פרשני:בבלי:חולין נח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין נח ב

חברותא[עריכה]

הני תמרי דמנחי בכדא, והתליעו לבתר תריסר ירחי שתא - שריין. כי מוכח מכך ששהו י"ב חודש שהיתה ההתלעה בתלוש, שהרי תולעים אין להם עצם, ולדברי רב הונא אינם יכולים להתקיים יותר מי"ב חודש.
אמר רב: לית בקא (שם זבוב) שהוא בר יומא, שאינו חי יום שלם. ולית דידבא (שם זבוב) בת שתא, שתחיה שנה שלימה.
אמר ליה רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי: שב שני אימרא, במשך שבע שנים התנכרה ומרדה הזבובה הנקראת "בקתא", בזבוב בן זוגה, הנקרא "בקא", משום דאמרה ליה: חזיתיה לבר מחוזא, אתה ראית איש מעונג ושמן מאנשי מחוזא, (שהיו שמנים ומדושנים) דסחא במיא, וסליק, ששחה במי הנהר, ויצא מהמים, ואיכרך בסדינין. ואותיבת עליה, ומצת מיניה, והתיישבת עליו ומצצת ממנו את דמו המעולה, ולא הודעת לי שאבוא ואמצוץ את דמו כמוך.
ומוכח שהזבוב יכול לחיות גם שבע שנים!
אמר ליה אביי: וליטעמיך, הא דאמרי אינשי: משקל של שיתין מני כלים פרזלא ברזל תלו ליה לבקא בקורנסיה בפטישו, דהיינו, בנשיכתו, שהיא נשיכה קשה, מי איכא?! והרי איהו גופיה כמה הוי?!
אלא, במני דידהו, במשקל היחסי לגופו.
הכא נמי איירי ב"שני" דידהו, שהן רגעים.
תנן התם בבכורות, לענין מומים: בהמה בעלת ה' רגלים, או שאין לה אלא שלש, הרי זה מום.
אמר רב הונא: לא שנו שהרי זה מום לגבוה בלבד, אבל מותר באכילה לאדם, אלא שחסר ויתר ביד, שלא נאמרו דיני טריפה ברגל בהמה אלא רק ברגלה האחורית ולא ברגלה הקדמית הנקראת "יד". אבל חסר ויתר ברגל - טרפה נמי הויא.
מאי טעמא?
כל יתר - כנטול דמי!
ההיא חיותא דהוה לה תרתי שני סניא דיבי מעי הגס. אייתוה לרבינא, וטרפה מדרב הונא, דכל יתר כנטול דמי.
ואי שפכן להדדי - כשרה.
ההיא גובתא גידול של בשר דהוה נפקא מבי כסי מבית הכוסות להובלילא להמסס.
סבר רב אשי למיטרפה.
אמר ליה רב הונא מר בר חייא לרב אשי: כל הני חיוי ברייתא כל החיות המתהלכות באפר בחוץ, הכי אית להו. ההוא גובתא גידול בשר דהוה מעברא מבי כסי לכרסא.
סבר מר בר רב אשי לאכשורה, כדאכשרינן לעיל.
אמר ליה רב אושעיא: אטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו?!
אלא, היכא דאתמר, אתמר.
היכא דלא אתמר, לא אתמר.
העיד נתן בר שילא רב טבחיא דציפורי לפני רבי: על שני בני מעים היוצאין מן הקיבה של הבהמה, כאחד, שהיא טרפה.
וכנגדן בעוף, כשרה. משום שלפעמים קורה כזה דבר בעוף. (ראה ציור בספר שיחת חולין).
במה דברים אמורים, שיוצאין בני המעים בשני מקומות. אבל יוצאין במקום אחד, כשהם סמוכים זה לזה, וכלין, מתחברים בסוף עד כאצבע, כשרה.
פליגי בה בהלכה זו, שאם יוצאים ממקום אחד כשרה, רב אמי ורב אסי.
חד אמר, הוא שכשרה, רק במקום דהדרי וערבי, שמתחברים שני המעיים זה לזה ונהיים אחד.
וחד אמר, אף על גב דלא הדרי וערבי, כשרה הבהמה ודנה הגמרא: בשלמא למאן דאמר הוא דהדרי וערבי, היינו דקתני "עד כאצבע".
אלא למאן דאמר אף על גב דלא הדרי וערבי - מאי "עד כאצבע"?!
ומשנינן: עד כאצבע מלמטה. דהיינו, שמתחברין בסוף, במקום יציאת הרעי.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה:
אמר רבי יוחנן: רבי יהודה, שאמר ניטלה הנוצה נחשבת כניטל העור בבהמה, ורבי ישמעאל, שאמר החושב מחשבת פיגול לאכול כזית מתערובת של בשר ונוצה של חטאת העוף חוץ לזמנו הוי מחשבת פיגול - אמרו דבר אחד.
ומבארת הגמרא: רבי יהודה - הא דאמרן.  85 

 85.  והיינו, שרבי יהודה פוסלה מדין "גלודה", שהוא מחשיבה כמי שניטל עורה. וגם רבי ישמעאל מחשיב את הנוצה כעור. רש"י. ורוב הראשונים סוברים שחכמים חולקים על רבי יהודה ומכשירים בניטלה הנוצה. ולהלכה פסקו כחכמים. אלא שיש שפסקו כרבי יהודה, וכתב הרמ"א שטוב להחמיר אם ניטלו כל הנוצות.
רבי ישמעאל, דתנן (טהרות א ב) , רבי ישמעאל אומר: הנוצה מצטרפת לבשר עוף החטאת לכזית ביחס למחשבת פיגול, כיון שדינה כבשר.
אמר רבא: דילמא לא היא!
עד כאן לא קאמר רבי יהודה הכא, אלא לענין טרפה, דליכא מידי דמגין עליה לאחר שנטלה הנוצה. אבל לענין איפגולי, אימא כרבנן סבירא ליה.
ועד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם, אלא לענין איפגולי. אבל לענין טרפה, קסבר אגוני לא מגין הנוצה. ולכן לא נטרף העוף כשניטלת נוצתו.
מתניתין:
בהמה שחלתה ונהיתה "אחוזת הדם", והמעושנת, שנכנס עשן בגופה, והמצוננת שחלתה מחמת צינה, ושאכלה הרדופני, שהוא סם המות לבהמה, ושאכלה צואת תרנגולים או ששתת מים הרעים - כשרה.
אכלה סם המות או שהכישה נחש - מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות.
גמרא:
אמר שמואל: הלעיטה חלתית - טרפה.
מאי טעמא?
דמינקבה להו למעיינה.
מתיב רב שיזבי, מהא דתניא: אחוזת הדם, והמעושנת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת תרנגולים, ושתת מים הרעים.
וכן אם הלעיטה תיעה, חלתית, ופלפלין.
או שאכלה סם המות -
בכל אלה כשרה.
הכישה נחש או שנשכה כלב שוטה, מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות.
קשיא חלתית דהכא אחלתית דשמואל.
קשיא סם המות דהכא, דאמרינן כשרה, אסם המות דמתניתין, דאמרינן אסורה.
ומתרצת הגמרא: חלתית אחלתית לא קשיא. כאן בעלין, כאן בקרטין, בגבעולין, שהם חדים ונוקבים.
סם המות אסם המות נמי לא קשיא. הא ברייתא, איירי בסם המות דידה. הא דאדם.
ופרכינן: סם המות דבהמה - היינו הרדופני?!
ומתרצת הגמרא: תרי גווני סם המות.
מאי "תיעה"?
אמר רב יהודה:

דרשני המקוצר[עריכה]