פרשני:בבלי:זבחים כז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים כז א

חברותא[עריכה]

ואם חזר וחישב בעבודה נוספת שיאכלנו  חוץ למקומו, והיינו חוץ לעזרה, פסול הקרבן מדין מחשבת חוץ למקומו, ואין בו כרת באכילתו.
אך אם חישב באותה עבודה מחשבת פיגול של חוץ לזמנו, שיזרוק את הדם או שיאכל את הקרבן שלא בזמנו הרי הוא פיגול וחייבין עליו כרת על אכילתו.
ואם חישב בשעה שעבד את העבודה הראשונה לתת את הניתנין - למעלה למטה, ואת הניתנין - למטה למעלה, ושיהיה אותו המתן למחר, והיינו חוץ לזמנו, הרי הקרבן פסול, אך אינו פיגול לחייב על אכילתו כרת, וכפי שיתבאר.
חזר וחישב בעבודה השניה מחשבת פסול, לאחר שבעבודה הראשונה חישב לתת את הדם למחר על המזבח שלא במקומו, הרי בין חישב חוץ לזמנו, בין חוץ למקומו - פסול, ואין בו כרת. כי היות ונפסל הקרבן בעבודה הראשונה בפסול שאינו פיגול, לא יכול לחול בו דין פיגול, שהרי אין חייבים כרת על הפיגול אלא אם כן קרבו כל מתיריו בהכשר, ללא מחשבת פסול נוספת מעבר למחשבה המפגלת.
ואי אמרת שנתינת דם על המזבח שלא במקומו כמקומו דמי, ונתכפרו הבעלים, ורק הבשר לא הותר, נמצא שכשמחשב על הניתנים - למעלה ליתנם למחר למטה, יש כאן מחשבת זריקה חוץ לזמנה, ומדוע נקטה הברייתא לשון "פסול"? וכי האי "פסול" הוא בלבד, ואין חייבין כרת על אכילתו? הרי פיגול הוא, וחייבין על אכילתו כרת, לדבריך, שנתינה שלא במקומו כבמקומו דמי !?
אולם, אם נתינה שלא במקומו אינה כבמקומו, הרי שלא חישב כלל מחשבת זריקה, ולכך אין בזה פיגול.  1 

 1.  כתבו התוספות, שאפשר היה לגמרא לומר שאף אם שלא במקומו לאו כמקומו דמי יקשה מדוע בחישב לתת שלא במקומו לאלתר כשר. וביאר הצאן קדשים: שדבריהם הם לשיטת רבי יהודה הסובר שאם חישב להניח הדם למחר פסול כיון שאילו היה מניחו כך היה נפסל ומחשבה כמעשה, ואם כן הוא הדין בחישב לזורקו שלא במקומו שיש לו להיפסל מחמת שאילו היה עושה כן בפועל היה נפסל.
ומתרצינן: אמר מר זוטרא: אמנם נתינת הדם שלא במקומו כמקומו דמי, והטעם שכשחישב למחר ליתן הדם שלא במקומו אין הקרבן פיגול הוא, מפני שזריקה דשריא בשר באכילה, והיינו זריקה במקומה ובזמנה, מייתא רק היא מביאה את הבשר לידי פיגול. אבל זריקה דלא שריא בשר באכילה אם היה עושה אותה בזמנה, לא מייתא לידי פיגול, בין אם חישב עליה מחשבת פיגול בין אם חישב בעת עשייתה מחשבת פיגול אחרת! וכיון שזריקה זו שחישב עליה לעשותה שלא במקומה אינה מתרת את הבשר באכילה, לפיכך לא נעשה על ידה הקרבן פיגול, על אף שחישב בה מחשבה של חוץ לזמנו  2 .

 2.  בתוספתא תחילת פרק שני נאמר, שהשוחט את הזבח על מנת שיזרקו ערלים וטמאים את גמו למחר הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, והקשה הקרן אורה (לקמן לו ב ד"ה חישב), הרי לעיל (כו ב) אמר רבא שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה, ואם כן כשם שלענין מקום הראוי לעבודה הדין הוא שבין אם חשב מחשבת פסול בעת זריקה שלא במקומה ובין אם חישב מחשבת פסול בעת עבודה אחרת על זריקה שלא במקומה אין הקרבן נעשה פיגול בכך, הוא הדין צריך להיות לענין האדם הראוי לעבודה שבין אם חישב הוא עצמו מחשבת פסול בעת עבודתו ובין אם כהן אחר חישב מחשבת פסול על עבודת זה שאינו ראוי לעבודה שלא יעשה הקרבן פיגול בכך, ומדוע בזה חלוקה מחשבת הפסול בעת עבודתו שאינה מפגלת ממחשבת אחר על עבודתו של זה שמפגלת? וכן הקשה בחידושי מרן רי"ז הלוי (הלכות פסולי המוקדשין, פרק ה' הלכה ח' ד"ה ונראה) שמאחר וזריקה שאינה מתרת את הבשר באכילה אינה מפגלת, מדוע מחשבה פיגול על זריקת פסולים מפגלת, הרי זריקתם אינה מתירה את הבשר באכילה? ותירץ הקרן אורה, שמחשבה על זריקה שלא במקומה אינה נחשבת מחשבה על אכילת מזבח כיון שמחשב על נתינה שלא במקום אכילה, ולכך אין מחשבה זו מפגלת, ומה שאין כן מחשבה על עבודת פסול הגם שאין עבודתו מתירה את הבשר באכילה אבל מכל מקום מחשב על נתינה במקומה ונמצא שחישב על אכילת מזבח חוץ לזמנו ולכך נעשה פיגול במחשבה זו. ובחידושי מרן רי"ז הלוי תירץ, שזריקה שלא במקומה כל תורת הזריקה שבה היא לכפרה בלבד, שהרי התורה חילקה אותה בעיקר דינה משאר זריקות כפי שדרשה הגמרא "לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר", ומן הפסוק של "ואם האכל יאכל" (המובא בהמשך הגמרא) למדנו שלענין פיגול רק זריקה כזו שיש לה תורת זריקה אף לגבי התר הבשר מפגלת ולא זריקה שהיא לכפרה בלבד, ולכן אין מחשבה מועילה על זריקה שלא במקומה, ומה שאין כן זריקת פסולים מצד עצמה היא ככל הזריקות ומה שאינה מתירה את הבשר באכילה הוא משום פסולה הבא מחמת שנעשתה על ידי פסולי עבודה, וזה לא התמעט מן הפסוק של "ואם האכל יאכל".
אמר ליה רב אשי למר זוטרא: מנא לך הא שאין הקרבן נעשה פיגול בזריקה שאינה מתרת הבשר למרות שבעלים מתכפרים בה?
אמר ליה מר זוטרא: לפי שנאמר (ויקרא ז) "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי - פגול יהיה, והנפש האכלת ממנו עונה תשא". ודורשים בזה: מי שפיגולו גרם לו לאסור את הבשר באכילה, תתחייב הנפש האוכלת ממנו בכרת. יצא זה, זריקה על המזבח שלא במקומה, שאין פיגולו גרם לו להיאסר באכילה, אלא איסור דבר אחר, שנזרק שלא במקומו, הוא זה שגרם לו, שאין הקרבן מתפגל באותה זריקה גם אם יחשבו בו מחשבת חוץ לזמנו.
ומדין זה, שזריקה חוץ למקומה אינה זריקה המפגלת, למדנו שאף אם חישב בשעת קבלה או הולכה מחשבת חוץ לזמנו על זריקה שלא במקומה לא יעשה הקרבן פיגול על ידי זה  3 .

 3.  בכתבי הגרי"ז תמה, שהרי מה שזריקה שלא במקומה אינה מפגלת הוא משום שכשמחשב בעת עשיית זריקה כזו שאין היא מתירה את הבשר באכילה אין זריקה זו נחשבת עבודה גמורה בכדי שיחשב מחשבת פיגול בשעת עבודה, ואם כן מה ענין זה למחשב בשעת עבודה אחרת על זריקה שלא במקומה שמאחר וחישב בזמן עשיית עבודה כתיקונה על כך שיזרוק חוץ לזמנו נמצא שחישב על אכילת מזבח חוץ לזמנו שהרי שלא במקומו כמקומו ואם כן דין הקרבן להיות פיגול!? וביאר על פי מה שאמר הגר"ח, כי הטעם במה שמחשבה על זריקה מפגלת אינו משום שיש כאן מחשבה על אכילת מזבח חוץ לזמן, אלא הוא משום שיש כאן פיגול על העבודה בזה שמחשב על העבודה שתיעשה חוץ לזמנה, ומעתה יש לומר כי מאחר ומה שזריקה שלא במקומה אינה מתירה את הבשר הוא משום שלענין התר הבשר חסר בעצם הזריקה שכשנעשית שלא במקומה אין היא זריקה לענין התר הבשר, הרי שהתחדש בפסוק זה של "ואם האכל יאכל וכו' פיגול הוא" שכל זריקה שלא חשובה זריקה לענין הבשר, אף על פי שהיא מכפרת לא נחשבת זריקה לענין גוף הקרבן ולכך אינה מפגלת, ומאחר ולמדנו שזו אינה נחשבת זריקה לגבי גוף הקרבן הרי שאף אם יחשוב על זריקה כזו לא יפגל כיון שלא חישב על עבודה המתירה את גוף הקרבן.
ומקשינן: אי הכי, איפסולי נמי לא ליפסל! שהרי זריקה זו אינה נחשבת זריקה לענין מחשבה.  4  ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: מידי דהוה אמחשבת הינוח, שהרי על כל פנים חשב להניח את הדם למחר, ואליבא דרבי יהודה, הסובר שגם אם לא חישב לזרוק את הדם למחר אלא רק להניחו בלא זריקה, פוסלת מחשבתו את הקרבן  5 .

 4.  כתב הקרן אורה, שמפשטות הגמרא נראה שלמאן דאמר שלא במקומו לאו כמקומו דמי הרי שאין חולק בזה שמחשבה לתת שלא במקומו למחר פוסלת ואין זה דווקא לרבי יהודה ומשום מחשבת הינוח, שהרי לא שאלה הגמרא מדוע פסול אלא למאן דאמר כמקומו דמי ורק לדבריו תרצה שהטעם הוא משום מחשבת הינוח וכרבי יהודה, ומשמע שלמאן דאמר לאו כמקומו דמי אין צריך לטעם זה ובלאו הכי פסול אף לרבנן, ומבאר בזה, שאמנם זריקה שלא במקומו לאו כמקומו דמי ולכך אין פיגול בשחישב ליתן מחר שלא במקומו, אבל מכל מקום כיון שיש כאן מחשבה על הזריקה לעשותה חוץ לזמנה פסול, ולפי זה מיישב את דברי התוס' שהובאו לעיל, שמה שבחישב ליתן שלא במקומו לאלתר כשר הוא לרבנן שלא פוסלים במחשבת הינוח (ולא כדברי הצאן קדשים שהובאו שם). ובאמת השיטה מקובצת הקשה על קושיית הגמרא כאן, כי מאחר ועדיין לא פירשנו הסוגיא לפי רבי יהודה הפוסל מחשבת הינוח, הרי שאף למאן דאמר שלא במקומו לאו כמקומו דמי קשה, מדוע בחישב ליתן שלא במקומו למחר פסול? ותירץ בשם השר מקוצי, שלמאן דאמר שלא במקומו לאו כמקומו דמי, פשוט היה לגמרא שבחישב ליתנו למחר שלא במקומו יש לפוסלו משום מחשבת הינוח כרבי יהודה. שהרי במחשבתו מנע לגמרי אכילת מזבח. אבל למאן דאמר שלא במקומו כמקומו דמי, מאחר וסובר גם כן שהתחדש בפסוק דין שאין הקרבן נעשה פיגול במחשבה על עבודה שאינה מתירה את הבשר, הוא הדין לענין מחשבת הינוח גם כן יש לומר, שכשחישב ליתנו באופן שאין הנתינה מתרת הבשר לא תיחשב על ידי זה מחשבת הינוח ולא יפסל. ועל זה תירצה הגמרא שלענין זה לא מועיל הפסוק לומר שאין זו מחשבת הינוח.   5.  הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פרק ט"ז הלכה ו') פסק להלכה דין זה שאם חישב מחשבת חוץ לזמנו על זריקה שלא במקומה הרי זה פסול, וכתב הראב"ד, "כמדומה שיש כאן שיבוש", וביאר הכסף משנה שכוונתו להקשות שהרי בגמרא מבואר שהטעם שפסול הוא משום מחשבת הינוח הפוסלת לשיטת רבי יהודה, ולעיל (פרק י"ג הלכה ח') פסק הרמב"ם הלכה כרבנן הסוברים שאין מחשבת הינוח פוסלת, ונמצאו דברי הרמב"ם סותרים. וכתב הכסף משנה ליישב, שהרמב"ם אינו סובר כרש"י שפירש את הגמרא שהטעם הוא משום מחשבת הנוח, אלא כוונת הגמרא היא שכשם שמצינו לדברי רבי יהודה במחשבת הנוח שאף על גב שאין הקרבן פיגול מכל מקום הוא נפסל, הוא הדין לרבנן לגבי מחשבת חוץ לזמנו על זריקה שלא במקומה, שייך שיהיה הדין שאף על גב שאינו פיגול מכל מקום נפסל, אבל אין זה מטעם מחשבת הנוח. והליקוטי הלכות בזבח תודה הוכיח כדבריו, מהמשך דברי הגמרא על ריש לקיש הסובר אף הוא שזריקה שלא במקומו כמקומו והעמיד את המשנה באופן שבעת שנתן הדם שלא במקומו חישב לאכול את בשר הקרבן חוץ לזמנו ולכן פסול הקרבן לגמרי ולא רק הבשר, ומבארת הגמרא טעם הפסול "מידי דהוה אמחשבת הנוח ואליבא דרבי יהודה", ושם הרי לא שייך לפסול מטעם מחשבת הנוח שהרי לא חישב על הדם שיזרק חוץ לזמנו, ובהכרח שהפסול הוא מטעם אחר (כפי שיתבאר לקמן), ואף על פי כן הביאה הגמרא את דברי רבי יהודה, והיינו כדברי הכסף משנה שכוונת הגמרא להוכיח מדבריו ששייך שיפסל אף על פי שאינו נעשה פיגול. ובעיקר טעמו של הרמב"ם הפוסל במחשבת פיגול על זריקה שלא במקומו אף לולא הטעם של מחשבת הנוח, ביאר בכתבי הגרי"ז, שהרמב"ם לא פירש את הפסוק הממעט זריקה שלא מתירה את הבשר באכילה מדין פיגול באופן שחישב מחשבת פיגול בעת זריקה שלא במקומה (וכפירוש רש"י), אלא פירש הפסוק באופן שחישב בעת השחיטה לזרוק את הדם שלא במקומו חוץ לזמנו, שמיעטה התורה מחשבה על זריקה שאינה מתירה את הבשר באכילה מדין פיגול, וסובר הרמב"ם שמחשבה על זריקה חוץ למקומה הרי היא מחשבה על גוף הקרבן ורק שמיעטה התורה מחשבה זו מדין פיגול וגזירת הכתוב היא שאין חייבים עליה משום זה, אבל מכל מקום לענין לפסול את הקרבן לא התמעטה וכיון שחישב מחשבת פסול על גוף הקרבן יש לו להיפסל בכך. אולם רש"י שפירש את הפסוק באופן שחישב מחשבת פיגול בעת זריקה שלא במקומה, ולמד מזה שהוא הדין למחשב מחשבת פיגול בעת השחיטה על זריקה שלא במקומה, בהכרח סובר שזריקה שלא במקומה מאחר ואין היא מתירה את הבשר באכילה הרי שאין היא נחשבת זריקה על גוף הקרבן, ומשום כך הוא הדין למחשבה על זריקה כזו שאינה נחשבת מחשבה על גוף הקרבן, ואם כן, כשם שאין מחשבה זו מפגלת הוא הדין שאינה פוסלת, ולכן הוכרח לפרש שטעם הפסול הוא משום מחשבת הנוח. וכעין זה ביאר הקרן אורה שכוונת הגמרא לומר שלרבנן לא התמעטה מחשבה זו אלא מדין פיגול אבל מכל מקום נפסל הזבח, ומה שהביאה את דברי רבי יהודה היינו כמו שפירש הכסף משנה שהוא דרך דמיון בעלמא שכשם שמחשבת הנוח פוסלת לרבי יהודה הוא הדין בזה לרבנן, אלא שתמה על פירוש זה, שהרי מה שמחשבת הנוח פוסלת לרבי יהודה סברא היא, משום שסובר שמחשבה כמעשה וכשם שאם היה מניח את הדם למחר היה נפסל הוא הדין כאשר מחשב להניחו (וכמבואר בגמרא לקמן לו א), ואילו הטעם של רבנן לפסול במחשבת פיגול על זריקה שלא במקומה אינו משום כן, אלא משום שיש כאן מחשבת זריקה למחר שלא נתמעטה אלא מדין פיגול, ואם כן מה שייך להביא את דברי רבי יהודה כדמיון למחשבה הפוסלת אף על פי שאינה מפגלת? וכן תמהו החזון איש (סימן ז' ס"ק ד'), והקהלות יעקב (סימן כ"ב). וכתב הקהלות יעקב לבאר, שיסוד דין פיגול אף לרבנן הוא מטעם מחשבה כמעשה וכפי שנדרש דין זה ממה שנאמר בתורה "ואם האכל יאכל ביום השלישי" שמחשבת אכילה חוץ לזמנו מפגלת, הרי שמחשיבה התורה את מחשבת חוץ לזמנו כאכילה חוץ לזמנו, ואמנם אם יאכלנו בפועל חוץ לזמנו לא יפסל בכך משום שכבר הוכשר בשעת זריקה ואינו חוזר ונפסל, אבל מכל מקום מחשבת אכילה נידונית כאילו כאילו בשעת העבודה כבר נעשה בו מעשה אכילה חוץ לזמנו ולכן מתפגל כל הזבח. ונחלקו רבי יהודה ורבנן בדין מחשבה כמעשה שרבי יהודה סובר שמאחר ומצינו בפיגול שמחשבה כמעשה יש לנו ללמוד סברא זו אף על מה שלא נאמר בדין פיגול וכגון מחשבת הנוח, ורבנן סוברים שלא חידשה התורה דבר זה אלא אלא בדבר שיש בו דין פיגול שלגביו אמרה תורה מחשבה כמעשה. ולפי זה יש לבאר את דברי הגמרא שהוקשה לה שמאחר ואין דין פיגול במחשבה על זריקה שלא במקומה אם כן לא יפסל הזבח כלל, ותירצה, כי כשם שלרבי יהודה מצינו במחשבת הנוח שאף על פי שאינה מפגלת מכל מקום פוסלת ומשום מחשבה כמעשה, הוא הדין לרבנן שאף הם סוברים שמחשבה כמעשה, וסוברים רבנן שלא רק במקום שחל דין פיגול נאמר דין מחשבה כמעשה אלא חידשה תורה דין זה על כל מחשבת אכילה וזריקה חוץ לזמנו, ולכך מחשבת אכילה חוץ לזמנו אף באופן שאינה מפגלת הרי היא פוסלת משום מחשבה כמעשה, כמו שפוסלת מחשבת הנוח לרבי יהודה מטעם זה.
ריש לקיש אמר: משנתנו שכתבה על זריקה שלא במקומה שפסול הקרבן, לעולם פסול ממש, ואף הבעלים לא נתכפרו, ולא כשמואל שפירש במשנה את הפסול על הבשר, שהרי לא כתבה המשנה את הפסול על בשר דווקא, אבל בעיקר הדין מודה לשמואל, ושלא במקומו כמקומו דמי לענין כפרה כפי שנדרש מן הפסוק לעיל. ולא קשיא על המשנה ששנינו שפסול לגמרי, כי כאן, מה שדרשנו מהפסוק שנתכפרו בעלים, מדובר שנתן את הדם שלא במקומו בשתיקה. ואילו כאן, משנתנו, עוסקת בשנתן את הדם שלא במקומו באמירה, שחישב בשעת זריקה לאכול הבשר חוץ לזמנו, ומשום כך נפסל הקרבן כיון שזריקה שלא במקומה כבמקומה, ויש כאן מחשבת פסול על זריקה.  6  אבל אין בו כרת משום שאין זו זריקה המתרת בשר באכילה, וכמו שנתבאר לעיל.

 6.  הקשה הגרע"א (תשובה קצ"ה, בשולי המכתב), מאחר וסובר ריש לקיש כשמואל שזריקה שלא במקומו כמקומו דמי בהכרח יש לו לסבור גם שזריקה שאינה מתירה את הבשר אינה מביאה לידי פיגול ואם כן מדוע נפסל הקרבן על ידי מחשבת פיגול שחישב בעת זריקה זו, וכאן לא שייך לפסול משום מחשבת הנוח שהרי אין הוא מחשב על זריקה שלא במקומה אלא בעת זריקה זו חישב לאכול הבשר חוץ לזמנו, והניח הדבר בצריך עיון גדול. וכעין זה הקשה בשיטה מקובצת (אות ג'): כיצד יפסל הקרבן על ידי מחשבת אכילה חוץ לזמנו בעת זריקה שלא במקומה, הרי לא שייך בזה מחשבת הנוח כיון שאף אם בפועל יניחנו למחר לא יפסל בכך, משום מחשבת הנוח? ותירץ בשם רבינו פרץ, שמדובר כאן באופן שחישב על מנת לשפוך את שיירי הדם למחר שאמנם מדאורייתא אין שאר הדם נפסל אם הניחו למחר אבל נפסל מכל מקום יש לגזור בזה אטו להניח את הדם עצמו למחר. והאור שמח (הלכות פסולי המוקדשין, פרק ב' הלכה י"ב) חידש, שדין זה ששלא במקומו כמקומו דמי הינו רק במקום שאם היה נותנו במקומו היה כשר, שבזה אף כשנתן שלא במקומו מועיל לכפרה. אבל באופן שאם היה נותנו במקומו לא היה כשר אז אף שלא במקומו פסול. ולכן, כשנותנו שלא במקומו במחשבת פיגול, כיון שאם היה נותנו במקומו באופן זה היה נפסל משום פיגול, אין להכשירו על ידי שנותנו שלא במקומו. ואמנם זה דחוק, כיון שמה שאם היה נותנו במקומו היה פסול אין זה מחמת איזה חסרון בעצם הנתינה, אלא משום פסול חיצוני של מחשבת פיגול הפוסלת. ובחזו"א (קדשים קמא, סימן ל' ס"ק ד') שכתב לחלק, שבזריקה שלא במקומה במחשבת פיגול אשר אמנם אינה מפגלת אבל מכל מקום פוסלת את הקרבן כי מאחר ומכפרת על הבעלים קרויה עבודה ושייך לפסול בה במחשבה ולא התמעט בה אלא דין כרת של פיגול אשר לזה נדרש שתהא הקרבת הדם (שהוא המתיר) כהלכתה ובשלא במקומו חסר בהקרבתו כהלכתו, ומה שאין כן בחישב בשאר עבודות על זריקה שלא במקומה שבזה אין הקרבן נפסל כלל כיון שזריקה כזו אינה קרויה אכילת מזבח מאחר ואינה מתירה את הבשר. ולכך כתב שמבואר מה שאמר ריש לקיש לפסול בחישב בעת זריקה שלא במקומה. ובכתבי הגרי"ז כתב, שמחשבת פיגול בזריקה שלא במקומה יש לה לפסול משום שאמנם אין כאן זריקה ביחס לקרבן אבל ביחס לכפרת בעלים נחשבת זריקה ואם כן בזה עצמו חל פיגול והיינו שדין הפיגול לחול ולפסול את גוף העבודה אף שאין הוא חל ביחס לכל הקרבן, והוכיח דבריו מדברי הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ד הלכה ב') שהעלה בדבריו שם (וכן העלו הקרן אורה והגר"ח הלוי) שסובר שטמא שזרק עושה שיריים את הדם הנותר אבל אם חישב מחשבת פיגול אין עושה שיריים. והיינו שאמנם טמא אינו ראוי לעבודה ואין מחשבתו מפגלת אבל מכל מקום כיון שלעינן עשיית שיריים נחשבת זריקתו זריקה הרי שביחס לזה עצמו נתפסת מחשבתו ופוסלת את זריקתו עצמה ונחשב כאילו לא זרק ולכך אין עושה שיריים.
ומקשינן לריש לקיש מהא דתנן:  7  חישב ליתן את הניתנין למטה למעלה, למעלה למטה, כפי שהקשינו לשמואל, שהרי ריש לקיש סובר כמותו. וכן הקושיא השניה וכל המשא ומתן שלעיל עד דברי הגמרא "מידי דהוה אמחשבת הינוח, ואליבא דרבי יהודה ".

 7.  העיר הקרן אורה, שאפשר היה לגמרא להקשות ממשנתינו עצמה מדוע פסול ולא פיגול כשם שמקשה מן הברייתא המובאת לעיל. ובשפת אמת כתב, שמהמשנה אין להקשות, כי פשוט שמאחר ומחשבתו היתה בעת זריקה שלא במקומו ואין כאן מחשבת פיגול בדם הקרב כהלכתו, אין דינו להתפגל. וכל קושיית הגמרא היא מן הברייתא, שחישב על זריקה שלא במקומה, מדוע לא יהיה בזה פיגול. וציין הקרן אורה עוד, שכפי הגירסא שלפנינו הרי שקושיות הגמרא על ריש לקיש הן ככל הקושיות שהוקשו לשמואל מהמשנה של נתנו על גבי הכבש וכו'.
רבי יוחנן אמר: אידי, משנתנו האומרת שבנתינה שלא במקומו "פסול", ואידי, המשנה שהובאה לעיל שבנתנו על הכבש אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, שתיהן עוסקות באופן שנתן (כהן כשר!) בשתיקה ללא מחשבת פסול, ובשניהם ראוי הקרבן להיפסל מחמת עצם הזריקה שלא היתה במקומה, כיון שזריקה שלא במקומו לאו כמקומו דמי, ופסולה לגמרי. והא, המשנה האומרת "אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל" עוסקת באופן דאיכא דם הנפש, ולכך לא כתבה "פסול" כי עדיין ניתן להכשירו על ידיי קבלה וזריקת דם אחר, הא, משנתנו, עוסקת באופן דליכא דם הנפש ולכך כתבה "פסול" כי אין לו עוד תקנה.
ומקשינן: תנן במשנתנו, פסול ואין בו כרת.
בשלמא לריש לקיש, שהעמיד דברי משנתנו שעוסקת באופן שנתן במחשבת פיגול, היינו דקתני במשנה פסול ואין בו כרת, להשמיענו חידוש בזריקה שלא במקומו, שעל אף שכבמקומו דמי, בכל זאת, כיון שאינה מתרת את הבשר, אינה מפגלת.
אלא לרבי יוחנן, הסובר שמשנתנו עוסקת באופן שנתן בשתיקה, ומה שכתוב "פסול" הוא משום שזריקה שלא במקומו לאו כמקומו, מאי "אין בו כרת"? והרי פשוט שאין בו כרת!?
ומסקינן: קשיא.
ומקשינן: ולשמואל, שהעמיד אף הוא את המשנה בשנתן בשתיקה, מאי "אין בו כרת"?
ומתרצינן: הכי קאמר התנא של המשנה: אם נתן את הדם שלא במקומו במחשבה שיאכל בשר או יקטיר חוץ לזמנו, פסול, ואין בו כרת. והחידוש הוא כמו לריש לקיש. אבל לרבי יוחנן אי אפשר לתרץ כן, שהרי לדבריו הטעם שפסל התנא זריקה זו הוא משום זריקה שלא במקומו לאו כמקומו דמי, ופשוט שאי אפשר לפגל בזריקה זו, לפי שהיא כמו שנתן את הדם על הריצפה, ואין שום חידוש בכך שאין בו כרת.
ומקשינן: ורבי יוחנן, אי זריקה שלא במקומו לאו כמקומו דמי, ואין היא זריקה כלל, למה כתבה משנתנו "פסול" ואין לו תקנה? אמנם העמדנו המשנה באופן שלא נותר דם הנפש, אבל מכל מקום, ליהוי כי נשפך הדם מן הכלי, לאחר שנתקבל בתוכו, על הרצפה, שדינו שיאספוהו מהרצפה לתוך הכלי, ואף בזריקה שלא במקומו, יאספנו מעל המזבח ויחזור ויזרוק במקומו, שהרי זריקה ראשונה אינה כלום.
(ולשמואל וריש לקיש הסוברים שזריקה שלא במקומו זריקה היא לענין כפרת בעלים, לא קשה, כי מאחר ולענין כפרה הועילה הזריקה, כבר נדחה הדם ולא יועיל לאספו בכדי להתיר בשר באכילה).
ומתרצינן: התנא של משנתנו סבר לה כמאן דאמר נזרק הדם לא יאספנו, שאף זריקה פסולה כיון שהגיע דם למזבח קלטו המזבח והוציאו מלכפר בו עוד.
דאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הכל מודים, כל התנאים שנחלקו לקמן, בדמים הניתנים למעלה מחוט הסיקרא שנתנן למעלה, וכן בניתנים למטה מחוט הסיקרא שנתנן למטה, אם נתנן שלא כמצותן, כגון במחשבת פסול או ביד שמאל, שלא יאספנו כדי לחזור ולזרוק, כי הואיל ונזרק במקומו נסתלקה ממנו תורת זריקה. לא נחלקו תנאים אלא בניתנין למעלה שנתנן למטה וכן בניתנין למטה שנתנן למעלה, שרבי יוסי אומר אף בזה לא יאספנו מהמזבח לכלי, ורבי שמעון אומר יאספנו!
ואין לומר שטעמו של רבי יוסי הוא משום שסובר שזריקה שלא במקומו כמקומו דמי, שאם כן היה לו לומר שנתכפרו בעלים בנתינה זו, ולא היה לו לחלוק עם רבי שמעון בענין זה של יאספנו או לא, אלא אם נתכפרו בעלים או לא. ומכיון שלא נחלק עם רבי שמעון בדבר זה, בהכרח שסובר כי זריקה שלא במקומו לאו כמקומו דמי, ובכל זאת כן לא יאספנו.

דרשני המקוצר[עריכה]