פרשני:בבלי:זבחים קיד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קיד א

חברותא[עריכה]

ומבארינן: בשלמא רובע ונרבע ניחא שהוצרך המיעוט מ"לפני משכן ה'" משום דמשכחת ליה שהיו ראויין בתחילה להקרבה, כגון דאקדשינהו מעיקרא, והדר רבען, ונפסלו  70 . הלכך אין למעטן מ"אל פתח אהל מועד", כי היה אפשר לפרש את הפסוק כך: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" אז, כשעדיין היה ראוי לבא, ועתה הקריבו בחוץ - חייב הוא.  71  אלא, עדיין קשה, מוקצה ונעבד, שגם הם התמעטו במשנה מ"לפני משכן ה'", ופסולים אלו אי אפשר להעמיד באופן שהקדישן תחילה ואחר כך נעשו מוקצה ונעבד, שהרי לא חל עליהם איסור מוקצה ונעבד אחר שהקדישן ואינם שלו, כיון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו!  72  אלא בהכרח, מדובר באופן שהיו מוקצה ונעבד קודם הקדש, ואם כן לא היו ראויין מעולם להקרבה ואפשר למעטם מ"אל פתח", ולמה הוצרך המיעוט מהפסוק "לפני משכן ה'"?  73 

 70.  מבואר כאן כי צריך למעט פסול רובע ונרבע שלא יתחייב עליו בחוץ, אף שאינו מתקבל בפנים. ולכאורה תמוה שהרי לעיל (קט, א) הוצרך ריבוי מקרא לחייב על העלאת פסולים בחוץ, ואפילו פסולין ש"אם עלו ירדו", אך החילוק פשוט כי לעיל מדובר פסולין שנשחטו בפנים, שאינו חייב בהם אלא משום "עבודה" בחוץ, כי הוכשרו בפנים לעבודה ולכן צריך לרבות שגם אחר שנפסלו לעבודה חייב עליהן בחוץ. אך בסוגיין מדובר כשנשחטו בחוץ, וחיובו על מעשה הקרבה בחוץ, ודי בכך שהיה ראוי להקרבה לפני שנפסל, כי אין חיובו תלוי בדין עבודה.   71.  כך פירש"י, ולכאורה תמוה הרי אחר שנרבע אינו ראוי לפתח אהל מועד, ומה המעלה בכך שהיה ראוי קודם. והחזו"א והגרי"ז ביארו באופן אחר, כי הנרבע קודם ההקדש, אף שהוא קדוש קדושת הגוף לא חלה עליו קדושה להקרבה, אך אם נרבע אחר שהוקדש וכבר חלה עליו קדושה להקרבה, אינה פוקעת (וכך ביאר הגר"א לעיל פה, ב את הסוגיא בנדה מא, א) ובאופן זה שנרבע אחר שהוקדש נחשב ראוי לפתח אהל מועד כי יש עליו קדושה להקרבה, ולכן נצרך המיעוט מ לפני משכן ה"', אך במוקצה ונעבד פוקעת קדושתן להקרבה, ולכן מקשינן למה צריך להם מיעוט בפני עצמו. וראה רש"י בבכורות (טז, א) שאם נעשה בעל מום אחר שהוקדש נחשב שאינו ראוי לפתח אהל מועד, ומתמעט מ"אל פתח אוהל מועד", ומשמע כנ"ל שגרע מרובע ונרבע משום שרובע יש בו קדושה להקרבה ואינו נפדה אלא אם נפל בו מום, (כמבואר בתמורה כח, ב) מה שאין כן בעל מום שעומד להפדות, ואפילו אם יש בו קדושת הגוף אינו עומד להקרבה, ואחר שחל בו דין פדיון הוא קדושת דמים (כמבואר בקובץ הערות סי' נד וראה תוספות תמורה יז ב ד"ה דאיכא), ולפיכך אין צריך למעטו מקרא מיוחד אלא מ"פתח אהל מועד". וראה עוד להלן.   72.  השפת אמת הקשה הרי אפשר להעמיד באופן שעשה בה מעשה, וכמו שמצינו בחולין (מ, א) שאם ניסך בין קרניה אוסרה אפילו שאינה שלו. וכן הקשה הלח"מ (פ"ד מאיסו"מ סוף ה"ה) והחזו"א (יו"ד ס, טו) כתב שממוקצה מוכח שסובר כריה"ג ולדעתו נאסרת גם בלי מעשה, או שרצו ליישב גם למאן דאמר שאינו אוסר אפילו במעשה. וראה בעונג יו"ט (נט) שלדעת הרמב"ם (פ"ח מעבודה זרה ה"ד) אין אדם אוסר של חבירו אפילו ע"י מעשה, אלא מדרבנן. וכיון שמדאורייתא ראוי לפתח אהל מועד חייב עליו. והרמב"ם (שם) כתב שנעבד אפילו של חבירו נאסר, וכתב הכסף משנה שלאסור לגבוה אדם אוסר של חבירו אפילו בלי מעשה. והגרי"ז (פ"ח מעבודה זרה ה"א) ביאר דבריו שהאיסור לגבוה הוא מפני שנעבדה בו עבירה, ולא כהדיוט שאיסורו רק מפני שחל בו שם עבודה זרה ולכך צריך שיהא שלו לאוסרו. וכל נושאי כלי הרמב"ם תמהו מסוגיין שמבואר כי אין אדם אוסר נעבד שאינו שלו. ובמשך חכמה (ריש ויקרא) נקט שמקור הרמב"ם מירושלמי שלא כסוגיין. ולדברי העונג יו"ט הנ"ל קושית הגמ' בסוגיין היא שאפילו במעשה אין אדם אוסר אלא מדרבנן, וסברה שנעבד אינו נאסר אלא משום מעשה, ורק מדרבנן. ולמה לא נתחייב עליו בחוץ. ובאבי עזרי על אתר כתב שסוגיין סוברת שנעבד איסורו נלמד מ"בן הבקר להוציא את הנעבד, והיינו משום שם נעבד שחל עליו, ואין אדם יכול להחיל שם איסור על של חברו, אך הרמב"ם פסק כסוגיא בתמורה שאיסורו מפני שנעבדה בו עבירה ונאסר בקרבנות להביא בהמות ש"משחתם בם" דהיינו שנעשית בהם עבירה ואיסור זה חל גם כשנעשית ע"י אחר.   73.  הראב"ד (בתו"כ אחרי) פירש שרובע יכול לאסור את המוקדשין משום שאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, ותמוה שהרי ברביעה פשיטא שמציאות מעשה העבירה אוסר ואין צריך שיחשב "נרבע". ובמנחת אברהם כתב שהראב"ד נקט כי רק נוגח נאסר משום מעשה נגיחתו שעשתה הבהמה, אך בנרבע שאינה עושה מעשה אלא שאדם עבר בה עבירה אינה נחשבת כעשיה בבהמה אלא ע"י מעשה, ולכן ברובע אין צריך שיעשה בו מעשה ע"י אדם כי הבהמה עצמה עושה מעשה. וראה כתבי הגרי"ז לתמורה יז.
ומתרצינן: גם במוקצה ונעבד המיעוט נאמר על אופן שהקדישן ואחר כך עשאן מוקצה ונעבד ובתחילה היו ראויין לבא לפתח אהל מועד. ומצינו אופן שחל עליהן מוקצה ונעבד אף אחר שהקדישן בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן. הלכך יכולים הבעלים לאסרן במוקצה ונעבד גם אחר שהקדישן.
דתניא: נאמר באשם גזילות (שמביא הכופר בממון חבירו ונשבע לו לשקר, ואחר כך הודה), "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו". ודרשינן מתיבות "בה' וכחש בעמיתו", לחייב אשם על דברים שיש בהם לה' ולעמיתו: לרבות קדשים קלים, שחייב עליהם אשם גזילות אם כפר בהן, מפני שהן ממונו, דברי רבי יוסי הגלילי.
והוא הדין שהם נחשבים ממונו לענין שיכול לאסרם במוקצה ונעבד  74 . ולכן צריך למעטם מ"לפני ה'" באופן שנאסרו אחר שהקדישם.

 74.  במשנה למלך (פ"ב ממעילה ה"ח) תמה מסוגיין על הרמב"ם שפסק (שם) כרבי יוסי הגלילי שקק"ל ממון בעלים, ומאידך פסק (פ"ד מאיסו"מ ה"ה) שלא חל איסור מוקצה אחר שהקדישו, (וראה קצוה"ח תו' ואו"ש פ"ב מגניבה שנחלקו אם הרמב"ם פוסק כריה"ג).
והגמרא מפרטת את כל פסולי ההקרבה שפטרה בהם המשנה על הקרבה בחוץ מפני המיעוט "לפני משכן ה'", איך יתכן בהם אופן שנראו להקרבה ואחר כך נפסלו: רובע ונרבע - דבר ערוה הוא סיבת פסולם, וחל גם על קרבנות הקדושים, כבר אף שאינם שלו.
מוקצה ונעבד, אף שפסולם משום עבודת כוכבים ולא חל על דבר שאינו שלו, מכל מקום, בקדשים קלים חל הפסול, וכדלעיל.
אתנן ומחיר, אינו חל על קרבנות הקדושין כבר, ולא יתכן שקדם הקדשן לפסולן, וכן כלאים ויוצא דופן אף הם לא יתכן שיקדם ההקדש לפסולם שהרי מתחילת לידתן פסולים הם להקרבה, ולא נצרך בהם המיעוט אלא בולדות קדשים, שאמן היתה קדושה לקרבן, ועל כן היו ראויין לבא אל פתח אהל מועד וליקרב בעודן במעי אמן אגב אמן, ונמצא, שקדם הקדשן לפסולן שאינו מונע מהם ליקרב אגב אמם אלא כשנולדו. ולפיכך אי אפשר למעטן מקרא ד"אל פתח אהל מועד לא הביאו", והוצרכה המשנה למעטם מהפסוק "לפני משכן ה'".
ואין לתמוה, איך חל פסול אתנן ומחיר כלב  75  על ולדות קדשים, והרי לא יכול פסול שכזה על הקדשים כי אין הקדשים שלו? כי קסבר התנא במשנתנו, ולדי קדשים רק בהוייתן, בלידתם, הן קדושים, שרק בלידתן חלה עליהן קדושת קרבן ולא בעודם במעי אמן. ומדובר באופן שעשאן אתנן ומחיר בעודן עוברין, ואז חל עליהן הפסול כיון שאינם קדושים עדיין. ואף שבהיותם עוברין לא התקדשו עדיין, נחשבים הם כראוים לבא לפתח אהל מועד אגב אמם,  76  ולכן צריך פסוק למעטם  77 .

 75.  רש"י הזכיר רק "אתנן ומחיר" ופירש שלא חלים על מוקדשין כי "אינן שלו ומקרא נפקא לן בתמורה", ובהגהות מלאכת יו"ט ביאר שכוונתו כי המיעוט נצרך רק לריה"ג שקק"ל ממונו, אך לדידן מסברא אי אפשר לעשות אתנן בקדשים כי אינן שלו, וראה חידושי הגרא"ל מאלין (ח"א סג) ותוס' (ד"ה אתנן) כתבו שאפילו לריה"ג שקק"ל נחשבים ממונו, אינו יכול לעשותן אתנן כי התמעטו מ"כל נדר, פרט לנדור". ולכאורה נפקא מינה אם מסברא אי אפשר לאסור קדשים שאינן שלו נמצא שהנידון בסוגיין גם על כלאיים ויוצא דופן איך יחול איסורן אם קדשי ממעי אמן. (ורבינו חננאל כתב שהנידון גם על יוצא דופן עי"ש) ואדרבא לביאור תוס' כיון שפסולים אלו לא התמעטו יכולין לחול אחר שהקדישן.   76.  החזו"א תמה הרי קיימא לן (תמורה יא, א) שלמאן דאמר בהווייתן הם קדושים, ולדות קדשים דינם כחולין גמורין ונאכלין לכל אדם, ומה שייך להחשיבם כראויין לפתח אהל מועד, וקדם הקדשם לפסולן. וביאר כנ"ל, שכיון שהיה הולד ראוי להקרבה אגב אמו, נחשב שיש בו קדושת הגוף להקרבה, ואי אפשר למעטו מ"אל פתח אהל מועד" וצריך קרא של "לפני משכן ה"' לפטור עליו בחוץ משום שפסול להקרבה, אף שיש בו קדושה. אולם מדברי תוס' (ד"ה וקסבר) משמע לכאורה שלא פירשו כן, כי נקטו שלמאן דאמר בהווייתן הם קדושים לא חל קדושה על אתנן ואי אפשר לחייבו בחוץ אלא באופן שהקדישן בפירוש (כי אם קדשו מקודם אמרינן מיגו ונעשין קדוה"ג) ונמצא שאין הנידון על קדושתן הראשונה מצד אמן, אלא על קדושה אחרת שחלה עליהם בפני עצמם, ובהכרח שעצם הבאתן עם אמן נחשבת כקדושה הקודמת לפסול, אף שאין בעצמן קדושת הגוף, וכמשמעות פירש"י, ומוכח מכך כיסוד האבי עזרי (במקדיש תמימין לבדה"ב, קיג, ב) שאין החיוב בחוץ מצד שחיטת "קרבן" אלא מצד שחיטת דבר של הקדש העומד להקרבה, ולפיכך שייך לחייב על ולד שהיה ראוי להקרבה רק אגב אמו, ואין חילוק בין קדושה זו לקדושתו אחר שנולד לגבי החיוב בחוץ, ודו"ק.   77.  הרמב"ם (פי"ח ממעה"ק ה"ו) הביא את המיעוט מ"לפני משכן ה"' ותמה הלחם משנה שהרי דעתו (פ"ד מתמורה ה"ג) שבמעי אמן הן קדושים, וכבר תמה האור שמח (פ"ג מאיסו"מ הי"ד) על תמיהתו, שהרי הפסוק נצרך לרובע ונרבע באופן שנרבע אחר שהוקדש.
ונחלקו רבנן ורבי שמעון במשנתנו בשוחט בחוץ קרבן שפסול עתה ויהא כשר לאחר זמן, שלדעת רבנן פטור לגמרי, ולרבי שמעון חייב בלא תעשה ופטור מכרת.
ובשלשה אופנים נשנתה מחלוקתם א. בעלי מומין עוברין ב. תורים שלא הגיע זמנן ג. אותו ואת בנו.
ומבארת הגמרא: וצריכי  78  להשמיענו מחלוקתם בכל שלשת האופנים: דאי תנא רק בבעלי מומין, הוה אמינא כי רק עליהם פטרוהו רבנן, משום דמאיסי בעודן במומן, ואינם ראוים לפתח אהל מועד. אבל תורין, דלא מאיסי, אימא דמודו ליה רבנן לרבי שמעון שעובר עליהן בלאו, הואיל וראויין לאחר זמן, ולכן הוצרכה המשנה לומר שגם במקריב תורין בחוץ נחלקו רבנן.

 78.  לכאורה תמוה מה שייך צריכותא במחלוקת רבי שמעון ורבנן, והרי בסמוך (בע"ב) מבואר שנחלקו אם בקרבן פסח אחר חצות עובר בלאו או לא, ומשם למדו לכל מחוסר זמן, ובפשטות נחלקו עמו בדין קרבן פסח, ואם כן מה יועילו חילוקי הסברות לחייבו בלאו. וראה בסמוך שלא נחלקו עמו בעצם דין קרבן פסח כי הוא מחוסר זמן לבו ביום, ורק דנו אם נלמד ממנו למחוסר זמן גמור, ולכן יתכן שיש לחלק בסברא שמחוסר זמן גמור דמאיס יפטר ואם לא מאיס יתחייב.
ואי תנא מחלוקתם רק בתורין, הוה אמינא רק בהם מחייב רבי שמעון בלא תעשה, משום דלא חזי מעיקרא ואידחו אחר כך, אלא מעולם לא היו ראויין, שעדיין לא הגיע זמנן, ואינם דחויין כל כך, ולפיכך מתחייב עליהם בלא תעשה בחוץ. אבל בעלי מומין,  79  דאיחזו ואידחו, ודיחויין גדול הואיל והיו ראויין קודם שנדחו, אימא דמודה להו רבי שמעון לרבנן שאינו עובר בשחיטתן על לא תעשה אף שראויין לאחר זמן, קא משמע לן שאף בהם נחלק רבי שמעון.

 79.  בקרן אורה תמה למה לא נקטה הגמרא גם כאן את הסברא של בעלי מומין מאיסי ולכן מודה בהן רבי שמעון. ובהגהות הגרא"מ הורביץ כתב שמצינו תורין דמאיסי כגון שנשמט כנף ויצא דם, ומאידך מצינו בעלי מומין עוברים שלא היו ראויין מעולם, כגון שנולדו במומן או שהוממו קודם שמונה ימים שעדיין לא היו ראויין להקרבה. וראה עוד בטהרת הק ודש.
ואי תנא הני תרתי, הוה אמינא דוקא בהם פוטרין רבנן מלאו, משום דבעלי מומין ותורין שלא הגיע זמנן פסולא דגופייהו הן, ופסול אלים הוא. אבל אותו ואת בנו, דפסולא מעלמא קאתי להו, שסיבת פסולם אינה בהם אלא משום ששחט באותו היום את אמם או בנם, ופסול קלוש הוא, אימא מודו ליה רבנן  80  לרבי שמעון שהשוחטן עובר בלא תעשה. לפיכך צריכא הבבא של אותו ואת בנו להשמיענו שאף בזה נחלקו רבנן.

 80.  כך פירש"י, אך תוס' (ד"ה משום) גרסו להיפך "אימא מודה רבי שמעון לרבנן, ולפיכך ביארו שאילו שנינו שרבי שמעון מחייב בתורין ובעלי מומין הוה אמינא דהיינו משום שהפסול תלוי בגופן, ודנים כאילו היה המום עובר מיד והתורין גדילין מיד והיו ראויין, אך באותו ואת בנו שאינו ראוי בכל אותו היום שנשחט הראשון, ולא מועיל לו שום תיקון בגופו, יודה רבי שמעון שפטור. (כך מבואר בגליון, וראה הג' קרני ראם).
שנינו במשנה: שהיה רבי שמעון אומר, כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן, הרי זה בלא תעשה, ואין בו כרת.
והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמעון? מהיכן למד שהשוחט בחוץ קרבן פסול עובר בלא תעשה הואיל וראוי הוא לאחר זמן?
ומתרצינן: אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: דאמר קרא "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו". וכך פירושו: אמר להו משה לישראל: כי עייליתו לארץ ישראל, ותהיו מותרין אז להקריב כל יחיד בבמה, בארבע עשרה שנה ראשונות של כיבוש וחילוק ארץ ישראל, ושם "לא תעשון", לא תקריבו כל יחיד קרבנות החובה שלו כפי שאנו מקריבים היום במשכן שבמדבר, אלא "איש הישר בעיניו", ולפיכך רק "ישרות", תקריבו שם, דהיינו קרבנות נדר ונדבה, שאינם חובה עליו אלא הם קרבנות ש"ישרו" בעיניו להתנדב. אבל קרבנות חובות, לא תקריבו כלל היחידים, אף בבמת צבור.
ובהמשך הפסוק נאמר "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה", שהיא שילה, שנחו אז מכבוש וחלוק, דהיינו לא תקריבו החובות בזמן הכיבוש (כשהמשכן נמצא בגלגל) עד שתבואו לשילה שאז תהיו מותרים להקריב קרבנות חובותיכם.
ונמצא, כי כל קרבן חובה שהיה ליחיד בימי גלגל, לגבי ימי שילה, מחוסר זמן הוא. כי בזמן הגלגל אין יכול להקריבם בשום מקום אלא לאחר זמן כשיבואו לשילה. וקאמר להו משה, "לא תעשון" אותם בגלגל. ומכאן למד רבי שמעון שהשוחט בחוץ קרבן שאינו ראוי עתה וראוי הוא לאחר זמן עובר בלאו, שהרי השוחט בגלגל קרבנות חובה, נחשב כשוחט בחוץ, שהרי מקום הקרבתם של קרבנות אלה בפנים הוא בשילה, ועל אף שפסולים עתה, מוזהר עליהם בלאו של "לאו תעשון" הואיל וראויים הם לאחר זמן בשילה. ומכאן למד שגם כל השוחט קרבן מחוסר זמן בחוץ, עובר בלאו זה  81 .

 81.  רבינו גרשום בחולין (פא, א) כתב שרבי שמעון מחייב בקרבן פסול הראוי לבא אחר זמן משום "ולא יזבחו עוד את זבחיהם", ולכאורה אין לכך כל מקור בסוגיין שלמדו כי רבי שמעון מחייב מ"לא תעשון" או מפס' דלהלן. ומסתבר שנקט כי "לא תעשון" אינו לאו בפני עצמו לשוחט מחוסר זמן בחוץ, אלא שמלמד כי גם מחוסר זמן הוא בכלל האיסור של שחוטי חוץ, ולא התמעט אלא מחיוב כרת ונמצא שהלאו הוא "לא יזבחו" ככל שחוטי חוץ. ובכך מתיישבת קושיית הגרעק"א על פיה"מ להרמב"ם (הובא במשנה) שחכמים פטרו מלאו משום שהוא אזהרה לכרת, ותמה שהרי כרת אינו צריך אזהרה, אך לכוונת הרמב"ם שהלאו לא נאמר בשחוטי חוץ במפורש אלא נלמד בהיקש מהעלאה, וצריך גילוי מלא תעשון, וכיון שאין כרת אין לאו, עיש"ה. אכן בפשטות כוונת ריש לקיש ללאו של "לא תעשון", שהרי איסור הקרבה בחוץ הוא רק משום שאינו מביאו למשכן. אך כשבמות מותרות ואינו חייב להביאו בפנים לא שייך איסורי חוץ אלא רק "לא תעשון".
ומקשינן: אמר רבי ירמיה לרבי זירא: אי הכי שקרבנות חובה בגלגל נקראים מחוסר זמן ועוברים עליהם בלאו של "לא תעשון",

דרשני המקוצר[עריכה]