פרשני:בבלי:חולין כא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין כא א

חברותא[עריכה]

מכל מקום, קשיא קושית רבא על זעירי ד"כי מתה עומד ומולק!?"
ומתרצינן: אמר רבא: אימא: וכן הוא עושה בכל מליקת עוף קדשים: חותך שדרה ומפרקת בלא רוב הבשר שעליה, שעל ידי כן עדיין לא נחשבת כמתה (שהרי זעירי אמר דוקא עם רוב הבשר), ואחר כך מולק את הסימנים, כך שהמליקה לא נעשית בעוף שהוא כבר מת (ולאחר מליקת הסימנים חותך את רוב הבשר כדלקמן).
כי סליק כאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל, אשכחיה לרבי אמי דיתיב וקאמר לה להא שמעתתא דזעירי, שאם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה הרי היא נבלה.
אמר ליה רבי זירא לרבי אמי: וכי מתה עומד ומולק? כקושית רבא.
אשתומם רבי אמי כשעה חדא, הרהר מה להשיב לו, אמר ליה רבי אמי לרבי זירא: אימא: כך הוא עושה: חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר. כתירוצו של רבא.
תניא נמי הכי שחותך בלא רוב בשר, דתניא: כיצד מולקין חטאת העוף? חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה. הגיע לוושט או לקנה, חותך סימן אחד או רובו. שכן דין חטאת העוף שמליקתה בסימן אחד בלבד, לפי שנאמר בה "ולא יבדיל".  148 

 148.  וכיון שהעוף דינו להישחט בסימן אחד בלבד, הרי כל מה שעושה במליקה מעבר לזה הוא בכלל האיסור של "הבדלה".
ורוב רוחב הבשר שעל המפרקת, חותך עמו, עם הסימן, היינו לאחר מליקת הסימן.
ובעולה חותך שנים שני הסימנים או רוב שנים.
הרי להדיא, שרוב הבשר אינו חותך עם השדרה ומפרקת אלא לאחר מליקת הסימנים.
ודנה הגמרא: ברייתא זו דקתני בעולת העוף "שנים או רוב שנים" מני היא?
אי כרבנן, האמרי: שנים דוקא צריך למלוק בעולת העוף ולא מספיק רוב מהשנים.
אי כרבי אלעזר ברבי שמעון היא, האמר: רוב שנים דוקא הוא מולק בעולת העוף ולא את כל השנים? (פלוגתא דרבנן ורבי אלעזר ברבי שמעון מובאת לקמן בסוגיא).
ומתרצינן: אימא כך ביאור הברייתא: שנים לרבנן. רוב שנים לרבי אלעזר ברבי שמעון.
ואיבעית אימא: הא והא, בין מה שנאמר בברייתא "שנים" בין מה שנאמר "רוב שנים", רבי אלעזר ברבי שמעון היא הסובר שמספיק רוב שנים, ומאי "שניים"? רוב שניים, שדומין לשניים. שלכתחילה צריך למלוק רוב בריווח שעל יד כן נראה כאילו כל השנים חתוכים, ומה שנאמר "או רוב שנים", היינו, שאם חתך רוב מצוצמם, גם כן כשר.
אמר רב יהודה אמר שמואל: אדם שנשברה מפרקת שלו ורוב בשר עמה הרי הוא נחשב כמת, ומטמא באהל.
ואם תאמר, אותו מעשה דעלי שכתוב בו שנשברה מפרקתו ועל ידי כן הוא מת, הרי מפרקת בלא רוב בשר הואי שם, וכיצד הוא מת?
ומשנינן: זקנה שאני. עלי זקן היה, ולכן הוא מת על ידי שבירת המפרקת בלבד, דכתיב (שמואל א ד) "ויהי כהזכירו את ארון האלהים, ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער, ותשבר מפרקתו, וימת, כי זקן האיש וכבד וגו'."
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: אדם שקרעו אותו כדג, אפילו אם הוא עדיין מפרכס, הרי הוא נחשב כבר כמת, ומטמא באהל.  149  אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו, דוקא כשקרעו מצד הגב הוא נעשה כמת.

 149.  בפשטות יש לומר שמדובר באופן שעדיין הוא נושם (או שעדיין פועם לבו), ובכל זאת, כיון שהותז ראשו, או נקרע כדג הרי הוא מטמא באהל, כי אם אין בו נשימה, הרי פשיטא, שהרי בזה תלוי חיות האדם. ובשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד ב סימן קעד), למד מכאן לענין מי שהותז ראשו, שאף אם מפרכס הראש והגוף, הוא בדין מת ממש, ואף אם תיתכן אפשרות לחבר הראש לגוף, ויחיה, אין בזה חיוב, שאין חיוב להחיות מתים.
אמר שמואל: בהמה שעשאה גיסטרא שחתך אותה לרחבה, או בצואר שחתך את כל הצואר או בשדרה שחתכה לרוחב והגיע עד חלל הגוף (כל דבר החתוך לשנים נקרא "גיסטרא") הרי בהמה זו נבלה.
אמר רבי אלעזר: בהמה אשר ניטל הירך שלה מהמקום שהוא מחובר לגוף, וחלל שלה, כלומר, שלא רק העצם אלא גם כל הבשר והעור שעליו ניטל, ונתהוה שם חלל, הרי זו נבלה.
ומבארינן: היכי דמי "חלל שלה"?
אמר רבא: כל שרבוצה הבהמה ונראית הירך שהיא חסרה. שאפילו בעת רביצתה, שבדרך כלל מתכסה הירך, בכל זאת ניכר החיסרון של הירך.
תנן התם במסכת אהלות (א ו): שמונה שרצים האמורים בתורה,  150  שדינם שהם מטמאים אחר מותם, אם הותזו ראשיהן, הרי אף על פי שעדיין מפרכסין, טמאים הם. כי הפרכוס אינו מעיד שעדיין יש בהם חיות, אלא הרי זה כזנב הלטאה שנחתך מהלטאה, שמפרכסת, שעדיין הזנב מפרכס אפילו אחר חיתוכו.

 150.  רש"י. ואילו התוס' כתבו, "גבי בהמה חיה ועוף מיתניא במסכת אהלות, ולא גבי שרצים". ועיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א מה שכתבו בדעת רש"י, ובחברותא למסכת אהלות שם.
ודנה הגמרא: מאי הותזו? ומשנינן: ריש לקיש אמר: הותזו ממש שנחתך מהם כל הראש.
רב אסי אמר רבי מני: כהבדלת עולת העוף.
אמר ליה, שאל רבי ירמיה לרבי אסי: מה שאמרת "כהבדלת עולת העוף", האם כונתך כהבדלת עולת העוף לרבנן, הסוברים שצריך לחתוך את כל שני הסימנים בעולת העוף, כך הוא ביאור "הותזו" דמתניתין, ולא פלגיתו אתה וריש לקיש, שגם לדעתך רק בהותזו ממש, דהיינו כשנחתכו שני הסימנים, נחשב למת.
או דלמא כונתך, כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון, הסובר שמספיק רוב שנים בעולת העוף. ופלגיתו אתה וריש לקיש. שלדעתך אפילו לא הותזו ממש אלא שנחתכו רק רוב הסימנים כבר נחשב למת?
אמר ליה רבי אסי לרבי ירמיה: כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון.
ואני וריש לקיש נחלקים.
איכא דאמרי: רבי שמעון בן לקיש אמר: הותזו ממש,
רבי אסי אמר רבי מני: כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון דהיינו ברוב שניים. ולפי דיעה זו, לא שאל רבי ירמיה מרבי אסי כלום, שהרי פירש לו בהדיא דעתו.
ודנה הגמרא: מאי רבנן, ומאי רבי אלעזר ברבי שמעון? היכן מצינו שנחלקו בשיעור מליקת עולת העוף?
ומשנינן: דתניא, נאמר בתורה (ויקרא ה) בפרשת קרבן "עולה ויורד",  151  שעני מביא על חטאו שני עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה. ואחר שנכתב סדר הקרבת החטאת, כתיב "ואת השני יעשה עולה כמשפט". ומשמע, כמשפט קרבן אחר. והיינו, כמשפט חטאת בהמה האמור בפרשה לפני דין קרבן העני, שהעשיר מביא חטאת בהמה. ומכיון שקרבן העני הוא במקום חטאת הבהמה של העשיר, לפיכך דין עולת העוף שבקרבנו כדין חטאת בהמה. ולקמן יתבאר לאיזה דינים שוו.

 151.  על שלשה חטאים הללו: על שבועת העדות, על שבועת שקר, ועל טומאת מקדש וקדשיו.
אתה אומר: כמשפט חטאת בהמה, או אינו אלא כמשפט חטאת העוף, הכתוב לפני עולת העוף כך יעשה את עולת העוף. דהיינו, שיעשה המליקה רק בסימן אחד, כמו בחטאת העוף שכתוב בה "ולא יבדיל"?
כשהוא אומר בעולת העוף של נדבה, "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו", הרי יש לנו ללמוד מכך שלא נאמר "והקריב" אלא "והקריבו", שהקרבתו שונה מהקרבת קרבן אחר, למדנו שחלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף, שלא יהא אופן מליקתם שוה, אלא שעולת העוף צריכה מליקה בשני סימנים.
ואם כן, אי אפשר לומר ש"כמשפט" היינו כמשפט חטאת העוף. אלא מה אני מקיים "כמשפט"? על כרחך כמשפט חטאת בהמה:

דרשני המקוצר[עריכה]