פרשני:בבלי:חולין כח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין כח א

חברותא[עריכה]

ומדייקת הגמרא: מאי לאו (האם לא) מדובר כאן בעוף, שיש שימוש בדמו  44  דקא בעי ליה לדמיה ליניכא (שהוא צריך אותו להרוג את העש שבבגדים). ומוכח מכאן שנחירה מנבלת את העוף מהתורה, ועל כן הוא פטור מכסוי, לפי שלא נשחט כדינו!

 44.  מלשון רש"י משמע, שהמקשן סבר שמדובר בעוף מפני שידע שיש שימוש בדמו, ולא ידע שיש שימוש בדם חיה. והרשב"א כתב, שהמקשן דקדק מלשון הברייתא שדברה בלשון זכר שמדובר בעוף, שלגבי חיה היה צריך לומר נוחרה ולא נוחרו, והגמרא מתרצת שמדובר בחיה והברייתא לא הקפידה בדקדוק זה.
ומתרצינן: לא מדובר בעוף, כי אם בחיה, דקא בעי ליה לדמיה ללכא (שצריך לצבוע עור בצבע אדום, ו משתמש בדמה לצורך הצביעה).
תא שמע ממשנה במסכת זבחים (סח א) דלא כרבי יצחק:
דתנן, כהן אשר מלק עוף של קרבן בסכין, ולא בצפורנו כדין מליקה - מליקתו פסולה, והעוף מטמא בגדים אבית הבליעה, כדין נבלת עוף טהור.
ומדייקת הגמרא: ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה ומן התורה הכשרו על ידי חיתוך סימנים בכל אופן שהוא, נהי נמי דכי מלק מהעורף תבר ליה (שבר לעוף) שדרה ומפרקת לפני שמגיע לסימנים והויא לה העוף טרפה, מכל מקום אינו הורגו בכך  45 , ואם כן, תהני (תועיל) לה סכין לטהרה מידי נבילה, כדין שוחט טרפה, שאין היא מטמאה טומאת נבילה. ואף שהעוף אסור מדרבנן אף לפי רבי יצחק, מכל מקום, טומאת נבילה אין לו.  46 

 45.  רש"י מוסיף על פי הגמרא בפרק ראשון (דף כא א) שכאשר הוא מגיע לסימנים עדיין לא חתך את רוב הבשר שמהעורף עד הצואר, שאילו עשה כן הרי הוא ממית את העוף לפני שהגיע לסימנים, ואז המליקה פסולה גם אם הוא מולק בצפורן.   46.  לכאורה קשה, הרי גם לפי רבי יצחק בן פנחס צריך לשחוט מדרבנן, ואם כן אולי טומאת הנבלה של העוף היא מדרבנן! וצריך לומר, שפשוט לגמרא שכל שיש חסרון בשחיטה מדרבנן, אין הבשר מטמא בטומאת נבילה אפילו מדרבנן, וכן משמע מרש"י בדף כח ב ד"ה מדרבנן.
ומתרצינן: נחלקו תנאים בדבר הזה והוא (רבי יצחק בן פנחס) דאמר כי האי תנא -
דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר בפרשת פסולי המוקדשים שנפדו, "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור" (דברים יב כ)?
וכי מה למדנו מ"צבי ואיל" מעתה? הרי באותו פסוק כתוב במפורש דין פסולי המוקדשים שנאמר שם "הטמא והטהור יחדיו יאכלנו", ואין צורך לומר בו "איל וצבי"?
הרי זה (צבי ואיל) בא ללמד על בהמה, לפי פשוטו של מקרא, ונמצא למד ממנה.
מקיש כאן הכתוב את דין צבי ואיל לבהמת פסולי המוקדשין,  47  כדי ללמדך: מה פסולי המוקדשין דינם בשחיטה, שהרי נאמר שם בפרשה לעיל, "וזבחת מבקרך ומצאנך", (דברים יב כא) אף צבי ואיל ושאר החיות, דינם בשחיטה.

 47.  רש"י מביא שהספרי מפרש פסוק זה על סתם בהמה ולא על פסולי המוקדשים, ושם כתוב מה בהמה בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה.
מוסיף רבי אלעזר הקפר: ועוף, אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
ודנה הגמרא: מאחר שהוכחנו מהמשנה ששחיטת העוף היא מהתורה, מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר?
רבי - היא.  48 

 48.  התוספות כתבו, שהגמרא יכלה להביא את בר קפרא כחולק על רבי אלעזר הקפר, שהרי הוא סובר שהעוף הוקש לבהמה לחייבו בשחיטה, אלא שהגמרא העדיפה להביא את רבי מפני שהוא סתם את המשנה. (תוס' ד"ה רבי). ולדעת הרמב"ן אין ראיה שבר קפרא סובר ששחיטת העוף היא מהתורה. עיין בהערה 36.
דתניא: רבי אומר, כתוב בתורה "וזבחת מבקרך ומצאנך, כאשר צויתיך" (דברים יב כא). ולא מצאנו בתורה שנצטוו על שחיטת חולין. מלמד כאן הכתוב שנצטוה משה בעל פה הלכות שחיטה, ומקובל בידינו  49  שנצטוה על שחיטת הושט, ועל שחיטת הקנה, ועל רוב של סימן אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה. שנינו במשנתנו: השוחט אחד בעוף - שחיטתו כשרה.

 49.  רש"י מפרש, שההלכות האלו לא נלמדו מהפסוק, אלא הלכות שחיטה הם מתורה שבעל פה, ורבי נקט בדבריו מקצת מהלכות שחיטה. והתוספות מביאים פירוש, שיש רמז במילה "כאשר" להלכות הללו. אלף - אחד בעוף, שין - שנים בבהמה, ריש - רוב של אחד, כף - כמוהו, והכף אינה נדרשת לפי סדר המילה. (תוספות ד"ה ועל).
איתמר: רב נחמן אמר: צריך לשחוט או וושט או קנה.
רב אדא בר אהבה אמר: צריך לשחוט דוקא וושט ולא קנה  50 .

 50.  הקנה הוא קרוב לצואר, והוושט נמצא מאחוריו בינו לבין המפרקת. (רש"י ד"ה משום דושט). כשהשוחט שוחט בצורה רגילה מהצואר, אזי כשישחט את הוושט - כבר שחט את הקנה לפניו. שחיטת וושט ללא קנה יכולה להיות באופנים מסוימים. באופן שתחב את הסכין בין הקנה לוושט ושחט את הוושט - השחיטה פסולה משום חלדה כמבואר להלן בגמרא דף ל ב, ולכן אין להעמיד באופן זה. יש להעמיד את דינו של רב אדא באופן שהשוחט הזיז את הוושט ממקומו, ומבואר בסוגיא בדף יט ב שאפשר להחזיר את הסימנים לאחורי המפרקת. וכן יש להעמיד באופן ששחט את העוף מהצד ושחט את רוב הוושט ולא את רוב הקנה כפי שמבואר במשנה בדף יט ב שהשוחט מן הצדדים - שחיטתו כשרה.
ומפרשינן לטעמייהו: רב נחמן אמר: או וושט או קנה, שכן "אחד" קתני במתניתין, אחד משמע כל דהו (איזה שיהיה).
רב אדא בר אהבה אמר: וושט ולא קנה, מאי "אחד" שכתוב במשנה? מיוחד שבסימנים, שהוא הוושט, לפי שחיות הבהמה תלויה בו יותר מבקנה, כי בהמה שיש לה נקב בקנה, כשרה, ואם יש לה נקב בוושט, טריפה. וכיון שהחיות תלויה בושט יותר, אין השחיטה ממיתה את העוף אלא כששוחטים או תו.
סימן שחט חצאין גרגרת פגימה דחטאת הע וף. הגמרא מביאה קושיא על רב נחמן מברייתא העוסקת בדין "עיקור".
הלכה למשה מסיני היא, שאם אחד מהסימנים נעקר ממקום חיבורו - השחיטה פסולה.  51  ואף על פי שבעוף אין צריך לשחוט שני סימנים, בכל זאת, צריך שיהיו שניהם מחוברים בשעת השחיטה.

 51.  כך פירשו התוספות בפרק ראשון את ענין ה"עיקור" שבחמשת הלכות שחיטה, ודלא כרש"י שפירש "עיקור" באופן אחר. (תוס' דף ט א ד"ה כולהו).
מיתיבי: שחט את הוושט של העוף, ואחר כך נשמטה הגרגרת - השחיטה כשרה, כי לא היה פסול עד שנגמרה השחיטה, ובעוף שצריך לשחוט סימן אחד בלבד, נגמרה השחיטה כששחט את הוושט.
נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט - השחיטה פסולה, מפני שבשעת השחיטה לא היו שני הסימנים מחוברים  52 .

 52.  רש"י מפרש, שאם נשמטה הגרגרת לפני השחיטה, הרי זו טריפה. (דף י א ד"ה נשמטה). והתוספות בפרק ראשון הקשו על רש"י קושיות גדולות, והוכיחו כדעת ההלכות גדולות שיש חסרון בשחיטה עצמה כשהסימנים עקורים, ולדעת התוספות אין בזה משום טריפה. (תוס' דף ט א ד"ה כולהו ודף כ א ד"ה אילימא). לפי שיטת התוספות קשה, הרי בעוף צריך לשחוט רק סימן אחד, וכאשר אותו סימן ששחט אינו עקור, מה חסרון יש בשחיטה! וכתב הרשב"א, שאף שאפשר לשחוט סימן אחד. צריך שיהיו שני הסימנים ראויים לשחיטה. והוסיף הרשב"א, שאף שלרב אדא בר אהבה הכשרו של עוף הוא בוושט בלבד, מכל מקום כיון שמצינו בעולת העוף שהכשרו הוא בשני הסימנים, צריך ששני הסימנים יהיו ראויים לשחיטה, דהכי אגמריה רחמנא למשה. (תורת הבית בית ב שער א, כו א). נפסק בשו"ע כדעת התוספות והרשב"א, שאין טריפה על ידי עיקור סימנים, והביצים והחלב של בהמה ועוף שנעקרו סימניהם - מותרים. (יו"ד סימן כ"ד ס' טו וברמ"א שם).
שחט את הוושט, ונמצאת גרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה והשחיטה פסולה, אם לאחר שחיטה נשמטה והיא כשרה, דבר זה היה מעשה ושאלו חכמים ואמרו: כל ספק בשחיטה - פסולה  53 .

 53.  כתב הרמב"ם, שזו ספק נבלה. (פ"ג מהלכות שחיטה הט"ו). האחרונים הסבירו בכמה דרכים, מדוע זו ספק נבלה, הרי יש לה חזקת בלתי זבוח? יש מסבירים, שכנגד חזקת בלתי זבוח יש חזקת בלתי עקור, שבתחילה הסימן לא היה עקור, ויש לנו לתלות שנעקר אחרי השחיטה משום חזקה זו, ויש לנו חזקה נגד חזקה. (שו"ע הרב סימן כד ס"ק מ) ועיין עוד בפמ"ג סימן כד ס"ק כ"ז בשפ"ד, ובבית הלוי חלק ב' סימן כב אות ז.
ומקשינן על רב נחמן: מדנקטה הברייתא בדוקא שהשחיטה היתה בוושט, ואילו מקרה שהשחיטה היתה בגרגרת והושט נשמט לא קתני, משמע שהשחיטה כשרה רק בוושט!
ומתרצינן: באמת אם שחט את הגרגרת ונשמט הוושט היה אותו דין, ונקטה הברייתא נשמטה הגרגרת משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי (עשויה להשמט) יותר מהוושט.
תא שמע קושיא אחרת על רב נחמן מברייתא: שחט שני חצאי סימנין בעוף - השחיטה פסולה, מפני ששחיטת החצי של הסימן השני אינו משלים את החסרון שבסימן הראשון. ואין צריך לומר שהשחיטה פסולה אם עשה כן בבהמה הטעונה שחיטת רוב שני הסימנים.
רבי יהודה אומר: בעוף אין השחיטה כשרה  54  עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין.

 54.  משמע מלשונו של רבי יהודה שאם לא שחט את הוורידים - העוף נאסר. וכן הביאו הראשונים מהתוספתא שכתוב בה במפורש "רבי יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הוושט ושני הוורידים" (תוספתא פ"ב ה"א). ועוד הוכיח הרמב"ן, שאם היה רבי יהודה אומר את הדין לכתחילה, היה לו להזכיר גם את הקנה, שהרי הגמרא אומרת בתחילת הפרק שלכתחילה יש לשחוט את שני הסימנים אף בעוף. (רמב"ן כח ב ד"ה לא לכל). ועיין עוד בהערה 64.
משמע מדברי רבי יהודה שיש לשחוט את הוושט דוקא, וחכמים שנחלקו עליו לא נחלקו אלא לענין זה שהוא מחייב לשחוט את הוורידין וחכמים פוטרים!
ומתרצינן: רבי יהודה לא מחייב לשחוט את הוושט דוקא אלא את הוורידין, ומשום דושט נמצא סמוך לוורידין והרוצה לשחוט אותם צריך לשחוט את הוושט. אמר רבי יהודה שצריך לשחוט את הוושט, אבל עצם השחיטה כשרה גם בקנה.
הגמרא מביאה ראיה לרב נחמן מברייתא המדברת בפסול שהייה בשחיטה. מי שהתחיל לשחוט והפסיק באמצע השחיטה ושהה כדי שיעור שחיטה - שחיטתו פסולה. אמנם אם החתך שעשה בהתחלה אינו מטריף את הבהמה או העוף, אין לחוש לפסול שהייה לפי שאפשר להתייחס לחלק הראשון של השחיטה כמי שאינו, והשחיטה התחילה אחרי השהייה.
תא שמע: שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה אחרת וגמר - שחיטתו כשרה, לפי שאם נקרעה חצי גרגרת - אין זה טריפה עד שתקרע רובה.
ומוכיחה הגמרא שלא כ רב אדא: מאי לאו (האם לא מדובר) בעוף שכשר בשחיטת סימן אחד, ומאי "גמרה" שכתוב בברייתא - גמרה לשחיטת גרגרת שהרי הברייתא מדברת על הגרגרת, ומוכח שהשוחט גרגרת בלבד בעוף - שחיטתו כשרה!
ומתרצינן: לא מדובר דוקא בעוף, אלא גם  55  בבהמה, שבה צריך לשחוט גם את הוושט לכולי עלמא, ומאי "גמרה" שכתוב בברייתא? - גמרה לשחיטה כולה, ולא לגרגרת בלבד, ואף בעוף צריך לשחוט את הוושט.

 55.  כך פירש רש"י, שלרב אדא מדובר גם בעוף וגם בבהמה, ובשניהם צריך לגמור את השחיטה בוושט. והקשה רע"א, מה דחק את רש"י לפרש כך, הרי יש לפרש כמו שמשמע מלשון הגמרא שמדובר בבהמה דוקא, דאילו בעוף לא ניתן לומר לשון "גמרה", שכן השחיטה לא התחילה עדיין, שכל השחיטה היא רק בוושט ולא בקנה לפי רב אדא בר אהבה! והחזון איש כתב, שרב אדא בר אהבה מודה שאפשר לשחוט את הקנה ואחר כך את הוושט, ולא אומרים שנעשה העוף לטריפה כשחתך הקנה, מפני שגם הקנה הוא מקום שחיטה. (חזון איש סימן ג' אות י"ד). ונראה שלפי דבריו מתורצת קושית הרע"א.
תא שמע קושיא אחרת על רב אדא מברייתא:
דתניא, הרי שהיה חצי קנה פגום - אין זו טריפה, ואם שחט והוסיף עליו כל שהוא וגמרו - שחיטתו כשרה, כי לא צריך שהשוחט ישחט את רוב הקנה, אלא צריך שהשחיטה תעשה את רוב הקנה שחוט.
ומקשינן: מאי לאו (האם לא מדובר) בעוף, ומאי "גמרו" שכתוב בברייתא? - גמרו לקנה שכן משמע שעל ידי שהוסיף כל שהוא גמר את השחיטה, ומוכח שדי בשחיטת הקנה בעוף!
ומתרצינן: לא מדובר בעוף, אלא בבהמה  56  וצריך לשחוט אף את הוושט, ומאי "גמרו"!!!

 56.  בפירוש ברייתא זו צריך לומר שמדובר בבהמה דוקא ולא אף בבהמה כמו בברייתא הקודמת, שהרי אומרת הברייתא "הוסיף עליו כל שהוא", ולפי רב אדא שהשחיטה היא בוושט, אין צורך להוסיף כל שהוא בקנה של עוף. לב אריה
- גמרו לוושט, וכוונת הברייתא שהשוחט עשה שני דברים, הוסיף כל שהוא בקנה ואחר כך גמרו לוושט.
תא שמע קושיא מברייתא על רב אדא: כיצד מולקין חטאת העוף? מתחיל מהעורף וחותך שדרה ומפרקת, ויזהר שיחתוך אותם בלא חתיכת רוב בשר שמהעורף עד הצואר, שאם יעשה כך כבר הרג את העוף עד שמגיע לוושט או לקנה, והרי הוא מולק עוף מת. הגיע לוושט או לקנה - חותך סימן אחד משניהם, ואז יוכל לחתוך רוב בשר עמו.
ממשיכה הברייתא: ובקרבן עולה של עוף יש מצות הבדלה שיבדיל את הראש מהגוף, וכשמגיע לסימנים צריך לחתוך שנים לפי דעה אחת, או רוב שנים לפי דעה אחרת.  57 

 57.  בפרק ראשון (כא א) מביאה הגמרא ברייתא זו, ומקשה עליה שלא מצאנו דעה הסוברת שאפשר למלוק שנים או רוב שנים, אלא לפי רבנן צריך למלוק שני סימנים דוקא ולא רובם, ולפי רבי אלעזר ברבי שמעון צריך למלוק רוב שנים בדוקא. הגמרא שם מפרשת את הברייתא כך, שימלוק שנים לפי רבנן או רוב שנים לפי רבי אלעזר ברבי שמעון. יש שם בגמרא פירוש אחר.
ומפורש בברייתא שקרבן בחטאת העוף, שדינו בסימן אחד, יכול למלוק איזה סימן שירצה.
ואמרינן: תיובתא דרב אדא בר אהבה, תיובתא!
והוינן: מאי הוי עלה (מה המסקנה)?
ותמהינן: וכי יש לשאול "מאי הוי עלה"!? והרי מוכח מהברייתא כרב נחמן, כדקאמ רת?!
ומבארת הגמרא שיש אפשרות ליישב את התיובתא, כי דלמא בשחיטה צריך לשחוט דוקא את הוושט שבו תלויה חיות העוף יותר מהקנה, ושחיטת הקנה אין בה כדי להמית את העוף, ושאני התם במליקה, שאפשר למלוק את הקנה משום דאיכא שדרה ומפרקת לפני מליקת הקנה, וזה מספיק כדי להמית את העוף  58 .

 58.  הקשה הרשב"א, כיון שיש לתרץ את הקושיא, מדוע הגמרא לעיל אמרה "תיובתא דרב אדא בר אהבה תיובתא"? ומפרש הרשב"א, שרב אדא בר אהבה אמר גם במליקה שצריך למלוק את הוושט דוקא, ודבריו נדחו מהברייתא, והגמרא שואלת האם יש לדחות את דבריו גם בשחיטה, מפני שיש לחלק בין שחיטה למליקה. והחתם סופר מסביר, מנין לגמרא שרב אדא אמר את דבריו גם במליקה? שהרי הוא מפרש את המשנה שכתוב בה "אחד בעוף" מאי "אחד" - מיוחד, ובסיפא של המשנה שכתוב "רוב אחד בעוף" מדובר בקדשים כמו שהגמרא אומרת להלן בדף כט א, וגם שם מפרש רב אדא מאי "אחד" - מיוחד, הרי שלדעת רב אדא גם במליקה צריך למלוק את הוושט דוקא.
ולכן יש לדון: מאי הוי עלה?
תא שמע ראיה ממעשה שהיה שהלכה כרב נחמן: דההוא בר אווזא דהוה בי רבא, אתא כי ממסמס קועיה דמא (בא האווז כשהוא פצוע וצוארו מלוכלך בדם), והיה עליו לבדוק אם לא נטרף האווז על ידי פגם בקנה או בוושט  59 .

 59.  כתב רש"י: "וצריך לבדוק בסימנים שמא נפסק הקנה או ניקב הוושט, ומשום ספק דרוסה לא בעי למבדקיה דתלינן בכלבא או בקניא, כדאמרינן התם (לקמן נ"ג ע"א) ספק כלבא ספק שונרא - אימר כלבא" ביאור דבריו הוא: אחת ממיני הטריפות היא "דרוסה", דהיינו שחיה דרסה את העוף בציפורניה והטילה בה ארס. יש חיות שיש להם ארס כגון חתול, ויש חיות שאין להם ארס כגון כלב, והם לא מטריפות על ידי דריסה. הגמרא בפרק אלו טרפות אומרת, שאם יש ספק אם חתול דרס את העוף או כלב דרסו - תולים בכלב לקולא, ואינה טריפה. אומר רש"י שמאחר שהאווז של רבא בא פצוע, ולא ידענו שחתול דרסו, אין לנו צורך לבודקו מטריפה זו, והבדיקה היא מחשש נקב. תוספות מביאים את דעת ריב"א שחולק על רש"י וסובר שהיה צורך לבדוק את האווז שמא נדרס על ידי חתול. ופירש הרא"ש בדעת הריב"א, שכאן מדובר שידוע לנו שחתול רדף אחרי האווז. ולדעת הרשב"א, אפילו אם לא ידוע לנו, יש לתלות בחתול מפני שהוא יותר מצוי מכלב, ודברי הגמרא בפרק אלו טרפות הם במקרה שראינו שם חתול וכלב ואז יש לתלות בכלב. ועיין עוד בהערה 61.
אמר רבא: היכי נעביד (איך נבדוק) ונדע שאין בעוף דבר המטריף?

דרשני המקוצר[עריכה]