פרשני:בבלי:זבחים לו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים לו א

חברותא[עריכה]

ב. שחט את הזבח במחשבה על מנת ליתנן למתנות הדם על גבי הכבש שאינו מקום מתן דם, או על גבי המזבח שלא כנגד היסוד והיינו בקרן המזרחית דרומית שלא היה לה יסוד (ודם העולה צריך להנתן על קיר המזבח כנגד היסוד שתחתיו), וליתן את מתנות הדם הניתנים למעלן, למעלה מחוט הסיקרא, חישב ליתנם למטה. ואת הניתנים למטה חישב ליתן למעלן. ואת הניתנים  בפנים ההיכל חישב לתת בחוץ, על המזבח החיצון, ואת הניתנין בחוץ חישב לתת בפנים. וכן אם חישב שיאכלוהו טמאים, וכן אם חישב שיקריבוהו טמאים, או חישב שיאכלוהו ערלים, ושיקריבוהו ערלים, וכן אם חישב לשבר עצמות הפסח, או לאכול הימנו מן הפסח נא, מבושל חלקית ולא צלי, וכן אם חישב לערב דמו של הזבח בדם קרבנות הפסולים.
בכל אלו המחשבות, כשר הזבח. לפי שאין מחשבה פוסלת בכל הקרבנות אלא במחשב חוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת ששחטן במחשבת שלא לשמן.
גמרא:
ודנה הגמרא: מאי טעמיה דרבי יהודה במשנתנו, הפוסל בחישב להניח דמו למחר, או להוציאו לחוץ, והרי הפסוק של פסול פיגול עוסק רק במחשבת אכילה או הקטרה חוץ לזמנו, ולא בהנחת הדם!?
אמר רבי אלעזר: תרי קראי כתיבי בפסול נותר: כתוב אחד האמור לגבי קרבן פסח אומר "לא תותירו ממנו עד בקר" (שמות יב). וכתוב אחד האמור לגבי קרבן תודה אומר "לא יניח ממנו עד בקר" (ויקרא ז). ונמצא פסוק אחד מיותר. ולכך יש לדורשו לפי הכלל שאם אין ענין בפסוק ללמד במקום זה, תנהו ענין ללמד במקום אחר:
אם הפסוק המיותר לגבי איסור נותר אינו ענין לומר שיש איסור להניח (להותיר) את בשר הקרבן, תנהו לענין מחשבת הינוח, אם חישב בעבודתו להניח את הדם או את האימורים למחר, חוץ לזמנם, ובא הכתוב המיותר ללמד שאף מחשבה כזאת של הינוח פוסלת.
ומקשינן: וכי סובר רבי יהודה כי האי קרא, הפסוק המיותר, להכי, למחשבת הינוח חוץ לזמנו, הוא דאתא? והרי האי פסוק מיותר זה מיבעי ליה לכדתניא: נאמר בפסוק שם "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל. לא יניח ממנו עד בוקר" (שם). למדנו בזה לתודה שנאכלת ליום ולילה בלבד!
ועדיין לא למדנו מכאן אלא לתודה עצמה, אבל חליפין, אם אבדה תודתו, והפריש אחרת תחתיה, ולפני שהקריב את השניה נמצאה הראשונה, שדין השניה להיקרב כדין "חליפי תודה",
וכן ולדות תודה, ותמורות תודה, שהמיר תודתו בבהמה אחרת, ודין שתיהן להיקרב, מנין שאף אלו נאכלים ליום ולילה?
תלמוד לומר "ובשר". והיינו שיש בפסוק זה תיבות מיותרות, כי היה לו לכתוב "ותודתו ביומו יאכל", ומתיבת "בשר" נתרבו אלו.
חטאת ואשם, מנין שאף בשרם נאכל ליום ולילה בלבד? תלמוד לומר "זבח", ובא לרבות זבחים נוספים.
ומנין לרבות שלמי נזיר, איל הנזיר, הטעון הבאת לחם כתודה, ושלמי פסח, חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח, שאף אלו נאכלים ליום ולילה בלבד? (ביתר החגיגות נאמר מפורש שנאכלות לשני ימים ולילה)? תלמוד לומר "שלמיו".
לחמי תודה, וחלות ורקיקים שבנזיר מנין? תלמוד לומר "קרבנו".
כולן, שנתרבו כאן, קורא אני בהן "לא יניח ממנו עד בוקר".
נמצא שפסוק זה אינו מיותר, כי הוא בא ללמד על זמן אכילת הזבח, ואם כן, כיצד אמרנו שדורש ממנו רבי יהודה את פסול מחשבת הינוח!?
ומתרצינן: אם כן, אם נאמר שלא בא הפסוק הזה ללמד אלא על זמן אכילת הזבח בלבד, לימא קרא "לא תותירו ממנו עד בוקר", כמו בכל שאר הנותרים שנאמר בהם לשון נותר. מאי "לא יניח"? מפני מה הוציאתו תורה בלשון זו? אלא בא הכתוב ללמד, אם אינו ענין לאיסור ופסול הינוח, תנהו ענין למחשבת הינוח, שפוסלת את הזבח.
ומקשינן: התינח דרשה זו ללמד על מחשבה להניח דמו למחר שפוסלת. אולם מחשבה להוציא את דמו לחוץ שפוסלת אף היא, מאי איכא למימר, מנין לרבי יהודה דבר זה? ועוד קשה, הרי טעמא דרבי יהודה סברא הוא, ולא מן המקרא למדו!
דתניא: אמר להם רבי יהודה לחכמים, וכי אי אתם מודים שאם הניחו את הדם למחר שהוא פסול, לפי שנפסל הדם בשקיעת החמה? הלא בודאי שאתם מסכימים בדבר הזה, ולכן אף אם חישב להניחו למחר - פסול! הרי שלא למד רבי יהודה את דינו מן הכתוב אלא מסברא.
ומסיקה הגמרא: אלא, אכן טעמא דרבי יהודה סברא הוא,  1  שמסתבר לומר כי כל מעשה שאם יעשהו בפועל יפסל הזבח על ידו, הרי אף המחשבה (בעת עבודות הקרבן) בדבר עשיית מעשה זה פוסלת.  2  וסברא זו קיימת אף לגבי מחשבת הוצאת הדם לחוץ, כיון שאם יוציאו בפועל יפסל, הרי אף אם חישב מחשבת הוצאה, הוא פסול.  3 

 1.  כתב הטהרת הקודש, אין להקשות כיון שסברא היא, מדוע הוצרכה התורה לרבות פסול מחשבת זריקה שלא במקומה, הרי כרת אין על אכילת זבח שנפסל משום כך, ואת הפסול על עצם הוצאת הדם לחוץ למדנו מסברא! ? כי לא פסל רבי יהודה אלא בחישב להוציא את כל הדם חוץ למקומו, שעל ידי כך היה נפסל הזבח אם היה עושה כן בפועל, ומה שאין כן אם חישב על הוצאת מקצת הדם, לא היה נפסל הזבח בהוצאה זו, ולזה כתבה תורה, שמחשבת זריקה חוץ למקומו פוסלת אף אם חישב על מקצת הדם. ובשפת אמת הקשה על דבריו, מפשטות הגמרא לקמן שכתבה כי הטעם שלא פוסל רבי יהודה במחשב ליתן את הניתנין בפנים בחוץ (ולא כפירוש רש"י שהעמיד דברי הגמרא על דמים החיצוניים שחישב ליתנם בפנים), הוא משום שבדין חוץ למקומו גילתה תורה שצריך לחשב על מקום המשולש שהוא חוץ לעזרה. ולדברי טהרת הקודש קשה, שהרי מיעוט זה הינו רק לענין פסול מחשבת זריקה חוץ למקומו, הפוסלת אף במחשב על זריקת מקצת הדם, אבל עדיין יש לנו לפסול מחשב ליתן את כל הדמים הפנימיים בחוץ מדין מחשבה כמעשה! ? ולכך תירץ, כיון שבדין מחשבת חוץ למקומו נתמעט מקום שאינו משולש, הרי גילתה תורה בזה שבמחשבת המקום אין דין מחשבה כמעשה, ולזה הוצרכה תורה לרבות מחשבת זריקה חוץ למקומו שפוסלת.   2.  יש לחקור בעיקר סברא זו, האם ענינה מדין מחשבת פסול, והיינו, שמחשבה בדבר שאם היה עושהו בפועל היה נפסל הזבח, הרי היא מחשבה פסולה, או שסברתו בזה היא משום שמחשבתו נידונית כמעשה, וכיון שאם היה עושה כן בפועל היה פוסל, הוא הדין כשחישב לעשות כן, הרי מחשבה זו כמעשה, ופסל הזבח. ובמקדש דוד (לג א, סוף ד"ה ונראה) מבואר, שאם ענינו משום מחשבת פסול, הרי שאין הקרבן טעון עיבור צורה, וכמו פסול פיגול ושאר פסולי מחשבה, אבל אם ענינו מחמת שמחשבתו נידונית כמעשה, הרי שכשם שאם היה מניח את דמו בפועל או מוציאו לחוץ היה הזבח טעון עיבור צורה, הוא הדין כאשר חישב לעשות כן שמחשבתו היא כמעשה. ובאחיעזר (יורה דעה כט ב) כתב בדעת התוס' לעיל (כז א ד"ה יצא זה), שכתבו שאף לרבי יהודה הסובר מחשבה כמעשה, אין המחשבה פוסלת אלא במחשב על מעשה שדינו לפסול לגמרי את הזבח אבל מחשבה על מעשה שאינו פוסל את הזבח אלא פוסל את הבשר מאכילה בלבד, אינה נידונית כמעשה, ואף הבשר לא יפסל מחמת מחשבה זו. הרי שדעתם של התוס' ברורה שסוברים שאין ענין הפסול מחמת שנחשב כאילו בפועל עשה כמחשבתו, שאם כן אף מחשבה על מעשה הפוסל את הבשר מאכילה יש לה לפוסלו מאחר והוא כאילו עשה כן בפועל, אלא בהכרח סוברים התוס' שסברתו של רבי יהודה היא שמחשבה בדבר שאילו היה עושהו היה נפסל הזבח, הרי היא מחשבה פסולה, ולכך אין נדונית מחשבה פסולה, אלא זו שמחשב על מעשה הפוסל את הזבח לגמרי.   3.  בביאור מחלוקת רבי יהודה ורבנן כתב הקהלות יעקב (סימן כב), שאף רבנן סוברים מחשבה כמעשה לענין דין פיגול שביסודו הוא מטעם מחשבה כמעשה וכפי שנדרש דין זה ממה שנאמר בתורה "ואם האכל יאכל ביום השלישי" שמחשבת אכילה חוץ לזמנו מפגלת, הרי שמחשיבה התורה את מחשבת חוץ לזמנו כאכילה חוץ לזמנו, ואמנם אם יאכלנו בפועל חוץ לזמנו לא יפסל בכך משום שכבר הוכשר בשעת זריקה ואינו חוזר ונפסל, אבל מכל מקום מחשבת אכילה נידונית כאילו כאילו בשעת העבודה כבר נעשה בו מעשה אכילה חוץ לזמנו ולכן מתפגל כל הזבח. אלא שנחלקו רבי יהודה ורבנן בדין מחשבה כמעשה, שרבי יהודה סובר כיון שמצינו דבר זה בפיגול, יש לנו ללמוד סברא זו אף על מה שלא נאמר בדין פיגול וכגון מחשבת הנוח, ורבנן סוברים שלא חידשה התורה דבר זה אלא אלא בדבר שיש בו דין פיגול, שלגביו אמרה תורה מחשבה כמעשה.
ומקשינן: מאחר ולמד רבי יהודה את דינו מסברא, מדוע פוסל הוא רק במחשבת הנחת הדם או הוצאתו, וניפלוג נמי רבי יהודה על חכמים בכולהו מחשבות האמורות במשנה שאם חישבן הזבח כשר, ויפסול את הזבח אף באלו, מטעם זה שמחשבה כמעשה!?
ומתרצינן: בהי ניפלוג? וכי ניפלוג בשובר עצמות הפסח, שחישב בעת השחיטה לשבור עצמותיו של קרבן הפסח, שהוא דבר אסור, וכן אם חישב לאכול ממנו נא?
הרי אם יעשה כן בפועל, זיבחא גופיה מי מיפסיל? ואם כן, אף המחשבה על מעשה זה אינה פוסלת.
וכן אם תרצה לומר, ניפלוג בחישב על מנת שיאכלוהו טמאים את בשר הזבח, ושיקריבוהו טמאים את האימורים, הרי גם זה לא יתכן, כי אם בפועל יקרבו האימורים או יאכל הבשר על ידי אלו, זיבחא גופיה מי מיפסיל למפרע, אחרי שכבר הוכשר  4  ונרצה הקרבן על ידי זריקת הדם!?

 4.  הקשו התוס' (ד"ה שיאכלוהו טמאים), לתירוץ זה, חישב להניח את האימורים למחר או להוציאם לחוץ, מדוע פוסל רבי יהודה בזה, הרי אם יעשה כן בפועל לא יפסל הזבח אחר שנזרק הדם כהלכתו! ? ותירצו, שאין זה דומה, כי אם יניח את האימורים למחר או יוציאם, ויפסלו בכך, הרי שכל הקרבן נפסל על ידי זה, כי כל שהאימורים קיימים ואינם מוקטרים, אין הבשר ניתר באכילה, וממילא נפסל למחרת משום נותר, ומה שאין כן כאשר הקריבו טמאים את האימורים לא נפסל הבשר בכך, מאחר ודין אימורים אלו לא לירד מהמזבח, ומלבד זאת, כשאבדו האימורים או נטמאו, מותר הבשר באכילה משום שנזרק הדם כהלכתו. והקשה הגרע"א, מה בכך שאם הניח את האימורים למחר נפסל הבשר באכילה, הרי מכל מקום זריקת הדם מרצה ונתכפרו הבעלים, ואם כן הוא הדין כאשר חישב להניח האימורים למחר, אין לו להיפסל משום מחשבה, מאחר ונתרצו בעלים, וכשם שבחישב ליתן את הדמים העליונים למטה לא פסל רבי יהודה, משום שאם עשה כן בפועל נתכפרו הבעלים, אף על פי שלא הותר הבשר באכילה, הוא הדין בזה, ואם תאמר שמה שאמר רבי יהודה במשנתנו על הניתנין למעלה שנתנן למטה כשר, היינו רק נתכפרו בעלים, ואילו הבשר עצמו אסור באכילה כפי שהיה הדין אם עשה כן בפועל, אם כן מדוע לגבי מחשבת הנחת האימורים או הוצאתם נאמר במשנה שפסול, הרי אף בזה אין צריך להיות אלא פסול בשר ובעלים נתכפרו, ומה החילוק בין מחשבת הנחת אימורים למחר, למחשבת זריקה שלא במקומה! ? ועוד הקשה, מדברי התוס' לעיל (כז א ד"ה יצא זה) שכתבו, שהטעם שלא פסל רבי יהודה במחשבת זריקה שלא במקומו הוא, משום שלא אמר רבי יהודה מחשבה כמעשה אלא בדבר שאם היה עושהו היה נפסל הזבח לגמרי ולא נתכפרו בעלים, אבל בדבר שבמעשה אינו פוסל הזבח אלא רק את הבשר לא אמר רבי יהודה את דינו, ואיך יתרצו התוס' את דברי המשנה שפוסל רבי יהודה במחשבת הנחת האימורים למחר, שאין בזה אלא פסול בשר! ? ובטהרת הקדש כתב, שאין כוונת התוס' בסוגייתנו לומר, שרק האימורים והבשר נפסלו על ידי מחשבת הנחת האימורים, שהרי לעיל כתבו שאין מחשבה כמעשה אלא באופן שאם היה עושה כן לא היו הבעלים מתכפרים, אלא כוונתם שמחמת פסול הבשר והאימורים אין זריקת הדם מרצה, וכדעת רבי יהושע הסובר אם אין בשר אין דם, שכאשר אבדו האימורים והבשר קודם זריקה לא נתכפרו הבעלים, ואם כן, הוא הדין למחשבת הוצאתם שהיא כמעשה, והרי זה כמו שאבדו קודם זריקה. וכתב עוד, שמה שלא פסל רבי יהודה במחשב ליתן את הדם שלא במקומו, אף על פי שאם עשה כן בפועל נפסל הבשר, הוא משום שבזריקה שלא במקומה, פסול הבשר חל כאחד עם הזריקה, שעל ידי שזרק שלא במקומו נפסל הבשר, וכאשר מחשב לעשות כן, אין זה נחשב שאבד הבשר קודם זריקה, ומה שאין כן מחשבת הוצאה שבה נפסל הבשר מיד, וכבר קודם זריקה נחשב שאין בשר, ואין הזריקה מרצה ובאחיעזר (יורה דעה, כט ג), תמה על דבריו, שהרי הנדון של מחשבה כמעשה, יש לו להיות נמדד על פי המעשה, שכל שאם היה עושה כן היה נפסל הזבח, הוא הדין למחשבה שפוסלת, ואם כן, כאשר חישב להניח את האימורים אחר זריקת הדם, אין לו לפסול בכך, מאחר ואם היה עושה כן בפועל לא היה נפסל, והיאך נאמר שהרי זה כאילו נפסל הבשר קודם זריקה, ומלבד זאת, לדבריו, מאחר ובנתינה שלא במקומה נפסל הזבח, הרי שמצד מחשבה כמעשה היה צריך להיות גם בזה כאילו נפסל הבשר קודם זריקה, שהרי חישב זאת קודם זריקה! ? וביישוב דברי התוס' כתב (שם ב), שענין מחשבה כמעשה, אינו משום שנחשב כאילו עשה כן בפועל, אלא ענינו שכל מחשבה בדבר מעשה הפוסל את הזבח, נחשבת מחשבה פסולה, ולכן, במחשב לזרוק את הדם שלא במקומו, שאין הזבח נפסל במעשה זה, אין זו מחשבת פסול, ואין נחשב מחשבת פסול אלא מחשבה בדבר המעכב בריצוי הקרבן, אולם בחישב להניח את האימורים למחר, אין הדבר כן, משום שבתוס' בפסחים כתבו (נט ב ד"ה יכול), שכל זמן שראוי הבשר לאכילת כהנים, אין הבעלים מתכפרים עד שיאכלו כהנים, אבל אם נטמא או יצא או נעשה נותר, אין מתעכבת כפרת הבעלים, וכיון שכן, הרי כשמחשב להניח את האימורים למחר, שעל ידי זה תתעכב כפרת הבעלים עד לאחר שיעשה נותר, הרי שיש כאן מחשבה פסולה, כי חישב בדבר הנוגע לכפרה, ואמנם, לא יפסל הזבח על ידי זה, שהרי לא יתכן שהמחשבה תפסול יותר ממה שהיה המעשה פוסל, אבל מכל מקום, לענין היתר הבשר, יש כאן מחשבה פסולה הנידונית בדין מחשבה כמעשה, ויש לה לפסול הבשר כשם שהיה נפסל במעשה. אמנם, אם חישב להניח את הבשר, שאין הכפרה מתעכבת בזה, הרי שאף על פי שאם היה עושה כן בפועל היה נפסל, אין זו מחשבה פסולה כלל, שאין היא נוגעת לכפרת הקרבן, והרי היא כמחשבת זריקה שלא במקומה שאינה פוסלת, מאחר ואינה מעכבת כלום בריצוי. ובשפת אמת כתב ליישב סתירת דברי התוס' לעיל, כיון שעיקר הזריקה בא לכפר, ואף שלא במקומה היא מכפרת, הרי שהגם שאינה מתירה את הבשר, אין אומרים בזה מחשבה כמעשה לפסול, ומה שאין כן הקטרה שעיקרה בא להתיר את הבשר באכילה, הרי כיון שאם עשה מעשה והניחו, לא הותר הבשר ונפסל מעשה ההקטרה, הוא הדין למחשבה שתפסול בזה. ובקהלות יעקב (כא ב) כתב ליישב, שכוונת התוס' שם היא, שמעשה זריקה שלא במקומה אינו מעשה הפוסל את הכפרה, וגם את הבשר אינו "פוסל", ורק שאינו מתירו באכילה, ועל זה לא שייך מחשבה כמעשה, כי רק על מעשה הפוסל נאמר מחשבה כמעשה, ולכן, במחשבת הנחת אימורים, מאחר ועל ידי מעשה הינוח האימורים חל שם פסול נותר על האימורים והבשר, סובר רבי יהודה שגם במחשבתו יחול פסול זה, ומה שאין כן מחשבת זריקה שלא במקומו, שאינו מעשה הפוסל, וגם יתכן שאפשר אח"כ להתיר הבשר על ידי זריקה כשרה, בזה לא אמר רבי יהודה מחשבה כמעשה.
וכן אם תרצה לומר שניפלוג רבי יהודה בחישב שיאכלוהו ערלים ושיקריבוהו ערלים גם זה לא יתכן כי זיבחא גופיה מי מיפסיל אם יעשו זאת בפועל? וכיון שאין הזבח נפסל בעשיות אלו, אף המחשבה אינה פוסלת בהן.
לישנא אחרינא בביאור טעמו של רבי יהודה שאינו פוסל במחשבה שיקרבוהו טמאים ושיקריבוהו ערלים:
כל כמיניה!? דהיינו, וכי יש בכוחו לגרום שאכן יקריבוהו טמאים וערלים? הרי הכהנים הטמאים לא ישמעו לו להקריבו בפסול,  5  וכן הערלים לא ישמעו לו להקריב, כי עברה היא להם, ולכך אין מחשבה זו  6  פוסלת, לפי שאין זה בידו לעשות כן בפועל.

 5.  כתב בזבח תודה, שלולא פירוש רש"י היה מפרש תירוץ הגמרא על ערלים בלבד, שזה אין בידו להיות ערל ולהקריב את הזבח, אבל לגבי טמאים אין לתרץ כן, שהרי בידו להיטמא ולהקריב. ובמקדש דוד (לג א, סוף ד"ה מקשינן בזבחים) הקשה על דברי הגמרא, שהרי בפועל יתכן מחשבת הקרבת טמאים ופסולים התלויה בידו, והיינו במקום שהוא עצמו ערל (הכשר לשחיטה) או טמא וחישב להקריבו בפסול! ?   6.  בגמרא לקמן (לו ב) מבואר, שאם חישב מחשבת אכילה חוץ לזמנו על ידי שיאכלוהו טמאים למחר, הרי זה פיגול. והקשה בזבח תודה, ללשון זו, שאין המחשבה פוסלת אלא בדבר שבידו לעשותו, מדוע חל פיגול, הרי אין זה בידו לבצע אכילה זו! ? ולכך כתב, שסברא זו הינה רק לשיטת רבי יהודה ובדבר שפסולו מצד מחשבה כמעשה, כיון שמחשבתו להניח למחר נחשבת כמו שהניח למחר, הרי שבמקום שמחשבתו לא תוכל להגיע לידי מעשה, אין היא נחשבת כמעשה, אבל במחשבת פיגול שפסולה אינו מטעם מחשבה כמעשה, שהרי אם היה אוכל את הזבח חוץ לזמנו לא היה נפסל בכך, אלא גזירת הכתוב היא, שלא לחשוב מחשבת אכילה חוץ לזמנו בכל ארבעת עבודות הקרבן, ואם חישב נעשה פיגול, הרי שאף מחשב על אכילת טמאים מפגלת. והוכיח כן מדין פיגול עצמו, שהרי אכילה חוץ לזמנו אסורה משום נותר, ואם כן, מי ישמע לו לאכול בעברה, וכיצד מועילה מחשבתו בזה, ובהכרח, שבדין פיגול אין צריך שתהיה מחשבתו ראויה לבוא לידי מעשה. וכן כתב באחיעזר (יורה דעה כט ה), והוכיח זאת גם ממה שמבואר בגמרא לעיל (לא ב), שמחשבת אכילת כזית על ידי שני בני אדם חוץ לזמנו, מפגלת (על אף שאין אכילת האדם השני תלויה בידו של המחשב). וכן כתב בחזון איש אולם בטהרת הקודש (לעיל כו ב), כתב, שאף בדין פיגול, אין מועילה מחשבה על זריקה אסורה שתיעשה בידי אדם אחר.
שמא תאמר: מחשב לערב דמו בדם הפסולין, יפסול את הזבח, מאחר ואף אם יעשה כן בפועל יפסל הזבח מחמת שלא נזרק דמו!?
אין הדבר כן, כי רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אין דם מבטל דם. ואף דם זה שנתערב ראוי הוא לזריקה, ואין הזבח נפסל מחמת עירוב דמו בדם הפסולין.
ומקשינן: בחישב ליתן את הדמים הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנים למטה למעלה, שאם עשה כן בפועל נפסל הזבח,  7  מדוע לא חולק רבי יהודה לאמור שאף המחשבה פוסלת בזה?

 7.  במקדש דוד (לג א, ד"ה ונראה) הוכיח מכאן, שלשיטת רבי יהודה אם חישב לשפוך את כל הדם נפסל הזבח מאחר ואם היה עושה כן בפועל היה פסול. שאם לא כן, מהי שאלה הגמרא מדוע לא פוסל רבי יהודה במחשב ליתן את הדם שלא במקומו, הרי אין הזבח נפסל בכך אם היה עושה כן בפועל, שאין זו זריקה כלל, ואם יש דם הנפש, יחזור ויזרוק, אלא בהכרח מדובר כאן באופן שחישב ליתן את כל הדם שלא במקומו, שאם היה עושה כן בפועל, היה הזבח נפסל משום נשפך הדם. אולם כתב, שאף לרבי יהודה, אם חישב בעת השחיטה שלא לקבל את הדם, או לקבל את דם קדש הקדשים בדרום, שאין זו קבלה, לא יפסל הזבח בכך, כי לא פסל רבי יהודה משום מחשבה כמעשה, אלא אם חישב לעשות פסול בפעולתו, אבל בחישב להימנע מעשייה בשב ואל תעשה, וממילא היה הזבח נפסל, לא שייך פסול זה. ולכך, מחשב להניח את הדם למחר נחשב מחשבת עשייה ופסול, אבל מחשב שלא לקבלו או לקבלו במקום שאינו ראוי לקבלה, שאין הזבח נפסל אלא מחמת שהוא מחוסר קבלה, אין זו מחשבת עשייה. ואמנם, מחשב לשפוך דמו, נחשב כמעשה, כיון שפסול הזבח מחמת שפיכת הדם, אינו רק משום מחוסר זריקה אלא הוא פסול בפני עצמו.
ומתרצינן: רבי יהודה לטעמיה, דאמר: נתינת הדם שלא למקומו, נמי מקומו קרינא ביה, וכשר הזבח. ולכך אף המחשבה על כך אינה פוסלת.
ומקשינן: וליפלוג רבי יהודה בדברי המשנה על ניתנין בפנים שנתנן בחוץ, והניתנין בחוץ שנתנן בפנים. והיינו, מדוע באופן זה שחישב ליתן בפנים את הדמים הניתנים בחוץ, אינו פוסל את הזבח? הרי חטאת חיצונה שנתן את דמה בפנים ההיכל פסולה,  8  שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד, ' באש תשרף", וכיון שאם עשה כן בפועל פסל, אף המחשבה דינה לפסול בזה, לפי רבי יהודה!? (ואין קושיית הגמרא מתייחסת לניתנים בפנים שנתנן בחוץ).  9 

 8.  הקשה הגרי"ז, בגמרא לקמן (פב ב) מבואר, שאם הכניס את הדם להיכל דרך משופש, דהיינו גגין ועליות של בית המקדש, לא נפסל בכך, שאינו נפסל אלא דרך הבאה, וא"כ מה הוקשה לגמרא שיפסול רבי יהודה במחשבת הכנסה לפנים, הלא יכול להכניסו באופן זה שאינו נפסל בכך! ?   9.  כן כתב רש"י. ודבריו נתבארו בתוס' לעיל (כו ב ד"ה אמר שמואל), כיון שכבר אמרה הגמרא שסובר רבי יהודה שלא במקומו כמקומו דמי, הרי שאין פסול בזריקה חוץ למקומו, ורק מדין הכנסת דם החטאת לפנים הפוסלת הוקשה לגמרא. אולם, כתבו שם התוס' דעה אחרת, והיא, שלגבי דמים הפנימיים שנתנם בחוץ או להיפך, לא נאמר דין זה ששלא במקומו כמקומו, ובזה מודים כולם שאינו כמקומו, ולכך שאלה הגמרא גם מהניתנים בפנים שנתנם בחוץ, שיש לזבח להיפסל משום מחשבה כמעשה, כיון שאם היה עושה כן בפועל לא היה נחשב כמקומו.
ומתרצינן: אין מחשבת נתינת דמים החיצוניים בפנים פוסלת לפיו, כי קסבר רבי יהודה, בעינן מקום שיהא "משולש", בדם, בבשר, ובאימורין.
דהיינו, לדעת רבי יהודה אין מחשבת חוץ למקומו פוסלת אלא אם חישב ליתן את הדם בחוץ, במקום שיש בו את שלשת התנאים הללו: שהוא ראוי בשעת היתר הבמות לזרוק עליו את הדם, ומותר לאכול בו בשר קדשים, ואפשר להקטיר בו את האימורים. ורק מחשבת חוץ למקומו שכזו פוסלת, ולא מחשבה ליתן את הדם בפנים, שמקום זה לעולם אינו ראוי ליתן בו את הדמים החיצוניים.
ודבר זה גזירת הכתוב הוא, והוא נלמד ממה שאמר הכתוב לגבי מחשבת חוץ למקומו "שלישי", שבא להורות על "מקום משולש".
וכיון שגזירת הכתוב היא במחשבת חוץ למקומו שאינה פוסלת אלא אם חישב ליתנו חוץ לעזרה ולא בתוך המקדש, הרי שמחשבת נתינם דמים החיצוניים בפנים ההיכל אינה מחשבה הפוסלת את הזבח.
ומקשינן: ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא, שמחשבת חוץ למקומו צריכה להיות על מקום המשולש?
והתניא: רבי יהודה אומר: במה שנאמר "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, כל דבר רע" (דברים יז) ריבה כאן הכתוב שני ענינים: האחד - חטאת ששחטה בדרום, דהיינו אזהרה שלא לעשות כן, והשני אזהרה על חטאת שנכנס דמה לפנים, שהיא פסולה. ולא על הכנסה בפועל דיבר הכתוב, שהרי בזביחה הוא עוסק, אלא אזהרה שלא ישחט על מנת להכניס דמה לפנים.  10  ומאחר וקראו הכתוב "דבר רע", בהכרח שנפסלת על ידי כך. הרי שאף לרבי יהודה אין מחשבת חוץ למקומו צריכה מקום המשולש!?

 10.  כתב הקרן אורה, שהוצרך רבי יהודה פסוק לדבר זה, ולא פסלו משום מחשבה כמעשה, כי בא הפסוק להוציא מדין מקום המשולש, הנלמד מדרשת "שלישי", ולומר שמחשב להכניס דמו לפנים גם פסול, אף על פי שאינו מקום המשולש.
ומקשינן על קושיא זו: וכי אפשר לומר כי לית ליה לרבי יהודה דרשת הכתוב מ"שלישי",  11  המלמדת שצריך שיחשב על הוצאה למקום המשולש?

 11.  כך הגירסה לפנינו! והקשה הקרן אורה, משמע שבאה הגמרא להוכיח שדורש רבי יהודה דרשת "שלישי", ובאמת אין זה כן שהרי הוכחת הגמרא הינה ממה שסובר רבי יהודה שאם הכניס את דמי חטאת החיצונה לפנים פסול, ומבואר בגמרא כיון שלא פסל בהכנסה בעלמא, אלא באופן שנתן ממנו על המזבח הפנימי, כל שכן שלא יפסול במחשבת הכנסה, הרי שאין זה משום שדורש דרשת "שלישי" לענין מחשבת חוץ למקומו, אלא שאין הדם נפסל כלל בהכנסתו לפנים! ? ובשיטה מקובצת גרס בגמרא "ולית ליה לרבי יהודה האי סברא", וכתב הקרן אורה, שלגירסה זו לא קשה, שלא הוכיחה הגמרא אלא דבר זה שלא פסל רבי יהודה מחשבת הכנסה לפנים, שהרי אין הדם נפסל בהכנסתו לפנים.
והתנן: אמר רבי יהודה: אם הכניס את דם חטאת החיצונה לפנים בשוגג כשר. ודייקנו מכאן, הא אם הכניס במזיד פסול. וקיימא לן שבמזיד פסול רק באופן שכיפר בו, דהיינו שנתן ממנו על גבי מזבח הפנימי, אבל אם הכניס ולא נתן, אפילו במזיד אינו פסול.
ואם כן, השתא, ומה התם, דעיילי עיילא את הדם לפנים, מכל מקום, רק אי כיפר, אין, אז נפסל, אבל אי לא כיפר, לא נפסל.
אם כן, הכא, שלא עשה מעשה, אלא דחשיב חשובי בלבד להכניסו לפנים, לא כל שכן שאין הוא נפסל בכך!?  12  הרי שסובר רבי יהודה, שאין מחשבת הכנסה לפנים פוסלת.

 12.  הקשו התוס' (ד"ה הכא דחשובי), הרי משנתנו עוסקת באופן שחישב "ליתן" את הדם בפנים, והיינו להכניס ולכפר, וכיון שמחשבה כמעשה, יש לו להיפסל, כדין הכניס במזיד וכיפר, שבזה אף רבי יהודה פוסל! ? ותירצו, שהקל וחומר בא לומר שכיון שאין הכנסה ללא כפרה פוסלת, הרי שבחישב, כל שכן שלא תפסול מחשבתו אפילו אם חישב להכניס ולכפר, כיון שבמחשבה לא שייך כפרה כלל, ומה שאין כן נתינה בפועל שראויה לכפר בשום מקום פוסלת. וביאר הגרי"ז את דבריהם, מחשבה כמעשה שייך רק אם חישב על עשיית פעולה שהפוסל בה הוא עצם המעשה, ואילו זריקה בפנים, אין מעשה הזריקה פוסל, אלא מה שיש בה כפרה הוא הפוסל, ועל עצם הכפרה לא יתכן לדון מחשבה כמעשה, שאין המחשבה אלא על פעולת הזריקה. והוסיפו התוס', שהטעם שנתן בפנים כיפר, היינו כיון שבשום מקום ראויה נתינת פנים לכפר, לכן גם נתינה זו יש לה שם כיפר. ובקרן אורה כתב לבאר קושיית הגמרא, מאחר וסובר רבי יהודה, שהכנסה בשוגג אינה פוסלת, ואף הכנסה במזיד אינה פוסלת אלא בשכיפר, והיינו שאין פסול בהכנסה מצד עצמה, כל שכן שמחשבה בלבד לא תפסול, שלא שייך לומר בזה מחשבה כמעשה, שהרי המעשה אין לו פסול בעצם, אלא רק במזיד וכיפר. ובחדושי רבנו חיים הלוי (פסולי המוקדשין, יג ט) כתב לבאר קושיית הגמרא באופן אחר: הדין בחטאת שהובא את דמה לכפר בקודש הוא, שאינה נפסלת אלא באופן שהבאתה היתה על מנת לכפר, ולכך שאלה הגמרא, מדוע מכשיר רבי יהודה באופן שהכניס את דמה לפנים ולא כיפר, הרי מאחר ובעת הולכת הדם לפנים חישב לכפר בו, (שאם לא כן, לא יפסל אפילו בכיפר), והדין הוא שאף המהלך במקום שאינו צריך, יש להליכתו דין הולכה והמחשבה בשעה זו פוסלת, אם כן יש לו לדם להיפסל מחמת מחשבה זו שחישב להכניס ולכפר, אלא בהכרח סובר רבי יהודה שלפסול מחשבת המקום צריך שיחשב על מקום המשולש. ואין זו רק ראיה להוכיח שלרבי יהודה לא תיתכן בפועל מחשבת נתינה לפנים, אלא זו הוכחה על עצם זה שסובר רבי יהודה שצריך מקום המשולש, וכפי המדוייק בלשון הגמרא "ולית ליה לרבי יהודה שלישי". וביאר את הכל שכן בגמרא: מאחר ובפסול חטאת זו, צריך כפרה, וצריך הבאה לכפר, הרי שבכדי לפסול במחשבה, יש לו לחשב מחשבת כפרה ומחשבת הבאה לכפר, ומוכיחה הגמרא שכאשר חישב לכפר, הרי שחלה במחשבתו אף מחשבת הבאה, מחמת שחישב לכפר באופן הפוסל, שהרי אם במקום שהכניס לפנים אין צריך לחשב מחשבת הבאה לכפר, אלא די במה שבעת הבאתו חושב לכפר בכדי שיפסול, אם כן כל שכן שתועיל מחשבתו לכפר זו, בכדי לפסול מדין מחשבה. אולם באבי עזרי (פסולי המוקדשין ב טז) דחה את דבריו, וכתב: א. אין הולכה זו חשובה הולכה ואין המחשבה פוסלת בה, כי כל דין הולכה שלא לצורך שהיא הולכה, נאמר רק באופן שיש כאן הולכה למזבח אלא שהיא שלא לצורך, וכגון, קיבל את הדם בפנים והוציאו על מנת להכניסו, שזו הוצאה שאינה נצרכת אבל מכל מקום יש כאן מעשה הולכה למזבח באופן זה, אולם, באופן שהוציא את הדם על מנת שלא להחזירו לפנים, אין זו הולכה כלל, ולכך, כאשר מוליך את הדמים החיצוניים לפנים על מנת לכפר בהם, אין זו הולכה, שהרי אינו מוליכו למזבח, אלא לפנים על מנת שלא להוציאו ולכפר בו שם. ב. אין מחשבה פוסלת אלא כאשר חישב בעת אחת מהעבודות על עשיית כל הפעולה הפוסלת, ואילו כאן שהבאת הדם לפנים הינה חלק מהמעשה הפוסל, הרי שעל מעשה זה לא היתה מחשבה, שהרי הוא מוליך את הדם בפועל, ומחשב רק על מנת לכפר, ונמצא שלא היה בעת העבודה מחשבה על מעשה הפוסל.
ומתרצינן: תרי תנאי שנו את המשנה והברייתא הללו, ואליבא דרבי יהודה שנאום, ונחלקו תנאים אלו בשיטת רבי יהודה.

דרשני המקוצר[עריכה]