פרשני:בבלי:זבחים קטז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קטז ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: כוונת רחב בלשון זה לומר, דאפילו אקשויי אבר לתשמיש נמי לא אקשו ("איש" הוא מלשון גבורת אנשים "קמה" משמעותה קישוי).
ומנא ידעה זאת רחב הזונה? דאמר מר: אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה, לפיכך ידעה שלא הוקשה אבר לתשמיש.
אמרו: בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, אחר שהיתה בת חמשים שנה נתגיירה, אמרה: ימחול לי הקב"ה בשכר חבל חלון ופשתים, שבאלו זכתה להציל השלוחים של יהושע, ובאותן שלשה דברים עצמן היתה חוטאת שהיו עולין אליה המנאפים בחבל דרך החלון וגם היתה מטמינתם בפשתי העץ  138 .

 138.  במכילתא (ריש יתרו) הגירסא חטאתי בחלה נדה והדלקת הנר מחול לי בחבל חלון וחומה. ותמוה שהרי היתה נכרית ולא התחייבה באלו, ואפילו ישראל לא היו חייבין בחלה עד שנכנסו כולם לארץ, וראה בזית רענן (ילקוט יהושע, ט) שהפך וגרס "חטאתי בחבל חלון וחומה, מחול לי בנדה בחלה ובהדלקת הנר".
אמר מר: ועובדי כוכבים בזמן הזה רשאין לעשות כן להקריב בבמות בכל מקום שירצו.
והוינן בה: מנא הני מילי? שמותרין הם בבמות בזמן הזה  139 .

 139.  האחרונים תמהו, הרי כל התורה נאמרה לישראל ולא לעכו"ם, ופשיטא שלא נאסרו להקריב בחוץ אחר מתן תורה, (וגם אין לומר שהנידון על הכשר הקרבן, שהרי כבר היו מקריבין קודם בהכשר). וביאר העולת שלמה שלולי המיעוט היו מתרבים עכו"ם לאיסור שחוטי חוץ מ"איש איש" כשם שהתרבו (במנחות עג, ב) מריבוי זה לענין שנודרים ונודבים כישראל, וכן משמע בשטמ"ק לעיל (מה, א). והחזו"א (מא, יד) ואבי עזרי (פי"ט ממעה"ק הט"ו) כתבו ש"איש איש" היה מלמד שיתנו לישראל להקריב בשבילם בפנים, והמיעוט מלמד שנשאר דינם להקריב בחוץ, והיא הקרבה מעליא. ואין הנידון על איסור שחוטי חוץ. ובאופן אחר יש ליישב, שהרי אין בעכו"ם אלא איסורי ז' מצוות, ובהכרח שהנידון הוא לאוסרם מצד איסור עבודה זרה, וכן מבואר במשך חכמה דברים (יב, יג) שבזמן איסור הבמות יש "דררא דעבודה זרה", ונמצא שהמיעוט מגלה שעכו"ם לא נאסרו בבמות וממילא אין חשש עבודה זרה.
ומשנינן: דתנו רבנן: כתוב בפרשת שחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", ודרשינן: בני ישראל מצווין על איסור שחוטי חוץ, ואין העובדי כוכבים מצווין על שחוטי חוץ. לפיכך כל אחד ואחד מעובדי כוכבים בונה לו במה לעצמו, ומקריב עליה כל מה שירצה  140 .

 140.  בתוספתא (פי"ג ה"ח) שנינו איזו היא במה קטנה, עושה אדם במה על פתח חצרו וכו' מקריב עליה הוא ובנו ובתו, ובזכר יצחק (מח) דקדק כי כשם שבמה גדולה נעשית לכל הציבור, כן במה קטנה אינה כשרה אלא ליחיד שבנה אותה, ולבנו ובתו שיכול להקריב עליהן, אבל לא לאדם אחר שלא נבנתה לצרכו. ומשמע מסוגיין שגם בבמת עכו"ם קיים דין זה, ועיקרו שנבנתה לצורכו ואפילו ע"י אחר כמו שהורה רבא לבנות במה לצורך אמו של שבור מלכא.
אמר רב יעקב בר אחא אמר רב אסי: בשעת איסור הבמות לישראל אסור  141  לסייען  142  ולעשות שליחותן של נכרים בהקרבת במותיהם  143 .

 141.  תוס' (ד"ה אסור) הקשו לדעת רבי יוסי (לעיל מה, א) שהשוחט קדשי עכו"ם בחוץ חייב, למה שנינו שהמסייע רק "אסור" ולא "חייב", ותמהו הקרן אורה ומקדש דוד (כז, ט) שהרי לעיל מדובר במקדיש לצורך הקרבה במקדש, ואילו בסוגיין מדובר במקדיש להקריב בבמה, וגם ישראל העושה בשליחותו יהיה פטור. וכן מבואר בתוס' מנחות (קט, ב) שחוניו העלה קרבנות בבמה לצורך עכו"ם, וראה גליון הש"ס (שם, ובמשנה כאן, ויש לדחות עפ"ד משך חכמה (דברים יב, יג) שתירץ קושית תוס' לפי הספרי שקרבנות עכו"ם בחו"ל אין בהם משום שחוטי חוץ אפילו לרבי יוסי, והוא הדין לחוניו). ובאבן האזל (פי"ט ממעה"ק הט"ו) דן אם אכן יפטר בחוץ משום שהקרבן נפסל ולא מתקיימת בו הקרבת בן נח, כיון שנדר להקריבו בפנים, או שאין אופן נדרו קובע את דין הקרבן. והחזו"א (שם) צידד שאפילו אם הוא קובעו כקרבן של פנים יאסר לישראל מדאורייתא להקריבו בחוץ, משום בל תוסיף שעושה מצוה בדבר שלא הצטוו עליו. וראה עוד בסמוך.   142.  תוס' (שם) נקטו שאופן הסיוע שנאסר הוא בעשיית עבודה שאין חייב עליה בחוץ, והאיסור היא מפני החשש שיבא לעשות עבודה שחייב עליה, ולכן אסור לסייע אפילו לגוי שאין לו איסור. ותמה המנחת חנוך (תמ, יא) שחשש זה שייך גם בישראל, ולמה חידוש דין זה נאמר בעכו"ם דוקא. ובזבח תודה ובאבן האזל (שם) נקטו שבקדשים התחדש שגם עצם הסיוע אסור, ולפיכך אסור להקריב לעכו"ם סכין או בהמה, אף שלגוי עצמו אין איסור בעבודתו. והחילוק בין "סיוע" ל"שליחות" הוא, ש"סיוע" נעשה בעת העבודה, ושליחות הוא סיוע שיועיל לעבודה אחר זמן. והחזו"א (שם) כתב שהאיסור בקרבן שהקדישו עכו"ם להקריבו בחוץ שאין עליו חיוב בשחיטת חוץ, בקרבן שהקדישו להקריבו בפנים האיסור רק מדרבנן, או משום בל תוסיף. ובמנחת אברהם (לדף מה, א) חידש שלשיטת רבינו חיים (לעיל סא, א) שאיסור במות התחדש בזמן הזה כיון שבטלה קדושת ירושלים, אך אינו חייב בהם על שחוטי חוץ (לדעת ריש לקיש לעיל קז, ב), בהכרח שאיסור הקרבה בבמות הוא איסור נפרד משחוטי חוץ, ואיסור זה שייך גם בקרבנות של בני נח שאינם ראויים לפנים, ולכן אסור לישראל לסייען מצד איסורו להקריב בבמה, ששייך גם בקרבן שאינו ראוי לפנים. וכדבריו משמע מדברי הרמב"ן (שמות מ, יז) שכתב כי גם קודם שהעמידו את הקלעים במשכן היה אסור לשחוט בחוץ, ולכאורה אין חיוב שחוטי חוץ בשעה שאין הקרבן ראוי להקרבה בפנים, וגם יקשה למה הותרו הבמות בנוב וגבעון, והרי כל זמן שיש משכן אף שאינו על עמדו והארון אינו בתוכו נחשבת כהקרבה בחוץ (וראה להלן בדין במה בשעת המסעות), ובהכרח שכוונת הרמב"ן לאיסור נפרד שהיה בבמה, שהוא איסור שקדם לשחוטי חוץ, (כמבואר בשבת פז, ב שנאמר ביום הקמת המשכן, וכיון שעברו עליו נאסרו בשחוטי חוץ, כמבואר בויק"ר אחרי כב, ה) ויסור זה אינו תלוי בהקרבה בפנים, ואינו קיים אלא בעת המסעות, ולא כאשר המשכן במקומו בלא הארון. וראה בדף קו, ב ביאור אחר בשם הגרי"ש אלישיב)   143.  במרכבת המשנה (פ"ב מאבות הטומאה ה"י) תמה אם אי אפשר לסייעו הרי נמצא שעכו"ם שוחט בעצמו, והרי שחיטת עכו"ם נבלה, (והעלה מכך שאינה נבילה אלא מדברי סופרים, ותמוה, שהרי ודאי טריפה היא ואינה כשרה לרקבן משום משקה ישראל, וגם חסרה עבודת שחיטה). וביד דוד כתב שהותר לעכו"ם לשחוט קרבנו, כדי שימשך לבם לשמים, וראה במקור ברוך (ח"ב יב) שדי בשחיטה המתרת מטומאת נבילה אף שיש בה איסור נבלה. ועוד שאין לנכרי פסול של "משקה ישראל" כי לו עצמו לא נאסר, וכ"כ הר"י פערלא על הסמ"ג (ל"ת יא).
אמר רבא: ולאורינהו להו, להורות להם איך יעשו  144 , שרי.

 144.  בתפארת ישראל (אות לו) הקשה הרי אסור ללמד לגוי תורה, וכתב שדיני מצוותיו מותר ללמדו כאשה, או להורות לו בלא טעם, ובסוגיין משמע שלא הורו לא לבעל הקרבן ולא ל"תרי עולמי" את דיני הקרבן אלא העמידו לפניהם את המוטל עליהם לעשות בלא שידעו שהדין מחייבם בפרטים אלו.
כי הא דאיפרא הורמיז שם אשה נכרית שהיתה אימיה דשבור מלכא מלך פרס. שדרה עגלא תילתא לקמיה דרבא. שלחה ליה: אסקוה ניהליה העלו אותו לשם שמים בבמה.
אמר להו רבא לרב ספרא ולרב אחא בר הונא: זילו ודברו, לכו וקחו תרי עולמי, שני בחורים נכרים, גולאי בני גיל אחד, שכן הוא נוי הדב, ר  145  וחזו היכא דמסקא ימא שרטון, מקום שנתייבש הים ונעשה קרקע, ויודעים אנו שלא השתמש במקום זה הדיוט  146 , ושקלו ציבי חדתי, תקחו עצים חדשים שלא השתמשו בהם, ואפיקו נורא ממגנא חדתא, הוציאו אש מכלי שמוציאין בו אש מהאבנים ויהיה חדש  147 , ואסקוה ניהליה לשם שמים.

 145.  ובמהרש"א פירש שיקח דוקא שני נערים מפני שלא השתמשו בהם למלאכת הדיוט, וכדלקמן. ובטל תורה כתב שמכאן מקור דברי הרמב"ן (שמות כד, ה) שהטעם ששלח דוקא "נערי בני ישראל" לעלות עולות הוא משום שלא טעמו טעם חטא, והוצרך לכך אף שעולה זו נעשית קודם מתן תורה (כדעת הרמב"ן) ולכן גם בכל במת בני נח צריך לעשותה בבחורים.   146.  הטור (בביאורו לפר' ויצא) הקשה איך לקח יעקב את האבן שתחת ראשו ועשאה מצבה, והרי כבר השתמש בה הדיוט, ותירץ שבבמה מותר, ותמה עליו המנחת חנוך (מ) מסוגיין שנצרך מקום חדש לבמה, והיינו משום שאין זה דין במזבח, אלא בכל שימוש לגבוה (וכמבואר במג"א או"ח קמז סק"ה בשם ספר האבודה במנחות כב, א שדין זה שייך גם במפות לס"ת עי"ש). והחתם סופר (שו"ת או"ח מ) תירץ ששימוש הדיוט אוסר רק קודם שהוקדש, כי אחר שהוקדש אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והאבן שהניח עליה יעקב את ראשו הוקדשה בעקידה, ואף שבשימוש מתחלל ונעשה שלו, כיון הניח ראשו במזיד (מפני פיקוח נפש מהחיות) אינה מתחללת, ואף אם לא ידע שהן הקדש אין מתחללין כי יש מועל אחר מועל באבני מזבח.   147.  בכתבי הגרי"ז (מנחות כב, א) הקשה הרי האש מתחדשת כל רגע, ולמה צריך להבעבירה בתחילה בכלי חדש, וראה זבח תודה (כאן) שתמה על הרמב"ם שהשמיט דין זה. ב. במקור ברוך (ח"ב כד) העיר למה לא הצריך רבא לקחת סכין חדש וכלי חדש לקבלת הדם, והעלה מכך שקרבנות עכו"ם בבמה אינם טעונות שחיטה בסכין וקבלה בכלי, אלא שוחט בקרומית של קנה ומקבל במה ביד.
הרי מצינו שהורה רבא כיצד להקריב קרבנות נכרים בבמה.
אמר ליה אביי לרבא: כמאן אמרת שהעצים יהיו חדשים? כרבי אלעזר בר שמוע.
דתניא: רבי אלעזר בן שמוע אומר: כתוב (ויקרא א, ח) "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" ודרשינן: מה מזבח שלא ישתמש בו הדיוט, אף עצים שלא ישתמש בהן הדיוט  148 .

 148.  בשו"ת חתם סופר (שם) צידד לבאר שבמזבח היה יותר פשוט לגמרא שצריך חדש כיון שנפסל בספק נגיעת ברזל ויש לחוש שמא השתמש בו הדיוט עם ברזל, (וסברא זו שייכת גם בבמה כי אינה נבנית באבני גזית, כמבואר במשך חכמה שמות כ, כד, וכן משמע לעיל קח, ב שלא הוזכר חילוק בדין זה בינה למזבח). ודחה, שמדאורייתא ספקו לקולא, וגם חזקתו הראשונה שלא נגע בו. ולכן ביאר כי כיון שתחילת בניינו היה ממעות הלשכה, נמצא שהוא קדוש קודם שנבנה ואין הדיוט יכול להשתמש בו, (ועיין תוס' בסוכה מט, א וצ"ע). ועדיין תמוה למה הצריך רבא שגם הקרקע שבונים בה את המזבח לא ישתמש בה הדיוט קודם. והגרי"ז מנחות (כב, א) הביא מקור לכך מהמשנה במדות (פ"ג, וממנה למד החת"ס סברתו הראשונה) שהיו מביאין אבנים למזבח מקרקע בתולה. ונקט כי הטעם שלקחו ממנה הוא כדי לעשות את המזבח מתחילה מדבר שלא השתמש בו הדיוט, ולא די בכך שלא השתמשו בו אחר שנבנה. ובפשטות המזבח דינו ככלי שרת, שעליהם כתב הרמב"ם (פ"א מבית הבחירה ה"ב) שאם נעשו מתחילתן להדיוט פסולים משום שאין עושין מתחילתם אלא לשם הקודש, וראה שם בקרית ספר שדינם נלמד ממשכן ואין זה כחסרון בכלי המיועד לשימוש גבוה, אלא דין הוא בכלי שרת, אך החת"ס לא ניחא ליה בזה כי אי אפשר ללמוד מכך לעצים ואש שאינם כלים, וגם אינו מלמד לדיני במה שאינה כמזבח.
אך כאן אין ראיה שצריך עצים חדשים, כי הא מודה רבי אלעזר בן שמוע בבמה שאין צריך עצים חדשים, וכדלהלן.
דתניא: כתוב אחד אומר "ויתן דוד לארונה במקום (בעבור המקום) שקלי זהב משקל שש מאות" ומאידך כתיב "ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים".
הא כיצד יתיישבו שני המקראות הללו שסותרין זה את זה? (גירסת רש"י) מקום מזבח קנה דוד בחמשים, ומקום כל הבית קנה בשש מאות.
רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי: גבה מכל שבט ושבט חמשים, שהן בסך הכל משנים עשר שבטים שש מאות שקלים, ונתקיימו שני המקראות.
רבי אלעזר בן שמוע אומר: כך פירוש המקראות: "ויקן דוד את הגורן" ולא פירש כאן בכמה קנאו אלא כדמפרש בענין במקום אחר.
ומה מפורש? "ויתן דוד לארונה במקום זהב משקל שש מאות". אבל את שאר הדברים שנאמרו בהמשך, דהיינו, הבקר לעולה, והמוריגים וכלי הבקר לעצים שקנאם כדי להבעיר בהם אש על המזבח, קנה דוד בכסף שקלים חמשים.
ומנין שלקח דוד מוריגים וכלי בקר לעצים? שנאמר "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים".
ואיך לקח דוד מארונה את המוריגים וכלי הבקר לצורך עצים להקרבה, והרי נשתמש בהם ארונה? אלא ודאי משום שהיה זה בבמה (בשעת היתר הבמות כשעמד המשכן בגבעון) ומודה רבי אלעזר בר שמוע שבבמה אין צורך בעצים שלא נשתמש בהם הדיוט, ויקשה על רבא, למה אמר להם שיקחו עצים חדשים?
ומתרצינן: ורבא אמר לך: התם נמי בחדתי, המוריגים וכלי העצים היו חדשים שלא נשתמש בהם ארונה  149 .

 149.  משמע מדברי רבא כי אף שנעשו מתחילה לשם מטה להדיוט כשרים לעצי מערכה, כי לא נעשה בהם שימוש ואין בהם חסרון כבוד לגבוה. (ורק בכלי שרת התחדש שתחילתן עשייתן תהיה למזבח). והרמב"ם (פ"ו מאיסו"מ ה"ב) כתב עצי סתירה פסולין לעולם לא יביאו אלא חדשים, ודנו האחרונים אם כוונתו שעצי סתירה חדשים כשרים כמשמעות סוגיין, או שעצם ההרכבה והסתירה גורמת שלא יהיו חדשים, וראה חת"ס (שם). ובקרן אורה דקדק שהרמב"ם הביא דין זה עם דין עצים שהרקיבו שפסולן כבעל מום, ולכן נקט שכשרים בבמה כבעל מום, ורבא הצריך חדשים רק לדעת רבי יוסי שמצריך מזבח לבמה. אולם יתכן שרק עצי סתירה כבעל מום, אך אם השתמש בהם הדיוט יאסרו אף בבמה. (והנידון תלוי אם גם רבא נקט שהמוריגין היו לבמה, או שחדשים כשרים גם למזבח ודו"ק. וראה מהרש"א שדן למה הקשה אביי מדברי רבי אלעזר בר שמוע ולא מעצם הפסוק).
מאי "מוריגים"? אמר עולא: מטה של טורבל.
מאי מטה של טורבל? אמר אביי: עיזא דקרקסא דדיישן דשתאי. לוח עץ שיש בו שיניים וגם חריצים ומשמש לחיתוך הקשים לאחר הדישה לעשות מהן תבן.
אמר אביי מאי המקור מקרא שהמורג עשוי כן? שנאמר "הנה שמתיך למורג חרוץ (עשוי חריצים) חדש בעל פיפיות, תדוש הרים ותדוק".
מקרי ליה רחבה לבריה, לימדו מקראות הללו, ורמי ליה קראי אהדדי:
כתיב "ויתן דוד לארונה", וכתיב "ויקן דוד" כמובא לעיל. הא כיצד? גובה מכל שבט ושבט חמשים שהן שש מאות  150 .

 150.  תוס' הביאו מדרש שדוד נתן לאוריה חמישים שקלי זהב ששויים כשש מאות שקלי כסף, וביאר רבינו תם כי אף שדינר זהב שוה כ"ה דינרי כסף (כמבואר בב"ק לו, א), כאן מדובר ב"שקל" זהב, ואינו "כדינר" זהב שעוביו יותר מדינר כסף. וראה הגהות מלאכת יו"ט וצאן קדשים ויד דוד בביאור דבריו.
ואכתי קשיין קראי אהדדי, התם כתיב "כסף", ואילו הכא נאמר "זהב", ועדיין לא נתיישבו המקראות.
ומתרצינן: אלא, אימא: גובה כסף שוה ערך של משקל שש מאות שקלי זהב לכל השבטים, ומכל שבט גבה כסף השוה לסך חמשים שקלי זהב.
שנינו במשנה: קדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל בזמן שהיו ישראל במדבר.
אמר רב הונא: בכל מקומות ישראל  151  נאכלים קדשים קלים.

 151.  פירש"י אפילו יצא אחד מהן חוץ למחנה ישראל אוכל קדשים קלים שם. ומשמע שיש "מקומות ישראל" שהם חוץ למחניהם, ובצפנת פענח (פר' נשא) דהיינו כל מקום שהיה הענן נמשך וכמבואר בספרי על הפס' וענן ה' עליהם יומם שנמשך הענן גם על החגרים והסומין והמצורעין ועל כל היוצא מהמחנה עד ששב למחנה. והוצרך רב הונא לפרש כך כי במשנה שנינו שבמדבר נאכלין "בכל מחנה ישראל" ולא "בכל מקום" כמו בנוב וגבעון, ובהכרח שיש מקום נוסף על המחנה שדינו כמחנה לאכילת קדשים. ובמשמר הלוי (קסד) ביאר לפי דרכו שקושיית רב נחמן היא ממה שדימתה הברייתא "כשם שמחנה במדבר כך מחנה בירושלים", ומשמע כי אין חילוק בין דין המחנה לענין שילוח טמאים לדינו לענין אכילת קדשים קלים, ולא נוסף מקום הענן לאכילת קדשים.
וסלקא דעתא שכוונתו לומר: בכל מקום שיש שם אחד מישראל ואפילו יצא חוץ למחנה ישראל אוכל שם קדשים קלים.
אמר ליה רב נחמן לרב הונא: ומחנות במדבר לא הואי?
והא תניא: כשם שהיו שלש מחנות במדבר כך היה מחנה בירושלים, ואלו הם גבולותיהן: מירושלים עד להר הבית - מחנה ישראל.
מהר הבית עד לשער ניקנור שער המזרח של העזרה - מחנה לויה.
מכאן ואילך - מחנה שכינה, והן הן קלעים שבמדבר.
ולפנים משער ניקנור קדושתו שוה למקום שהיה לפנים מהקלעים במשכן, ומשמע שהיה במדבר מחנה ישראל, והרי דין קדשים קלים שנאכלים רק במחנה ישראל ואיך אמרת שנאכלים בכל מקום? ומתרצינן: אימא כך אמר רב הונא: קדשים קלים נאכלים בכל מקום שהוא מחנה ישראל,  152  דהיינו, אפילו בשעת סילוק מסעות, מוליכן עמו ואוכלן במחנה במקום חנייתן.

 152.  רש"י פירש שלא היו הקדשים נפסלים בשעת סילוק המחנות, אלא מוליכן עמו ואוכלן במחנה בשעת חנייתן. ותוס' נקטו כי גם בשעת הליכתן יכלו לאכול קדשים קלים, וביארו פנים מאירות ועולת שלמה שהנידון הוא איך פסק רב הונא במחלוקת התנאים לעיל (סא, ב) אם מותר לאכול קדשים קלים בזמן שנפגם המזבח, ובהליכתן עקרו את המזבח ממקומו ונחשב כנפגם, (ויתכן שתוס' סברו שאינו נחשב נפגם, כמבואר לעיל סא, ב ד"ה אע"פ). ולפי זה נמצא שגם רש"י מודה שאין הקדשים נדחים, ואחר שחנו שוב מותר לאכלן, כיון שאין דיחוי אלא בפסול לעבודה ולא לאכילה כמבואר בשטמ"ק לעיל (ס, ב אות ה) ובתוס' ב"מ (נג, ב ד"ה לא). ודלא כמבואר בתוס' לעיל (שם) שנדחים ונפסלים לעולם. אמנם ביאורו תמוה שהרי מדברי רש"י לעיל (ס, ב ד"ה קדשים, סא, א ד"ה ושני) מבואר שהקדשים נדחים בשעת סילוק מסעות, עיש"ה. ולכאורה צריך לחלק בין קדשי קדשים (שבהם דנו רש"י ותוס' לעיל) שהם נדחים משום מניעת האכילה בסילוק מסעות, כיון שאכילתן היא עבודה ומכפרת, ורק קדשים קלים (שבהם דנה סוגיין) אינם נפסלים כי אכילתן רק נגררת אחר המצוה (כלשון הרמב"ם בסהמ"צ עשה פט) אך כבר הבאנו (לעיל ו, א) שדעת רש"י בפסחים (נט, א ד"ה בשאר) שאין לחלק ביניהם, כי כל הקדשים בכלל העשה של "ואכלו אשר כופר בהם". ובהכרח שהחילוק בין קדשי קדשים שנפסלים משום שזמן אכילתם הוא רק כשמזבח קיים, והוא מדיני אכילת קדשי קדשים, ולכן כשנפגם המזבח חל בהם דיחוי, מה שאין כן קדשים קלים שדינם לאכול בפני הבית, וכשנפגם המזבח חסרה קדושת הבית, אך אין זה מדיני אכילתם ולכן אינם נדחים, (וראה לעיל סא, א).
ומקשינן: פשיטא!?
ומתרצינן: מהו דתימא איפסלו ביוצא בשעה שהיו נוסעים ומפרקין את המשכן קא משמע לן  153 . ומקשינן: ואימא הכי נמי שיפסלו, ומנין המקור להכשירן?

 153.  תוס' ביארו שדין זה נאמר רק בקדשים קלים, אך קדשי קדשים כיון שהם טעונים מחיצה, בשעה שהסתלקו המסעות ואין קלעים בטל מחנה שכינה, והרי הם נפסלים ביוצא. וביאור החילוק כדברי הגרי"ז עה"ת (פר' ראה הובאו לעיל) שמחנה ישראל יש בו שני ענינים, א. מחיצת "מקום טהור" ב. מצוות אכילה לפני ה', ונמצא שבמסעות אף שאינו נחשב לפני ה', אין קק"ל נפסלין כיון שהם במחיצתן במקום טהור, ורק קדשי קדשים שמחיצתן לפני ה' נפסלין ביוצא. אולם רש"י לעיל (ס, ב ד"ה קדשים) ביאר שמסקנת הסוגיא שם שגם מחנה שכינה לא בטל וכל פסול הקדשי קדשים הוא משום חסרון המזבח. (וראה שם בטהרת הקודש שיבאר למה ביאר רש"י כך, כנגד סוגיא במנחות צה, א שבסילוק קלעים בטל מחנה שכינה וק"ק נפסלין ביוצא).
ומתרצינן: אמר קרא "ונסע אהל מועד". ודרשינן: אף על פי שנסע אהל מועד הוא וממילא נחשבו הנוסעים עמו כמחנה ישראל  154 .

 154.  בטהרת הקודש (מנחות צה, א) העיר למה צריך להכשיר את המחנות מטעם זה, והרי מצינו בגלגל שבטלו המחנות ובכל זאת הותר לאכול קדשים בכל מקום (כפרש"י לעיל קיב, ב). וביאר שבגלגל נשחטו הקרבנות בזמן שלא היו מחנות ולא חלה עליהם קדושה לאכלם המחנה, אך עדיין צריך מקור לקרבנות שנשחטו במדבר לפני המשכן ואח"כ נסע שאינם נפסלין ביוצא, ולא נחשב כאילו בטלו המחנות. ומדברי רש"י שאסור לאכול בשעת נסיעתן נמצא שאין הפסוק מגלה כי גם בנסיעה אהל מועד קיים, אלא רק שאין פסול יוצא, אך לתוס' יתכן כי גם בנסיעה נחשב האהל מועד קיים, (ובודאי כך הוא לפי ביאורם לעיל סא, א שלא נפגם המזבח). ומדברי הרמב"ן (שמות מ, יז) משמע כתוס', שהרי כתב שהקרבה קודם שהעמידו את הקלעים נחשבת כשחוטי חוץ, ומשמע שקדושת אהל מועד קיימת אע"פ שאינו מוקם במקומו. אך יש לדחות כמבואר לעיל שאין כוונתו אלא לאיסור שהתחדש בבמות ולא לאיסור שחוטי חוץ, ואין להוכיח מכך לענין מחנה לגבי אכילת קדשים.
תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר: עוד מחנה אחרת, רביעית, - היתה שם בירושלים בין הר הבית לעזרה והיא נקראת  155  "עזרת נשים", ולא היו עונשין עליה  156  את הנכנס לתוכה בטומאת מת כדין הנכנס לעזרה, כיון שמדאורייתא היה דינה כהר הבית שמותר ליכנס שם טמא מת, אלא מדרבנן הוא שאסרוה לטמא מת, ובשילה לא היו אלא שתי מחנות בלבד.

 155.  השטמ"ק (אות כ) מחק את ה"חיל" (משום שלא אמרו אלא עוד "אחרת" ולא "אחרות", וכן נקט רש"י "עוד מחנה רביעית", ולגירסתנו צריך לומר שהחיל ועזרת נשים מחנה אחד נוסף הוא). והטעם שהעדיפו להעמיד כי המחנה הנוסף הוא בעזרה ולא בחיל, הוא כמו שדקדק הגרי"ז מדברי הרמב"ם שחיל הוא מעלה בעלמא ולא עשו בו רבנן "איסור כניסה" מחמת קדותשו כמו שעשו בעזרת נשים, שהרי כתב (פ"ג מביא"מ ה"ט) שטמא מת שנכנס לעזרה מכין אותו מכת מרדות, שמע שאם נכנס לחיל באיסור אינו לוקה מרדות כי אין זה "איסור כניסה" כעין איסור כניסה למחנה מדאורייתא, אלא מעלה בעלמא.   156.  בפשטות משמע שכוונת רשב"י לאיסור כניסה מדרבנן, וכן נקט הגר"א (על הר"ש כלים פ"א מ"ח). אך בפירוש רבינו חננאל ביאר "לא תימא מחנה שכינה משער נקנור ולפנים ועונשים עליה לטמאים הנכנסים, אלא גם לבד משערי נקנור היתה עוד מחיצה ולא היו נענשים הטמאים עליה, והוא החיל ועזרת נשים וחשוב כלפנים מהקלעים לאכול בהם קדשי קדשים. ומשמע שנקט שמדאורייתא יש להם דין מחנה שכינה ורק אין להם דין מקדש ולכן אין חייבין בהם כרת על טומאת מקדש, אך באמת ילקו בהם על כניסה למחנה שכינה. וכן מבואר מתוס' ביומא (ח, ב ד"ה דאי) לגבי לשכות הפתוחות לקדש, שאין חייבין בהם כרת וראה בזרע אברהם (ח"ב יח) אם יש בהם מלקות או רק איסור עשה.
והוינן בה: הי מינייהו משלשת המחנות לא הוה בשילה?
אמר אביי: מסתברא, דמחנה לויה מיהא הואי ומחנה ישראל הוא שהיה חסר בשילה (ועל מחנה שכינה לא דנו, כי ודאי היה).
דאי סלקא דעתך מחנה לויה לא הוה שם,

דרשני המקוצר[עריכה]