פרשני:בבלי:חולין כד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין כד ב

חברותא[עריכה]

שנאמר (דברי הימים ב ה) "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד", דמשמע שצריכים הלוים להנעים את קולם, שיהיו נשמעים כולם כקול אחד.
שנינו בברייתא: כהן עד שיזקין הרי הוא כשר לעבודה.
ודנה הגמרא: עד כמה, ממתי נחשב הכהן "לזקן" שיפסל לעבודה?
ומשנינן: אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: עד שירתת. שיהיו ידיו ורגליו רועדים מאין כח.
תנן התם (מקואות ח ד): בעל קרי שטבל, ולא הטיל מים (מי רגלים) קודם שטבל - לכשיטיל מי רגלים אחר טבילתו, יהיה טמא. כי שמא נשאר בפי האמה מעט מהקרי, ויצא עכשיו עם מי הרגלים, ועל ידי כן הוא נטמא.
רבי יוסי אומר: רק בחולה או בזקן הרי הוא טמא כשלא הטיל מי רגלים לפני שטבל, אבל בילד, בצעיר שהוא בריא, הרי הוא טהור אפילו לא הטיל מי רגלים לפני הטבילה. לפי שמתחילה יצא כל הזרע, ולא נשאר כלום בפי האמה.
ודנה הגמרא: "ילד" עד כמה, עד מתי הוא נחשב כילד?
ומשנינן: אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל שעומד על רגלו אחת, וחולץ מנעלו, ונועל מנעלו ברגל השניה התלויה באויר - עדיין נחשב הוא לילד לגבי הדין הזה.
אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה, והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו.
אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן שעמדו לי בעת זקנותי שיהיה לי כח כצעיר.
תנו רבנן: נתמלא זקנו (של כל אדם מישראל, ולאו דוקא כהן) - ראוי הוא ליעשות שליח ציבור, ולעשות עבור הצבור את כל צרכיהם. כגון: לתקוע עבורם בשופר, להלקות ולנדות את העבריינים, ולימנות פרנס עליהם, ולירד לפני התיבה בתפילה, וכמו כן, משנתמלא זקנו ראוי הוא לישא את כפיו אם הוא כהן.
מאימתי כשר הכהן לעבודה? משיביא שתי שערות.
רבי אומר: אומר אני שאינו כשר לעבודה עד שיהא בן עשרים.
אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי?
דכתיב "ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'".
ואידך, תנא קמא שאינו לומד מהפסוק הזה סבר דלנצח שאני. שמדובר שם בעבודות כבדות שצריכות ניצוח, ולפיכך לא העמידו עליהם אלא כהנים מבני עשרים ומעלה.
ומקשינן: והא האי קרא בלוים הוא דכתיב?! שהרי כתוב "ויעמידו את הלוים", והלוים הלא כשרים (בבית עולמים) גם כשהם פחות מבני עשרים, ולמה כתוב שהעמידו רק מבני עשרים?
ומתרצינן: הלויים האמורים בפסוק זה כהנים הם, וכדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים "לוים", שהרי גם הכהנים משבט לוי הם. ומקרא זה הוא אחד מהן שנאמר "והכהנים הלוים בני צדוק", הרי שאף על פי שצדוק כהן היה בכל זאת נקראו בניו "לוים".
תנו רבנן: כתיב בפרשת פסול מומי הכהנים "איש מזרעך לדורותם". מכאן אמר רבי אלעזר: דוקא כהן שהוא "איש", דהיינו שהוא גדול בשנים, אינו פסול אלא אם יש בו מום, אבל כהן קטן הרי הוא פסול לעבודה ואפילו הוא תם!
מאימתי מאיזה גיל כשר הכהן לעבודה? משיביא שתי שערות שאז הוא נחשב ל"איש". אבל עדיין אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד - עד שיהא בן עשרים!
ומסיפא דברייתא משמע שרק לכתחילה אין מניחין אותו לעבוד פחות מבן עשרים, אבל בדיעבד לא נפסלה העבודה, ואפילו לא מדרבנן.
ונחלקו הדיעות אליבא דמאן הוא, האי דינא:
איכא דאמרי: הא - רבי היא, דאמר שהכהנים כשרים לעבוד רק כשהם בני עשרים. ובאה הברייתא להשמיענו שאפילו רבי לא אמר כן אלא לכתחילה, אבל שהעבודה תיפסל בדיעבד בפחות מבני עשרים לא אמר, אלא אפילו פסול דרבנן לית ליה.
ואיכא דאמרי: רבי אית ליה שיש פסול מדרבנן בעבודה שנעשתה על ידי כהנים פחות מבני עשרים. והא, ברייתא זו שכתוב בה שרק לכתחילה לא יעבוד כהן שהוא פחות מבן עשרים, רבנן היא, החולקים על רבי, ואומרים שהכהן כשר לעבודה משיביא שתי שערות, ורק לכתחילה הוא דלא יעבוד עד שיהא בן עשרים, אבל דיעבד - עבודתו כשרה. ובאה הברייתא להשמיענו שאפילו רבנן מודים שלכתחילה לא מניחין אותו לעבוד כשהוא פחות מבן עשרים. ומה שאמרו רבנן שמשיביא שתי שערות הוא כשר לעבודה זה רק בדיעבד.
מתניתין:
כלי חרס שנגעה בו טומאה מבחוץ לא נטמא בכך, אלא אם כן נכנסה הטומאה לתוך החלל של הכלי. ואפילו אם לא נגעה בו כלל, אלא שהיתה תלויה באויר בתוך הכלי גם כן נטמא הכלי. ואילו שאר הכלים אינם נטמאים על ידי טומאה התלויה בחלל הכלי אלא אם כן נגעה בהם הטומאה, בין אם נגעה בפנים בין אם נגעה בחוץ.
נמצא שהטהור בכלי חרס - טמא בכל הכלים.
והטהור בכל הכלים - טמא בכלי חרס.
גמרא:
תנו רבנן: טומאה שהיתה תלויה באויר שבתוך כלי חרס, אפילו לא נגעה בו, הרי הוא טמא. ואם נגעה הטומאה רק בגבו - הרי הוא טהור.
אויר כל הכלים, שהיתה הטומאה תלויה בתוך האויר שבתוכם, ולא נגעה בהם, הרי הוא טהור ואם נגעה הטומאה בגבן הרי הכלי טמא.
נמצא, שהטהור בכלי חרס - טמא בכל הכלים. והטהור בכל הכלים - טמא בכלי חרס.
ודנה הגמרא: מנהני מילי שכלי חרס מקבל טומאה על ידי כניסת הטומאה לתוך חללו, ואפילו אם לא נגעה בו?
דתנו רבנן: כתיב (ויקרא יא) "וכל כלי חרס אשר יפול מהם (מהשרצים) אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא". ומשמע שאם נכנסה הטומאה אל תוכו, ואף על פי שלא נגע השרץ בכלי, הרי הכלי טמא.
אתה אומר: אף על פי שלא נגע, או אינו טמא אלא אם כן נגע השרץ בכלי?
רבי יונתן בן אבטולמוס אומר: נאמר "תוכו" לטמא, דהיינו שכלי החרס הטמא חוזר ומטמא את האוכל שנכנס לתוכו, כדכתיב - "כל אשר בתוכו יטמא". ונאמר "תוכו" ליטמא, שכלי החרס עצמו מקבל טומאה מהשרץ, כדכתיב "כל אשר יפול מהם אל תוכו". והשתא ילפינן ל"תוכו" מהדדי -
מה "תוכו" האמור לטמא, הרי אף על פי שלא נגע הכלי באוכל שנכנס לתוכו, בכל זאת נטמא האוכל, וכדמפרש ואזיל, אף "תוכו" האמור ליטמא, אף על פי שלא נגע השרץ בכלי החרס, בכל זאת נטמא כלי החרס.
והוינן בה: והתם, ב"לטמא", מנלן שאף על פי שלא נגע הוא מטמא? ומשנינן: אמר רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס שנפל לתוכו שרץ, שכל האוכל שבתוכו נטמא. שהרי כתוב "כל אשר בתוכו יטמא",

דרשני המקוצר[עריכה]