פרשני:בבלי:חולין פח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין פח ב

חברותא[עריכה]

קסמין הנושרים מן הפשתן כשמנפצים אותו, ונסורת של חרשין נגרים דקה, וסיד וחרסית, לבנה ומגופה שכתשן, מנין שכל אלו מכסין בהם? תלמוד לומר "וכסהו" שכיון שלא כתוב "ובעפר יכסנו" שהיה משמע שרק בעפר יכסה אלא כתיב "וכסהו" לפני "בעפר", משמע שיש לדרוש את ה"וכסהו" בפני עצמו ללמד שיתכן גם כסוי שלא בעפר.
יכול שאני מרבה מ"וכסהו" אף זבל הגס, וחול הגס, ושחיקת כלי מתכות  10  , ולבנה ומגופה שלא כתשן, וקמח וסובין ומורסן? תלמוד לומר "בעפר"  11 .

 10.  תוס' (ד"ה שחיקת) הקשו שהרי מצינו בע"ז (מג ב) ששחיקת מתכות ראויה לגדל צמחים שנעשית זבל לשדות. ותירצו שאינה נחשבת עפר כי אינה מגדלת בפני עצמה, ואינה ראויה אלא לזבל. ורבינו תם תירץ ששם שורפה קודם שחיקתה ולכן מגדלת צמחים. והרשב"א בתוה"ב הקצר כתב שאם נשרפו חוזרין לעפרן ומכסין בהם. וכתב הבית יוסף שהוא הדין בכל דבר הנשרף שחוזר לעפרו, וכתב הפרישה שמקורו כדלהלן שכל אפר קרוי עפר, וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם שאפילו אפר בשר או בגדי כשר משום שנקרא עפר. (אך מהסוגיא בע"ז אין ראיה אלא על מתכות שאחר שריפתן ראויין לגדל צמחים ולא לכל דבר שאינו ראוי לגדל), ויש לעיין בדבר שנשרף קודם שנעשה כלי אם יחשב כשרוף לכיסוי אחר שישתק הכלי (כגון טיט השרוף שעושין ממנו חרס ושוחקין אותו).   11.  הרמב"ם בפיה"מ פירש שאלו לא מגדלים צמחים, ואין למדים מן הכללות (דהיינו הכלל שאמר רשב"ג) אלא אף לפי רשב"ג כל שנקרא עפר מכסין בו, ואין כוונת רשב"ג לומר אלא שכל דבר שהיה ראוי בתחילתו לגדל צמחים כשר לכיסוי אף שהשתנה מחמת מלאכה שנעשית בו. ואילו רש"י (ע"ב ד"ה לאחר) כתב שקים להו לרבנן שכל מינים אלו מגדלין צמחים. ולביאוריהם אין רשב"ג חולק על תנא קמא, ואין הברייתא חולקת על רשב"ג, וכן מבואר בתוס' (ד"ה כל). ונראה שנחלקו אם הכלל ש"מגדלין צמחים" הוא סיבה להחשב עפר, כמו שהביא היראים דכתיב "ומעפר אחר יצמחו", או שהוא רק סימן שהדם נבלע בהם היטב, ולפיכך יתכן שיהיו יוצאים מן הכלל שיהיו ראויין לכיסוי כי הדם נבלע בהם אף שאינו מצמיח. אולם דעת הרא"ה שהברייתא נחלקה על רשב"ג שהוא מצריך דוקא עפר שמגדל צמחים, והברייתא סברה שכל דבר דק שיצא מהקרקע כמות שהוא מכסין בו, ורק דבר גס או דבר שלא יצא מן הקרקע כמות שהוא - כסובין ומורסן - אין מכסין בו.
ומה ראית לרבות את אלו השנויים לעיל ולהוציא את אלו?
אחר שריבה הכתוב מ"וכסהו", ומיעט מ"בעפר", מרבה אני את אלו שהן מין עפר, ומוציא אני את אלו שאין הם מין עפר, שכל אלו שנתרבו הם "מין עפר" שדומים לעפר בכך שמגדלים צמחים כמו עפר.
והוינן בה: אימא "וכסהו" - כלל, "עפר"
- פרט, וכל מקום שכתוב כלל ואחר כך פרט, ונדרוש שאין בכלל אלא מה שבפרט, ונלמד מכך כי עפר - אין, מידי אחרינא - לא! ואפילו דבר הדומה לעפר אין מכסין בו אלא בעפר ממש!?
ומתרצינן: אמר רב מרי: כלל ופרט זה שונה הוא מכל כלל ופרט. משום דהוה כלל הצריך לפרט! שהפרט מפרש את הכלל. שהכלל "וכסהו" יש במשמעותו שני עניני כסוי שאינם דומים זה לזה: א. כסוי בדבר אחד שלם, כגון בכפיית כלי עליו. ב. כסוי בדבר דק כגון עפר וכדומה. ובא הפרט "בעפר" לפרש שהכסוי יהיה בצורה שהכסוי מתערב ונבלל בדם  12 .

 12.  רש"י ותוס' (לעיל פג ב) נקטו שקרקע קשה אינה ראויה לכסות בה, אלא רק עפר תיחוח. ובתבואות שור (טז) כתב שנאמר "ומן העפר אשר בקרקע המשכן" ובהכרח שעפר וקרקע הם שני דברים חלוקים. ותמה שאם כן באופן שנבלע העפר בקרקע לא חל בו דיחוי ואף אם כיסוי בדבר שאין מכסין בו פוטר מכיסוי, הרי כשרישומו ניכר ודאי חייב כיסוי, ואיך הוכיחה הגמרא לעיל (פז א) מאופן זה שאין דיחוי במצוות. ולכן חילק, שקרקע לא מועילה רק באופן שאין הדם נבלע, כי צריך שיהיה הכיסוי דבר שמתערב בו הדם (בפרש"י) אך אם שהה ולא כסה מלמעלה עד שנבלע הדם בקרקע, נחשבת בדיעבד ככיסוי מלמטה. (וכן דקדק ביד יהודה מהרמב"ם שאפשר לשחוט על קרקע קשה, וביאר שבסתם קרקע יש מעט עפר). אולם הביא שהסמ"ג (עשה סד) כתב שקרקע פסולה לכיסוי משום שאין נקרא "עפר" אלא דבר הנפרד שראוי להמנות שנאמר אם יוכל איש למנות עפר הארץ וגו', (והיראים כתב שמפסוק זה משמע שצריך עפר דק שאי אפשר למנותו, ונפקא מינה ביניהם בעפר עבה שאפשר למנותו ראה יד יהודה ב). ולדבריהם בהכרח שהנידון בדיחוי הוא גם בדברים שאין ראוים לכסות, ולכן מקשינן מדם שנבלע בקרקע.
וכל כלל הצריך לפרט אין דנין אותו ב"כלל ופרט". לפי שהפרט אינו בא למעט לגמרי אלא לפרש את הכלל. וכן בענינינו ה"בעפר" לא בא למעט שרק בו מכסים, אלא לפרש שכל הדומה לעפר מכסים בו! (והיכן אנו דורשים שאין בכלל אלא מה שבפרט? במקום שהכלל משמעותו העקרונית ברורה אלא שיש בכללו הרבה פרטים, והפרט בא למעט ולומר שרק הוא ולא אחרים)  13 .

 13.  רש"י פירש שמהכלל לבדו לא היינו יודעים אם הכיסוי בכלי או בעפר, ולכן הוצרך הפרט לומר שטעון כיסוי בדבר שהדם מתערב בו ונבלע. ורבינו תם נקט שבכל מקום הכלל צריך לפירוש הפרט, וכוונת רב מרי שהפרט אינו נצרך לנידון סוגיין למעט כפיית כלי, אלא להצריך כיסוי מלמטה וכדלעיל (פג ב). ובתורא"ש ביאר שדעת רש"י שבכל מקום הפרט מפרש את הכוונה בכלל ואינו מוציאו ממשמעותו, אך משמעות "וכסהו" נוטה יותר לכלי שהוא עליו, מאשר לעפר שנבלל בו, ונמצא שהכלל נצרך לפרט המוציאו ממשמעותו.
דרש רב נחמן בר רב חסדא: אין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח! ולא בעפר מדבר או בעפר ארץ מלחה שאם יזרעו בו לא יצמיח (וזה החידוש בדברי רב נחמן, שאפילו בעפר מדבר אין מכסין. שאילו במשנה כתוב רק שיהיה מגדל צמחים, ובמדבר אכן גדלים צמחים שעולים מאליהם, אלא שמה שזורעים בו אינו צומח, וחידש רב נחמן שגם עפר שאינו מצמיח את מה שזורעים בו, אינו ראוי לכיסוי הדם)  14 .

 14.  תוס' (ד"ה אלא) כתבו שרב נחמן בא למעט עפר מדבר, שאין מכסים בו כמבואר בברייתא בסמוך, ואמר כלל אחר משום שאין דינו נלמד מכללו של רשב"ג במשנה "שאינו מגדל צמחים אין מכסין בו", שהרי צמחים גדלים מאליהן בעפר המדבר, ולכן אמר רב נחמן שצריך עפר שמגדל גם צמחים שזורעים בו. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א וריטב"א ועוד ראשונים. ונמצא שרב נחמן רק מפרש את דברי רשב"ג ומבאר שהברייתא בסמוך סוברת כמשנתנו. ובזה נחלק עמו רבא וסבר שת"ק ורשב"ג סוברים שדי בעפר המגדל צמחים מאליהם. והריטב"א נקט שרב נחמן חולק על משנתנו שהכשירה כל עפר המגדל צמחים וטעמו משום שבברייתא (בסמוך) מוכח שצריך דוקא עפר שמגדל צמחים שנזרעו בו. וראה בעיטור ובכלבו (קח) שפירשו כן ופסקו כביאור רב נחמן בברייתא, והריטב"א והמאירי פסקו כמשנתנו שדי בעפר המגדל צמחים. אולם הרמב"ן והרשב"א הביאו דברי השאלתות וביארום (בביאור השני) שרב נחמן סבר שרשב"ג אינו חולק על תנא קמא, שהרי גם בברייתא משמע כדבריו. ורבא אמר לו שתנא קמא נחלק על רשב"ג וסבר שאין צריך שיהא העפר מגדל צמחים כלל ולפיכך אין הלכה כרשב"ג, וכן דקדק הר"ן ממה שהשמיט הרמב"ם דין זה שיהא העפר מגדל צמחים. (אולם בפיה"מ משמע שביאר כך גם בדברי רשב"ג וכדלעיל). ורבינו ירוחם (טו ח"ה) כתב שבשאר דברים שאינם מין "עפר" די בכך שמגדלין צמחים, אך "עפר" אינו כשר לכיסוי אלא אם זורעים בו ומצמיח (ואילו דבר שקראו הכתוב בלשון "עפר" אף אם אינו מגדל צמחים כשר). ולדבריו נמצא שרב נחמן אינו חולק על רשב"ג אלא אין דבריהם עוסקים באותו עפר, כי רשב"ג דיבר על כל דבר אף שאינו מין עפר, ואילו רב נחמן עסק ב"עפר" מעני שאינו כשר אלא אם זורעים בו ומצמיח. (וראה בדבריו ובטור שנחלקו בהבנת דברי הרא"ש).
אמר רבא: האי בורכא! דבר שאינו נכון אמר רב נחמן בר רב חסדא.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתיה!? והרי אנא אמרי לה ניהליה לרב נחמן בר רב חסדא. ומהא מתניתא אמריתה ניהליה. דתניא: היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות  15  - שוחק דינר זהב ומכסה! היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות - שורף טליתו ומכסה באפר! הרי שעפר המדבר אין מכסין בו  16 .

 15.  הגר"א (ס"ק יט) הביא מכאן מקור לדעת הרשב"א שמי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט, ולכאורה תמוה שהרי כאן יכול לטרוח ולהשיג עפר לכיסוי ופשיטא שחייב בכך. ויתכן שדעתו כי אילו היה מותר לשחוט כשאין לו עפר, לא היה צריך ליצור עפר חדש, (משחיקת זהב או שריפת בגד) וכיון שמצינו שחייבוהו בכך בהכרח שלולי עצה זו אינו יכול לשחוט. (וראה בהערות לעיל פג ב). ובאור זרוע (שצו) כתב שאם טליתו או דינרו שוה לו יותר מהעוף תקנו רבנן שישחט וימצה את הדם בבגד או בסנדל ויברך על כיסוי הדם ובבואו לביתו יכבסנו ויכסה את הדם בלא ברכה, והבית יוסף דחה דבריו שאם כן למה שנינו שישרוף בגדו או ישחוק דינרו והרי עובר בבל תשחית, וגם איך יברך על כיסוי הדם כשאינו מכסה בעפר. ובדרכי משה השיב שהברייתא עוסקת בעוף ששוה לו יותר מבגדו ודינרו, ואינו עובר בבל תשחית, (כמבואר ברמב"ם מלכים ו ח) ויכול לברך כי במיצוי הדם לבגד מתחיל מעשה הכיסוי והב"ח כתב שמברך רק "על כיסוי הדם" ולא אומר "בעפר" וראה דברי הרמ"א (סעי' כא) והש"ך (ס"ק כט) והט"ז (ס"ק יז) ובכרתי כתב שתקנה זו נתקנה כדי שלא תתבטל המצוה לגמרי, ויכול לברך על תקנת גאונים ובתבואות שור כתב שהברכה מעיקר הדין, והסיק שיברך רק בסוף כשמכסה בעפר. עי"ש.   16.  לדעת תוס' והראשונים שרב נחמן ורבא נחלקו אם צריך עפר המגדל צמחים שנזרעו בו או אפילו הגדלים מאליהם, נמצא שרב נחמן מוכיח מהברייתא כדבריו, ממה שעפר המדבר אינו ראוי לכיסוי אף שצמחים גדלים בו מאליהם וכן הביאור לפי הריטב"א שרב נחמן מוכיח מהברייתא נגד המשנה. ולדעת השאילתות כתב הרמב"ן שצריך לגרוס אמר רב נחמן בר יצחק הא בורכא, והראיה ממה שמכסים בזהב שנקרא עפר אף שאינו מגדל צמחים כלל. ולדעת רבינו ירוחם מהרישא מוכח ש"מין עפר" צריך שיהא ראוי לגדל צמחים שהרי עפר המדבר אין מכסין בו, ומהסיפא מוכח שזהב הנקרא "עפר" כשר לכיסוי אפילו שאינו מגדל צמחים כלל. והרי"ף פסק כרשב"ג וכרב נחמן וביאר הרשב"א שדעתו שרב נחמן ביאר את דברי רשב"ג שצריך עפר שזורעים בו ומצמיח, אך אם נקרא "עפר" כשר לכיסוי אף שאינו מגדל צמחים כלל.
והוינן בה: בשלמא הא דקתני "שורף טליתו ומכסה באפר" ניחא, שאפשר לכסות באפר, דאשכחן אפר דאיקרי "עפר", דכתיב "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת". אלא מה ששנינו "שוחק דינר זהב" - מנלן שאפשר לכסות בו!?
ומבארינן: אמר רבי זירא: דכתיב "ועפרות זהב לו". הרי שגם זהב נקרא "עפר"  17 .

 17.  תוס' (ד"ה שוחק) פירשו שמכסין בשחיקת זהב אע"ג שאינו מגדל צמחים, כיון שנקרא בשם "עפר". ולדעת השאלתות הברייתא כדעת תנא קמא שאין צריך עפר שמגדל צמחים. ועל ביאור תוס' הקשה הרשב"א בתורת הבית, אם כן למה אין מכסין בעפר המדבר שנקרא "עפר". ותירץ שהוא חול גס ואינו בכלל עפר. והרא"ש והבית יוסף כתבו שכיון שהוא עפר ממש ובכל זאת אינו מגדל צמחים דינו גרוע מכל עפר ואין מכסין בו. והמרדכי (תרנד) הביא שיטת גאון שמכסין בשלג שנאמר בו הוי ארץ, וגם בשחיקת ברזל שנאמר בו ברזל מעפר יוקח. (ונמצא לדבריו ששחיקת כלי מתכות אינה כוללת זהב וברזל), ובאור זרוע (שצו) דחה כי השלג למחר יתחמם ויהיה מים, וראה פמ"ג (משב"ז יט) שאין להוכיח שדעתו כהרא"ה שאין מכסין על הסכין כי סופו לגלותו אלא כבר עתה אינו כיסוי כי נחשב כמים, ועי' בביאור הגר"א (ס"ק ל"ג).
תנו רבנן: אין מכסין אלא בעפר, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: מצינו אפר שקרוי "עפר" שנאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת"  18 .

 18.  בביצה (ח א) אמרו שמכסין באפר חם שראוי לצלות בו ביצה, והקשה המאירי הרי אינו ראוי לגדל צמחים, וכתב שהכשרו משום שאפר נקרא עפר, וגם בלאו הכי הרי מינו מגדל צמחים, (וראה בתוד"ה אלא שרב נחמן בא למעט עפר מדבר שלא יכסה בו אף שמינו מגדל צמחים). והאור זרוע (שצב) כתב כיון שראוי לגדל כשיצטנן כשר לכיסוי, כי רק עפר שאינו ראוי לגדל לעולם פסול לכיסוי (והיינו שנחשב כעת כראוי לגדל, וכבר הבאנו מדברי הרמב"ם בפיה"מ שאפילו אם היה ראוי לגדל רק בתחילתו, כשר לכיסוי). ובמנחת חנוך (קפז) הקשה הרי הדם יתבשל מחום האפר ודם מבושל אינו נחשב דם (מנחות כא א), ולפיכך נקט שמטלטל את האפר כשהוא חם ומכסה בו רק כשמצטנן, אך מדברי הראשונים לעיל מוכח שהנידון לכסות בו כשהוא חם. וראה ביד יהודה שהכיסוי מתקיים מיד בהנחתו על הדם קודם שמספיק להתבשל ויתכן שהמנחת חנוך נקט כרש"י שמדיני הכיסוי שיתערב הדם ויבלע בכיסוי (וראה הוכחת הגרש"ז בשש"כ יג הערה לח שאין חשש כיבוי באפר חם שהרי מכסין בו דם, ולדברי המנ"ח הרי מכסין בו כשמצאנו).
ומבארינן: ובית שמאי לא למדו מחטאת שאפשר לכסות גם באפר שאפר החטאת "עפר - שריפה" איקרי! אבל "עפר" סתמא לא איקרי!
תנא: הוסיפו עליהן, על אלו שמנויים בברייתא לעיל שמכסין בהן: השחור, פחמין כתושין, והכחול, ונקרת פיסולין עפר שמנקרים מן הריחיים. ויש אומרים אף הז רניך.
אמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות הקשורות בעפר ואפר: אפר פרה ועפר סוטה!  19 

 19.  במשך חכמה בראשית (יח כז) ביאר שאברהם זכה בשכר זה דוקא, משום שהיסודות אינם מקבלים טומאה, כי הם נצרכים לבריאה, אלא רק גופים שהתחדשו והורכבו ע"י אדם, וברצונו הביאם, ולפיכך הטהרה תלויה בחזרה אל המקור, וכשביטל אברהם אבינו את עצמו כעפר ואפר ולא נהנה מהעוה"ז זכה לבניו באפר פרה שמטהר טמאים ובעפר סוטה שמטהר אשה לבעלה וכדבריו תמצא בחידושי אגדות מהרי"ל בסוגיין. ובבית הלוי עה"ת כתב שאברהם השפיל עצמו בשתי בחינות, עפר - שלא היה נחשב מעולם לכלום (אף שיש בעפר תועלת לעתיד לזרוע צמחים שיגדלו) ואפר - שאינו עתיד לצאת ממנו כל תועלת (אף אם בעבר היה בו ערך קודם שנשרף). ועל כך זכה לעפר - שמברר את טהרת הסוטה לשעבר, ולאפר - שבא לטהר את הטמא מכאן ולהבא. וראה קרן אורה סוטה (יז, ב) שאדם צריך לעשות טבעו כאפר אך לגבי אחרים צריך להשתמש בו כעפר ולהועיל להם ולכן אברהם שעשה כן זכו זרעו לאפר פרה שבתחילה מטמאה את עושיה וסופה מטהרת אחרים, וכן לעפר סוטה שמצמיח וגורם לונזרעה זרע.
והוינן בה: וליחשוב נמי עפר כסוי הדם?
ומשנינן: התם, בכסוי הדם, הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא! שאין הנאה לאדם ממצות כסוי הדם שהרי מותר לאכול הבשר גם אם לא כיסה הדם. מה שאין כן באפר פרה יש הנאה בכך שהוא מטהר אותו מטומאתו, ומכפר על מעשה העגל. ועפר סוטה משכין שלום בין איש לאשתו, שמברר את צדקתה ולאחר מכן היא מתברכת בזרע, שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח, וכדומה  20 .

 20.  הבית יוסף הביא בשם אורחות חיים שדייק מכאן שמותר לאכול את הבשר אפילו אם לא כסה את הדם (וכן מבואר ברש"י ביצה ח סע"ב ראה בהערות לעיל פג ב). והמרדכי (תרנג) הביא בשם הגאונים שאם כסה ולא בירך במזיד אסור לשוחט עצמו לאכול ממנו אבל לאחר מותר והב"ח הביאו להלכה, והש"ך (ס"ק ג) הביא בשמו שאם לא כסה לא יאכל הוא עצמו. ובפמ"ג (שפ"ד ב) הביא שהכנסת הגדולה דקדק מדברי רש"י בסוגיין (ד"ה הנאה) "דבלאו כיסוי נמי הוה משתרי בשר" דהיינו שאילו לא היתה מצות כיסוי היה מותר לאכול בלי כיסוי, ולכן אף אחר שהתחדשה המצוה (ואסור לאכול קודם כיסוי) אין בה הנאה כמו באפר פרה שאיל ולא ניתן להם היו טמאים בלי אפשרות להטהר. וכן ביאר בתפארת ישראל. ובסוטה (יז ב) פירש רש"י שאפר פרה מכפר לישראל ממעשה העגל, (כמבואר בבמדב"ר חקת) וב"הערות" הגרי"ש אלישיב ביאר שלא פירש כמבואר כאן, כיון שפירוש זה נסתר מהסוגיא בנזיר (סא ב) שעכו"ם אינו טמא מת כיון שאין לו טהרת פרה. (וראה מהרש"א בסוגיין שגם לולי דברי אברהם היתה טהרה לטמא מת, אלא שהיתה נעשית בדבר שקשה להשיגו, וכיון שמיעט את עצמו כאפר, זכו שתעשה באפר שקל להשיגו).

דרשני המקוצר[עריכה]