פרשני:בבלי:חולין כט ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:06, 16 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין כט ב

חברותא[עריכה]

ומקשינן: אם גמר השחיטה מעכב את העבודה, אם כן, הויא לה עבודה של יום כפור שנעשית באחר שאינו כהן גדול, ותניא: כל עבודת יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו!  77 

 77.  כתבו התוספות, שעבודת התמיד שאינה חובה מיוחדת ליום כפור, אינה פסולה אלא מדרבנן (תוס' ד"ה אם).
ומתרצינן: הכי קאמר ריש לקיש: יכול אם לא מירק יהא פסול מדרבנן, דסלקא דעתך אמינא, איכא פסול מדרבנן בקדשים אם לא שחטו את כל הסימנים, אבל לא החמירו חכמים בדבר שתהיה זו עבודה פסולה בכהן הדיוט, לכך שנינו "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה" למדנו שאין פסול מדרבנן כשלא מירק.
והוינן: ומאחר דאפילו פסולא דרבנן ליכא, למה לי למרק? הרי היה עדיף שלא לעשות עבודה באחר?  78 

 78.  כך פירשו התוספות את שאלת הגמרא, כי אין לפרש שהשאלה היא: מה כל הצורך למרק? שהרי אפילו בחולין צריך למרק לכתחילה. (תוס' ד"ה למה).
ומתרצינן: בכל זאת מצוה למרק כדי להוציא את כל הדם, ועדיף לקיים מצוה זו אפילו באחר.
והגמרא מביאה מחלוקת אמוראים במהות השחיטה.
אמר רבי שמעון בן לקיש משום לוי סבא:  79  השחיטה אינה מקבלת לשם שחיטה אלא בסוף השחיטה, אבל תחילת מעשה השחיטה אינו נקרא בשם שחיטה לענין הלכות התלויות בשם שחיטה.

 79.  כתבו התוספות: אף על פי שבכל מקום שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, פסק רבא כרבי יוחנן חוץ מבשלשה מקומות, במחלוקת זו סובר רבא כריש לקיש, ולכן ההלכה כריש לקיש, ואין מחלוקת זו נמנית עם שלשת המקומות שבהם הלכה כריש לקיש, לפי שכאן לא נחלק ריש לקיש עם רבי יוחנן אלא אמר בשם לוי סבא. (תוספות ד"ה אמר). והרמב"ם פסק כרבי יוחנן. (פ"ד מהלכות שחיטה הי"ג).
ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הכל קרוי שחיטה.
הגמרא מבארת עתה למאי נפקא מינה לדינא במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן  80 .

 80.  במקומות אחרים הגמרא תולה עוד דינים במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. במסכת ב"ק כתב רש"י, שיש נפקא מינה במחלוקת זו, לענין המחשב בקדשים בתחילת השחיטה לאכלם חוץ לזמנם או חוץ למקומם או שלא לשמם, שלדעת ריש לקיש מחשבתו לא פוסלת כיון שלא היתה בסוף השחיטה, ולדעת רבי יוחנן היא פוסלת. (רש"י ב"ק עב א ד"ה אינה ועי"ש בפנ"י). לקמן לו א הגמרא תולה במחלוקת זו את המחלוקת, אם הדם של תחילת השחיטה מכשיר את האוכלים או לא מכשיר את האוכלים לקבל טומאה.
אמר רבא: הכל מודים שאם תחילת השחיטה לא נעשתה כהלכתה, כגון היכא דשחט סימן אחד עובד כוכבים, ואחר כך שחט סימן אחד ישראל שהשחיטה היא פסולה  81 , מפני שאף לריש לקיש אין אומרים נלך אחרי סוף השחיטה, שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד עובד כוכבים, שכל בהמה שסימן אחד שלה חתוך הרי היא טרפה  82  אלא אם כן נעשה החתוך לפי התנאים של הלכות שחיטה.

 81.  כתב הרמב"ם: התחיל הגוי לשחוט מיעוט הסימנים וגמר ישראל - פסולה, ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. (פ"ד מהלכות שחיטה הי"ג). משמע מהרמב"ם, שלדעת ריש לקיש הסובר אינה לשחיטה אלא בסוף, אם שחט עכו"ם מיעוט סימנים וגמר ישראל - שחיטתו כשרה. והקשה הלחם משנה, שדברי הרמב"ם סותרים לדברי הגמרא, שאומרת שאף לפי ריש לקיש אם הגוי התחיל את השחיטה וגמר ישראל - פסולה! ותירץ הלחם משנה, שלפי ריש לקיש שסובר אינה לשחיטה אלא בסוף, יש לחלק בין מקרה שהגוי שחט סימן אחד למקרה שהגוי שחט מקצת מהסימנים, אם בסוף השחיטה התברר שהישראל שחט את רוב הסימנים - נחשב הדבר ששחט את כלם והשחיטה כשרה, אבל אם הגוי שחט סימן אחד אי אפשר לומר, שכאשר ישראל גמר את השחיטה ושחט את הסימן השני - נחשב כדבר כאילו שחט את הסימן הראשון, ולכן השחיטה פסולה. וכתב הלחם משנה, שלפי רב יוסף לקמן בגמרא שאומר שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש כששחט מיעוט סימנים בחוץ, באמת הם נחלקו גם בעכו"ם ששחט מיעוט סימנים וגמר ישראל. ועיין עוד בהערה 89. ועיין עוד באור שמח פ"ד מהלכות שחיטה הי"ג ובקהילות יעקב סימן י"ג.   82.  אין כוונת הגמרא, שלפי ריש לקיש הבהמה היא טריפה ולא נבילה, שאם כך, הרי שיש נפקא מינה בין ריש לקיש לרבי יוחנן לענין טומאה, שלריש לקיש היא לא מטמאה ולרבי יוחנן היא מטמ אה. כוונת הגמרא, שבסימן הראשון לא נעשה מעשה שחיטה אלא מעשה הטרפה, ומעתה לא תועיל השחיטה לפי שאי אפשר להכשיר את הבהמה על ידי שחיטת סימן אחד, וכשישחוט ישראל את הסימן השני תהיה הבהמה נבלה, וכמבואר בסוגיא בדף ל"ב ב.
ורבא מביא מקרה אחר שהיה מקום לומר שהוא תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, ודוחה רבא ואומר שבאמת גם בו לא קיימת מחלוקת.
כשם שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בשחיטה כך נחלקו במליקה, לדעת ריש לקיש שם מליקה חל רק על סוף המליקה, ולרבי יוחנן כל המעשה נקרא בשם מליקה.
ישנם שני הבדלים בין חטאת העוף לעולת העוף בענין המליקה.
א. בחטאת צריך למלוק סימן אחד ובעולה צריך למלוק שני סימנים.
ב. מקום מליקת עולת העוף הוא למעלה מחוט הסיקרא  83 . הכהן היה עולה על הכבש ופונה לסובב של המזבח ושם היה מולק, ואם מלק למטה - פסולה, ובחטאת היה מולק למטה. (זבחים ס"ד ע"ב).

 83.  המשנה במסכת מדות אומרת, שהיה במזבח חוט של סקרא שהיה חוגר אותו באמצעו, כדי להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים. (מדות פ"ג מ"א). ופירש הרע"ב, שהיה מסביב למזבח חוט אדום בסוף חמש אמות של גובהו. ובמסכת זבחים איתא, מנא הני מילי? אמר רב אחא בר רב קטינא: שנאמר "והיתה הרשת עד חצי המזבח" (שמות כז ה) התורה נתנה מחיצה להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. (זבחים נג א). ורש"י בחומש כתב, שבמזבח של בית עולמים היה חוט של סיקרא במקום הרשת שהיתה במשכן. (שמות כ"ז ה').
ואומר רבא: בעולת העוף נמי, אף שהיה אפשר לומר: היכא דמליק סימן אחד למטה שלא כדין מליקתה וסימן אחד למעלה כדינה, שהדבר תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, שאם נאמר ששם מליקה חל על סופה - המליקה נעשתה במקומה, ואם נאמר ששם מליקה חל מתחילתה - לא נעשתה המליקה במקומה.
האמת היא שהעולה פסולה אף לריש לקיש ואף שלגבי עולה - גמר המליקה הוא בסימן השני, שהרי כשמלק סימן אחד עשה בה דבר שהוא גמר מעשה חטאת העוף ועשהו בפסלות למטה, ויש כאן סוף מליקה פסולה.
רבא מפרש שיש נפקא מינה בין רבי יוחנן וריש לקיש לענין שחוטי חוץ.
השוחט מחוץ לעזרה - חייב כרת. השוחט עוף קדשים מחוץ לעזרה - חייב, ואף שדינו למולקו בעזרה, הוא חייב על שחיטתו בחוץ ולא על מליקתו  84 .

 84.  במסכת זבחים הגמרא דורשת הלכה זו מהמקרא. (רש"י)
אומר רבא: לא נחלקו אלא בכגון ששחט סימן אחד של עולת העוף  85  בחוץ וסימן אחד בפנים. למאן דאמר - ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף - מיחייב על תחילת השחיטה בחוץ, למאן דאמר - אינה לשחיטה אלא בסוף - לא מיחייב כיון שגמר השחיטה היה בפנים, ולפני כן לא נקראה השחיטה בשם שחיטה.

 85.  כך מפרש רש"י. והתוספות מקשים: אם מדובר בשחיטת עוף, יש לנו לראות בשחיטת סימן אחד כגמר דבר, שהרי בחולין - מקום שמצאנו שמועילה שחיטה בעוף - צריך לשחוט רק סימן אחד! ובחידושי הר"ן מתרץ, שאין ללמוד קדשים מחולין, ולא ניתן להחשיב אלא דבר שהוא גמר בקרבן אחר, שיהיה חשוב לקרבן זה. ועיין בהערה 87 שהבאנו את פירוש התוספות.
לדעת רבא - במקרה זה אין השוחט מתחייב על סימן אחד בגלל שבחטאת העוף מספיק למלוק סימן אחד, שהרי הוא לא מלק את העוף אלא שחטו, ואי אפשר לומר שהוא גמר את המעשה שיש לעשות בחטאת העוף בחוץ, ומכיון שהתורה מחייבת על שחיטה, יש לראות את סוף מעשה השחיטה לפי מה שצריך לעשות בעולת העוף כי הוא שחט עולת העוף בחוץ  86 .

 86.  בארנו את הגמרא על פי חידושי הר"ן.
אמר ליה רבה בר שימי לרבא: מר לא אמר הכי, ומנו (ומיהו) מר זה? רב יוסף. לדעת רב יוסף: אפילו היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים נמי פסול  87  וחייב כרת לכל הדעות ואף שהוא שחט עולה ובעולה צריך למלוק שני סימנים, בכל זאת נחשב סימן אחד לגמר השחיטה, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ, ואף שהוא שחט ולא מלק.

 87.  משמע מלשון הגמרא, שאילו היה שוחט את שני הסימנים בפנים היה כשר. ומכאן הקשו התוספות על רש"י שפירש שמדובר כאן בעוף, דבעוף אם שחט את שני הסימנים בפנים פסול מפני שדינו במליקה ולא בשחיטה! ופירשו התוספות, שמדובר בבהמת קדשים, ולדעת רבא, כיון שבבהמה לא מצאנו בשום מקום שהיא ניתרת בסימן אחד, לכן אין חייבים על סימן אחד משום שחוטי חוץ לדעת ריש לקיש דאמר אין שחיטה אלא בסוף. ולדעת רב יוסף אף בבהמה יש להחשיב סימן אחד כגמר מפני שבעוף מצינו שהוא חשוב כגמר.
ואומר רב יוסף: לא נחלקו אלא בכגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרו בפנים  88  . למאן דאמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף - מיחייב, למאן דאמר: אינה לשחיטה אלא בסוף - לא מיחייב לפי שמיעוט סימנים אינו גמר בשום קרבן  89 .

 88.  לדעת רבא, מיעוט סימנים לא נחשב להתחלת השחיטה ולא מתחייבים עליהם אפילו לרבי יוחנן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ולדעת רב יוסף אף מיעוט סימנים נחשב להתחלה, ומתחייבים עליהם לדעת רבי יוחנן. (רשב"א לפי ביאור הראש יוסף).   89.  כתב הרשב"א, שלדעת רב יוסף יש נפקא מינה גם באופן שמלק מיעוט סימנים של עולת העוף למטה מחוט הסקרא וגמרן למעלה. ובספר האשכול כתב, שלפי רב יוסף כשעכו"ם שחט מיעוט סימנים, אליבא דריש לקיש הבהמה היא טריפה ואליבא דרבי יוחנן הבהמה היא נבלה. (הלכות שחיטה סי' י"א אות ו'). ועיין באור שמח פ"ד מהלכות שחיטה הי"ג שציין לספר האשכול, ונראה מדבריו שהרמב"ם סבר כהאשכול.
מתיב רבי זירא ממשנה במסכת פרה על רבי יוחנן: כל העסוקים בפרה אדומה מתחילה ועד סוף עבודותיה, מהשוחט עד האוסף את אפרה, הרי הם טמאים ומטמאים בגדים שעליהם בשעת העבודה.
והעסוקים בה פוסלין אותה אם נתעסקו במלאכה אחרת תוך כדי עשייתה, שכן דרשו מהפסוקים שפרה אדומה נפסלת על ידי עשיית מלאכה אחרת.
אירע בה פסול בשחיטתה כגון שנתנבלה - היא מטמאת כנבלה אבל אינה מטמאת את העוסקים בה מדין פרה אדומה כלל  90 , ובין קודם פסולה בין לאחר פסולה - אינה מטמאה בגדים מאחר שלא היתה כשרה מעולם, וכל העוסקים אינם עוסקים בפרה אדומה.

 90.  כתב רש"י, שמשום טומאת נבלה אין הפרה מטמאת אם לא נגע בה כשעסק בשריפתה, ואילו היתה הפרה כשרה, היה העוסק בה טמא אף כשלא נגע בה. והרשב"א כתב, שאף אם נגע בה, יש הבדל בין טומאת פרה לטומאת נבלה, שהנבלה לא מטמאת את הבגדים במגע אלא במשא.
ואם אירע פסול מסוים בהזאתה שמזים מדמה שבע פעמים כנגד ההיכל, אז העוסקים בה קודם פסולה - מטמאה בגדים שלהם, מפני שעסקו בה בשעה שהיתה כשרה, והעוסקים בה לאחר פסולה - אינה מטמאה בגדים שלהם, מפני שהם לא נתעסקו בפרה כשרה.
ומקשה רבי זירא: אי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ותחילת השחיטה של הפרה ראויה לטמא את העוסק בה, אם כן לפלוג נמי (יכול התנא לחלק גם) בשחיטתה ויאמר: אירע בה פסול בשחיטה כגון ששהה באמצע השחיטה, אז השוחטה קודם פסולה - מטמאה בגדים שלו, והשוחטה לאחר פסולה אם היה אדם אחר - אינה מטמאה בגדים שלו!
אמר רבא: בנתקלקלה שחיטה קאמרת שיש מקום לחלק בין לפני הפסול לבין אחר הפסול?! אין הדבר כן, אלא אפילו לרבי יוחנן שסובר שתחילת השחיטה נקראת שחיטה, שאני התם בנתקלקלה השחיטה דאיגלאי מילתא למפרע (שנתברר הדבר למפרע) דלאו שחיטה היא כלל, ורק כשכל השחיטה היתה כשרה - נקראת ההתחלה בשם שחיטה  91 .

 91.  פירשנו את הגמרא על פי רש"י שמפרש "אירע פסול בשחיטה" שהשחיטה עצמה היתה פסולה ונתנבלה הפרה, ועל זה אמר רבא, שאם היה פסול בשחיטה - אין כאן התחלת שחיטה. ורבינו תם מפרש, "אירע פסול בשחיטה" שנתעסק בה במלאכה אחרת, ובכל זאת אומר רבא, שאם היה פסול באמצע השחיטה ולא נעשתה כדין פרה אדומה, מתברר שאינה מטמאה מתחילתה, ואין זה דומה למקרה שנעשה פסול בעבודה אחרת, שהעוסקים בה בעבודה קודמת - נטמאים. (תוס' ד"ה אירע). והצל"ח כתב, שרש"י מפרש "אירע פסול בשחיטה" שנתנבלה הבהמה, אמנם רבי זירא לא הקשה ממה שמפורש במשנה שאם נתנבלה הפרה אינה מטמאת לפני שנתנבלה, כי ידע רבי זירא שאליבא דרבי יוחנן אם נעשה קלקול בעצם השחיטה - אין כאן התחלת שחיטה. אלא רבי זירא הקשה מכך שהמשנה לא מחלקת באירע פסול מלאכה בשחיטה בין קודם הפסול לבין אחר הפסול כמו שחלקה באירע פסול בהזאה, ועל זה השיב רבא, שאף אם היה פסול בעבודת הפרה - אין הפרה מטמאת את העוסקים באותה עבודה אף לפני הפסול.
אמר רבא: אי קשיא לי (אם קשה לי) ממשנה זו, לא קשה לי ממנה על רבי יוחנן אלא הא קשיא לי: למאן דאמר: אינה לשחיטה אלא בסוף, לפלוג (יחלק התנא) ברישא של המשנה העוסקת בהכשרא דפרה, ואומרת שכל העסוקים בפרה מטמאים בגדים, ויאמר: שהמתחיל בשחיטה לא מטמא בגדים, וכגון דשחטוה בתרי גברי (בשני אנשים), דגברא קמא לא מטמאה וגברא בתרא מטמאה!
אמר רב יוסף לרבא: תרי גברי בחד זיבחא קאמרת?! (אתה רוצה לומר שהמשנה תדבר בשני אנשים ששחטו זבח אחד?!) בר מיניה דההוא (הוצא מדעתך אפשרות זו) לפי שאין לעשות כך, ולא שכיח הדבר שיעשו שלא כדין  92 .

 92.  כך פירשו התוספות, כי מוכח מהגמרא ששנים ששחטו קרבן - אין הוא נפסל בכך. (תוס' ד"ה תרי).
דתנינא: "תזבח" מלמד שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד. "תזבחהו" מלמד שלא יהא אחד שוחט שני זבחים.
ואמר רב כהנא: תזבחהו כתיב  93 .

 93.  בארנו לעיל כ"ט א.
מברייתא זו למד רב יוסף שאין לשחוט פרה אדומה על ידי שני אנשים שכן דין עשייתה של פרה הוא כדין קרבן, ורב יוסף הבין שאין הבדל בין שני אנשים ששוחטים ביחד לשני אנשים ששוחטים אחד אחרי השני.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת חולין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א |