, או מסולקין מן הקרקע, שהיו גבוהים מהקרקע מחמת שהיו קצרים, או שהיו משוחקים מיושנים, ועבד - עבודתו כשרה! כי המצוה שיהיו הבגדים בדיוק כמידת הכהן היא רק למצוה בלבד, ולא לעכב. לבש הכהן שני מכנסים או שני אבנטים, או חיסר אחת מכל הבגדים, או שלבש בגד  8  יתר אחת  9 , או שהיתה לו רטיה על בשרו, תחת בגדו, וחצצה אותה הרטיה בין בשרו לבין בגד הכהונה,

 8.  רש"י (בד"ה ייתר אחת) פירש שהוסיף עליהם שום בגד בעולם, והיינו שהברייתא מוסיפה כי ייתור בגדים אינו דוקא בבגדי כהונה כשני אבנטים, אלא גם בבגד חול, ולכאורה כדבריו משמע להלן (ע"ב) דדרשינן בד - שלא ילבש של חול עמהם. (וראה עוד בדבריו להלן יט: בד"ה ששם, ובהערות שם). אך הרמב"ם (פ"י מכהמ"ק ה"ה) כתב כשם שמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל עבודה, כך היתר בגדים, כגון שלבש שתי כתנות או שני אבנטים, או כהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג ועבד וכו', והאחרונים תמהו שהרי בסמוך (בה"ח) פסק שגם באופן שכרך בגד חול על אצבעו פוסל, ולמה נקט כאן דוקא שהוסיף בגדי כהונה. וביאר הגרי"ז (הובא בספר הליקוטים במהדורת פרנקל, וראה בכתבים להלן יט א) שדין יתור בגדים נאמר רק על לבישת בגד כהונה נוסף, ואילו בבגד חול אין האיסור על הוספתו, אלא שנאמר בבגדי כהונה שלא תהא לבישה נוספת על בשרו, ולפיכך הוספת בגד אחר חוצצת ומבטלת את לבישת שאר הבגדים. (וכיון שאינה חציצה בפועל, היא פוסלת אפילו אם אינה במקום בגדים ומאידך אינה חוצצת עד שיהא בה ג' על ג' אצבעות כגון בגד, אך כשהיא במקום בגד וחוצצת בפועלת, אף בפחות משיעור זה. וכמבואר להלן יט. הערה 5). ומסתבר שטעמו, כי הכהן צריך להיות לבוש כולו רק בבגדי כהונה, ונחשב שכל גופו לבוש בהם, כי לבישת כל הגוף היא חוץ ממקומות המגולים, אך כשהוא לבוש בבגד נוסף במקומות המגולים נמצא שאין כולו לבוש רק בבגדי כהונה, אלא בצירוף התוספת. ונמצא שאין בגד נוסף פוסל מדין חציצה אלא כשלובשו על בשרו, אך אם ילבש בגד חול על בגדו לא יפסול, ולכן נקט הרמב"ם שפסול ייתור הוא דוקא כשהוסיף בגדי כהונה, שהם פוסלים גם כשהוסיפם ולבשם על בגדיו אך בגד חול אינו נחשב ייתור לעולם, וכל פסולו רק על בשרו ומדין חציצה. אך החזו"א (ג ב) נקט שאם הוסיף בגד חול ולבשו על בגדו פוסל. אמנם בכסף משנה כתב (בהלכה ח) שגם בגד חול פוסל משום ייתור בגדים, ותמה עליו הקרן אורה שאם כן היה לרמב"ם לפרש כן בנידון ייתור בגדים (בהלכה ה), וראה בבית האוצר שתמה עוד, הרי לאו מינה לא מחריב בה, ומנין שייתור בגד חול מעכב, והרי אפשר להעמיד את המיעוט מ"בד" רק על בגדי כהונה. ויתכן להשוות את דעת רש"י והרמב"ם, והיינו שייתור בגד כהונה פוסל משום מחוסר בגדים, ורק לבישת בגד כהונה פוסלת משום שלובש "ה' בגדים" ונחשב שאינו לובש כלל את ה"ד' בגדים" כדינו, ופסול זה מחייב מיתה. אך ייתור בגד חול "אינו מחריב" בלבישת הבגדים, אלא פסול בפני עצמו הוא של ייתור בגדים, ופסול זה רק מחלל עבודה. ועליו אמרו בברייתא רק "עבודתו פסולה" ונלמד מ"בד" שלא ילבש של חול עמהם. (ולהלן בע"ב נברר את מקור הדרשות לשני פסולים אלו). ולפי ביאור זה מובן למה נקטה הגמרא גם "שני אבנטים" וגם "ייתר אחת" כי אמנם שני דינים חלוקים נאמרו בייתור בגדים. ומסתבר שגם כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול חייב מיתה אפילו אם הוסיף רק אחד מהם על בגדיו, ודינו כלובש ה' בגדים, ומיושבת הקושיא בהערה הקודמת, שהרי באופן זה אינו מחסר מבגדיו, אלא מוסיף בגדי כה"ג. ולכאורה נראה שגדר פסול יתור בגדים תלוי בביאורים אלו, כי לדעת הגרי"ז אין היתור גורם שיחשב כמחוסר בגדים והוא דין מדיני הכהן, וכביאור הגר"ח בהערה 6, ואילו לביאור השני שנעשה מחוסר בגדים יתכן שהוא מדיני העבודה כמבואר בתחילת הסוגיא. וראה בהערה הבאה שיש בכך נפקא מינה גם לענין עונשו.   9.  הרמב"ם (שם) נקט שעל יתור בגדים "חייב מיתה בידי שמים" וכך הביאו הכסף משנה (בפי"ט מסנהדרין ה"ב). אך בסהמ"צ (לג) הבהיר הרמב"ם שרק מחוסר בגדים חייב מיתה ולא על יתור בגדים, (וראה חינוך צ"ט שהשמיט דברים אלו). וכבר העירו האחרונים שבתוספתא שלפנינו לא נזכר חיוב מיתה אלא ש"עבודתו פסולה". ובזבח תודה ביאר שהלימוד מוערכו בני אהרן הכהנים בכיהונן השמיענו שדין יתור בגדים הוא כחיסור בגדים, ולכן חייב מיתה. וביאור דבריו כדלעיל, שחידוש התורה שכיון שאינו לבוש כדינו הרי הוא מחוסר בגדים, וחייב מיתה, והכרח הרמב"ם לפרש כך, משום שלא אמרו לעיל חד קרא בחיסור וחד ביתור, אלא שהפסוק השני מגלה שיתור בגדים נכלל בדין מחוסר בגדים. ובמקדש דוד (לו) דן אם יתור בגדים מחייב מיתה בעשיית פרה אדומה, שהרי מחוסר בגדים נלמד מקרא בפני עצמו בפרשת פרה (ביומא מג א) ואין בה פסוק נוסף ליתור בגדים. ובמנחת אברהם צידד לפטור משום שחיוב מיתה במחוסר בגדים היא מפני זרות, ולא מצינו שזר חייב מיתה על עשיית הפרה. (וכן דייק במנחת חנוך שצ מלשון הרמב"ם פ"ט מביא"מ ה"א "זר שעבר "במקדש", ולא בחוץ). אך לביאור הזבח תודה מסתבר שכבר נכלל דין יתור בגדים בחיסור בגדים, וגם בפרה יתחייב, וכן מבואר במנחת חינוך (שצז). ולפי המבואר בהערה הקודמת היינו דוקא ביתור בגד כהונה, שנכלל בחיסור בגדים, אך בהוספת בגד חול לא יפסול בעשית פרה כי הוא נלמד מקרא אחר כדלהלן "בד" שלא ילבש של חול עמהן" ופסול זה לא נאמר בפרה. אולם לביאור הגרי"ז שבבגדי כהונה התחדש דין יתור בגדים מצד תוספת הבגד, מסתבר שבפרה לא יפסול יתור בגד כהונה שלא התחדש בה, ואדרבא במוסיף בגד חול יש לדון אם חציצתן פוסלת בפרה, שהרי מחמת לבישת הבגד נחשב שאינו לבוש בשאר הבגדים בלבד, והוא חסרון בכל הבגדים. וראה חזון יחזקאל (פ"א ממנחות ה"ו).

דרשני המקוצר[עריכה]