פרשני:בבלי:חולין קלא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קלא ב

חברותא[עריכה]

שלשה שבתבואה:  הלקט השכחה והפאה. מנלן?
דכתיב "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך" וגומר. היינו פאה ולקט. ונאמר עוד "כי תקצור קצירך בשדך, ושכחת עומר בשדה", דהיינו שכחה.
שנים שבאילן דהיינו השכחה והפאה, מנלן?
דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו. והיינו פאה (כפי שנתבאר לעיל). וממה שכתוב "אחריך" דרשו: זה שכחה, וכדלעיל ששכחה אינה אלא לאחריו  1 .

 1.  בפשטות משמע שלא שייך פרט ועוללות באף אילן כולל זית, וכן דייק הגר"ח מוואלזין (בשנות אליהו פאה ז, ב), ותמה מכאן על דברי הגר"א (שם) שזיתי ניקוף הנזכרים במשנה הם הנשארים באילן אחר חבטה אחת, ומצוה זו שייכת רק בזית ולא בשאר האילנות, וביאר שנלמדת מלא תפאר אחריך, וראה בביאור ההלכה (מתנו"ע א א) שהאריך בזה. והרא"ש (בסוגיין ועל המשנה שם) כתב שלא שייך עוללות בזית, שאין לו כתף ואין לו נטף, אלא הנשארים נקראים זיתי ניקוף שבעל הבית מפקירם כי אינם חשובים, ודעת הרמב"ם בפירוש המשנה הנ"ל שנחשבים בכלל שכחה. עיש"ה.
וכולן אין בהן טובת הנאה לבעלים. מאי טעמא?
משום שבכל אלו לשון עזיבה כתיבא בהו, ומשמעות לשון "עזיבה" היא שיניחן במקומן בהפקר ולא שיחלקם כרצונו. (והיינו שבחלק נאמר "תעזוב". ובחלק נאמר "תהיה" שמשמעותו עזיבה, שישאירם במקומם ואינו נותנם בעצמו כרצונו).
ומבררת הגמרא את מקור הדין ששנינו בברייתא "ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו" - דכתיב "ולקט קצירך לא תלקט - לעני ולגר תעזוב אותם" - להזהיר עני על שלו. וכך נדרש מקרא זה: "ולקט קצירך לא תלקט - לעני!" דהיינו שאת העני נמי אני מזהיר שלא ילקט.
ומה ששנינו "ומעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים" - מאי טעמא? - כי לשון "נתינה" כתיבא ביה. שנאמר "ונתת ללוי לגר וליתום ולאלמנה", ולשון נתינה משמעותה שבידו ליתן למי שירצה.
ומה ששנינו לגבי מעשר עני המתחלק בתוך הבית "ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו" - מנלן?
דאמר רב אילעא: גמר גזרה שוה "לגר - לגר" מהתם - מלקט, שנאמר בו "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר". ודרשו: מה להלן בלקט מוזהר עני על שלו כמו שדרשו לעיל, אף כאן - במעשר עני  2 , מוזהר עני על שלו  3 .

 2.  הגרעק"א (פאה ה ו) דן אם חיוב מעשר שני חל במחובר או רק אחר הקציר, והחזו"א (או"ח קכד לדף לח) נקט בפשטות שאינו תלוי בדיני השדה, ולא יועיל לו הפקרת שדהו, כי חיובו רק בתלוש, וכן משמע לכאורה בסוגיין שדינו שוה ללקט, והוא אינו חל אלא בתלוש, ועיין אמרי בינה (תרו"מ סוף יז), וראה הערה הבאה.   3.  תוס' בפסחים (לח א ד"ה אתיא) כתבו שישראל עני מפריש מעשר עני ונוטלו לעצמו, ותמה השאגת אריה (צז) שדבריהם נסתרים מסוגיין, שהרי אפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו. וכדומה לזה הקשה הגרעק"א (תורע"א דמאי פ"ד מ"ג, דו"ח נדרים פד:, ויובא בהמשך). ובקונטרס אחרון שם העיר על כך שבירושלמי (ספ"ק דפאה) מסקינן שהחיוב הוא רק בפירות שגדלו אצל העני, ולא בפירות שלקח בשוק (שבהם נחלקו תנאים אם מוציאין מידו רק משום קנס, והיינו רק במכר ולא במתנה, או שאין מוציאין מידו כלל). ודחה, שעני הלוקח פטור כי המוכר התחייב במעשר עני, ובחלק זה זכה העני הלוקח, וזה שייך דוקא בפירות מתוקנים, אך הסוגיא בפסחים עוסקת בטבל שלא נתקן כל צרכו, ולפיכך אין העני נפטר מנתינת מעשר עני, שאילו מדובר בלוקח פירות מתוקנים היה פטור מעצם ההפרשה. ובחזו"א (לפסחים שם) הסיק שמדובר בעני שלקח ונפטר מנתינת מעשר עני, אך דעתו שאינו נפטר מהפרשה, כי הפירות טבולין למעשר עני וזכה בחלקו רק שלא יתחייב לתתו לעני אחר, אבל חייב בהפרשה להתיר הטבל. ונחלק גם על עצם הסברא, וכתב שטעם הפטור הוא משום שלא ילפינן לחייב עני על שלו אלא באופן שחל החיוב בידו, אך כשחל חיוב מעשר אצל העשיר יכול לעכבו לעצמו. וראה שם בחזו"א שדן אם עני שהפקיר שדהו נפטר ממעשר עני כמו שנפטר מלקט שכחה ופאה, או שחיוב מעשר אינו תלוי בשדה אלא בפירות, ובספק זה תלוי ביאור הגמרא בנדרים (שם) דאי בעי מפקר נכסי והוי עני ושקיל מעשר עני שלו, אם הכוונה שיפקיר שדהו או גם את הפירות. (ובשו"ת מהרי"ט (ח"א פ"ה) הוכיח מסוגיא זו שאם היה עשיר והעני אחר ההפרשה מותר לקחת המעשר לעצמו ורק אם הפריש בתור עני מוזהר על שלו. וראה עוד בב"מ כא א תוד"ה ופטורות, ובטורי אבן ר"ה טו א, ובעמודי אור ל סק"ה, ובחי' הגר"ח מעשר ב א וביכורים ח ו). והחזו"א בדמאי (ט ג) כתב שנפקא מינה בספק זה היא לעני שעישר משלו על של חבירו, שאם החיוב תלוי בבעלותו על הפירות ולא על המעשר עני, נמצא שאינו חייב לתת את המעשר אף אם טובת הנאה שלו, אך גם אם החיוב לתת חל על המעשר, אינו צריך לתת אלא עשירית ממנו, עי"ש ובדבריו במעשרות (ז, כב). וראה בתורת זרעים (סוף פ"א דפאה) שבין המפריש ובין חבירו מוזהרים שלא לזכות במעשר עני, כי חלק המעשר פוטר את עצמו, ובקהילות יעקב (זרעים ג) ובחידושי הגר"ש רוזובסקי (ב"מ יג) הרחיבו בזה. אולם בדרך אמונה (בה"ל תנו"ע ו טז) כתב שהירושלמי סובר שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו ולכן הולכים אחר מי שהפירות התחייבו ברשותו, ואילו הבבלי סבר לאו כמי שהורמו דמי, ולכן הולכים אחר מי שהפירות נמצאים אצלו בשעת הנטילה, ולכן יהיה אסור לעני הלוקח לקחת את המעשר לעצמו אפילו שכבר התחייב בו העשיר, ולכן השמיט הרמב"ם דין לוקח עני וסבר שהוא חייב בנתינת מעשר עני כדעת הבבלי.
שנינו בברייתא: ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי.
ומדייקת הגמרא: הא מלוי לכהן - מוציאין את המתנות ! אלמא איקרו הלויים "עם", ולכן נוטלין מהן את המתנות משום שנאמר "מאת העם זובחי הזבח", ולכאורה תמוה שהרי לעיל מסתפק רב אם לויים נקראו" עם"?
ומבארת הגמרא: מה ששנינו שמוציאין מלוי לכהן - מדובר על "כגון זרוע" ולא על "זרוע" ממש. ומאי ניהו "כגון זרוע"? - מעשר ראשון! שאותו מוציאין מלוי לכהן (ומה שהעדיפה הברייתא להגדיר זאת "כגון זרוע" משום שהפסוק "מאת העם זובחי הזבח" נאמר לגבי זרוע לחיים וקבה, ולכן רצתה לדמותו לזרוע).
ותמהה הגמרא: "מעשר ראשון"?! הרי דלוי הוא לכתחילה, ואיך מוציאין אותו ממנו ונותנין לכהן?
ומבארת: כרבי אלעזר בן עזריה היא, שלדעתו מעשר ראשון ניתן לכהן.
דתניא: תרומה ניתנת לכהן, מעשר ראשון ללוי, דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון ניתן אף לכהן  4 .

 4.  בעל המאור (ריש פ"ד דב"ק) הביא תשובת רב האי גאון שאין בי"ד מוציאין ממון ממי שנדר צדקה, כי אינו נעשה ממון עניים עד שיגיע לידם. והרמב"ן במלחמת ה' תמה עליו ממה שאמרו בסוגיין ש"מוציאין מידו" ומשמע שמוציאין בבי"ד, אף שלא הגיעו המעשר עני והמתנות לידם. ובמחנה אפרים (צדקה ב) כתב שאינה קושיא, כי מתנות כהונה ומעשר עני ממון כהנים ועניים הם, שהתורה זיכתה אותו להם, ולכן כופין בי"ד ליתנם, ואינם דומים לנדרי צדקה שהם חובת נדר ואינם חוב ממוני, ולכן אין בי"ד מוציאין אותו. וראה אור שמח (פ"ה מבכורות ה"ג) שנקט כי מעשר עני וזרוע לו"ק הם מדיני צדקה ולכן אפילו עני שבישראל חייב ליתנם, ונראה שנקט בפשטות שמדובר בחיובו ולא בהוצאה מידו בדין. ועיין עוד בחידושי הגר"ש רוזובסקי (ב"מ סי' יז).
ומקשה הגמרא: אימר דאמר רבי אלעזר בן עזריה שמעשר ראשון ניתן "אף לכהן", אבל לתת דווקא לכהן ולא ללוי מי אמר? ואם כן למה מוציאין מלוי לכהן, הרי נותנין אף ללוי?
ומתרצת הגמרא: אין! לבתר דקנסינהו עזרא ניתן דווקא לכהן ולא ללוי, כי עזרא קנס את בני לוי משום שהם לא עלו בימיו לארץ ישראל  5 .

 5.  דעת רוב הראשונים (ביבמות פו, כתובות כו, ב"ב פא) שמחלוקתם היא בדין נתינת מעשר ראשון כפי שהיה קודם הקנס, ולדעת הרמב"ם (שם) אחר הקנס לכולי עלמא ינתן לכהן, וכתב המאירי בכתובות שאם אין כהן ינתן ללוי, וביאר החזו"א שנתנו רשות לתת לכהן ולא ללוי, ואין זו חובה. וכתב המנחת חינוך (שצה) שלדעת הרמב"ם הקנס היה רק בימי עזרא. אך דעת תוס' (בכל המקומות הנ"ל) ושאר הראשונים שלפי רבי עקיבא קנסו שינתן גם לכהנים. אך אם רוצה נותנם ללוי, ולדעתם הקנס חל גם בזמן הזה. (ראה חזו"א דמאי ב, ה). ודעת הריטב"א בסוגיין שלדעת רבי עקיבא עזרא לא קנס כלל, וכן דעת רשב"ם בב"ב שמחלוקתם אחר הקנס, ולדבריהם נותנים מעשר ראשון רק ללויים.
ועדיין מקשה הגמרא: אימר דקנסינהו עזרא לבני לוי דלא יהבינן להו, אבל למשקל מינייהו מי אמר?
ולכן חוזרת בה הגמרא: אלא, מה שאמרו לעיל "כגון זרוע - ולא זרוע", אין הכוונה למעשר ראשון, כי באמת אין מוציאין אותו מידי הלוי אם נטלו. ומאי ניהו" כגון זרוע"
- ראשית הגז! שבו לא נאמר "מאת העם", ולכן גם הלויים חייבים בנתינתו.
תא שמע: זה הכלל, כל דבר שהוא בקדושה - שהוא קדוש ואסור לזרים, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה, אם נתנם ישראל ללוי, מוציאין אותן מידם של הלויים ונותנין לכהן  6 . וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הזרוע והלחיים והקבה שבאין מבהמות חולין - אין מוציאין אותו מידם. מוכח שלויים לא נקראו עם ולכן אין מוציאין מידם, ואם כן למה רב הסתפק בכך?

 6.  בשער המלך (פ"א ממעשר ה"ד) הוכיח כי הראשונים נחלקו בביאור ברייתא זו, רש"י פירש שמוציאין רק מלוי לכהן, ולא מכהן לכהן, וכן משמע מדיוק הגמרא בברייתא הקודמת, שפירש רש"י שמכהן ללוי מוציאין, ומשמע שמכהן לכהן ניחא ליה שלא מוציאין. וכן הוכיח הגר"א (יו"ד שלא קט"ו) מסוגיין כדעת הרמב"ם שאין מוציאין מעשר מידי הכהנים אלא הכהן זוכה בה לעצמו. ומנגד לזה הביא שדעת רש"י בקידושין (נח:) והרשב"א ממונפשלייר, ושיטה לא נודע למי בקידושין (מו:) שמדרבנן כהן חייב לתת תרומה ותרומת מעשר לכהן אחר, כדי שלא יבא לזלזל מתוך כך שנשארים אצלו, ולא להפריש כלל, אבל מעשר ראשון אינו צריך לתת. אמנם אין לכך סתירה מפרש"י בברייתא הקודמת שהרי מדובר בה לגבי הוצאת המעשר ראשון מכהן לכהן, אבל באמת צריך ליתנו ללוי, וכפי שהביא שם כמה דעות שסוברים שהכהן חייב מדאורייתא לתת את המעשר ללוי. וראה באור ההלכה (שם).
ומתרצת הגמרא: כוונת הברייתא ש"כגון הזרוע" אין מוציאין אותו מידם, כגון זרוע - ולא זרוע ממש, ומאי ניהו? מעשר ראשון, ולבתר דקנסינהו עזרא, שינתן רק לכהנים ולא ללויים. ואף על גב שניתן רק לכהנים, אם ניתן ללוי - אין מוציאין מידו. אבל באמת יתכן שהלויים נקראים "עם", וזרוע ממש מוציאין מידם.
תא שמע: ישראל השוחט לכהן ו - או - לעובד כוכבים, פטור מן המתנות, כי כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות. משמע, הא השוחט ללוי ולישראל - חייב! מוכח שמוציאין מיד הלוי את המתנות!
דוחה הגמרא: לא, לא תימא "הא ללוי ולישראל חייב", אלא אימא רק "הא לישראל חייב", ובאמת השוחט ללוי פטור משום שאין מוציאין מידו.
ומקשה הגמרא: אבל השוחט ללוי מאי, פטור!? אי הכי למה שנינו השוחט לכהן ולעובד כוכבים, ליתני חידוש גדול מזה: השוחט ללוי ולעובד כוכבים פטור מן המתנות, ונשמע שאפילו אם שחט ללוי פטור משום שאין מוציאין מידו? ועוד קשה: הא תניא בפירוש: השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות, אבל אם שחט ללוי ולישראל - חייב! וקשה על רב שהסתפק אם לויים נקראו עם, שהרי כאן מוכח שנקראו "עם"!
תיובתא דרב!
אמר לך רב: האי דמספקא לי אי לויים איקרו עם או לא - תנאי (מחלוקת תנאים) היא.
דתניא: כתיב בעבודת יום הכפורים "וכפר את מקדש הקדש", ודרשינן: זה לפני ולפנים. שעבודת פר ושעיר מכפרת על טומאה שאירעה בפנים. והאי דכתיב "אהל מועד" דרשינן: זה היכל! דמכפרת על טומאה שאירעה בהיכל. והאי דכתיב "ועל המזבח" - כמשמעו, שמכפר על מי שעבד בטומאה במזבח. והאי דכתיב "יכפר"
דרשינן: אלו העזרות - טומאה שאירעה בעזרה. " כהנים" - כמשמעו. "עם הקהל"
- אלו ישראל. "יכפר" - אלו הלויים.
ותניא אידך דדרשינן "יכפר" - אלו עבדים (כנענים דבעו כפרה משום דחייבים במצוות כאשה, ואשה צריכה כפרה, דכל מקום דכתיב עונש, איש ואשה שווין).
מאי לאו, בהא קמיפלגי הנך מתנייתא: דמר - תנא דברייתא בתרייתא - סבר לויים איקרו עם והוו בכלל קרא ד"עם הקהל", ואייתר קרא ד"יכפר" למילף עבדים. ומר - תנא דברייתא קמייתא - סבר לויים לא איקרו עם, ולא הוו בכלל "עם הקהל", הלכך דרשינן להו מהא דכתיב "יכפר" ולא אייתר קרא לעבדים.
ותמהינן: ורב, אי סבירא ליה כהאי תנא - לימא כותיה, ואי סבירא ליה כהאי תנא - לימא כותיה?
ומבארינן: רב מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא.
דרש מרימר: הלכתא כוותיה דרב דמספקא ליה, והלכך לא שקלינן מלויים אם נטלו מתנות  7 .

 7.  הרמב"ם (פ"ט מביכורים ה"ח) כתב שלויים הם בספק אם נחשבים "עם", לפיכך אין נוטלים מהם ואם נטל הכהן לא יחזיר. ותמה הר"ן בסוגיין והרא"ה בבדק הבית (ג, ב) איך מועילה תפיסת הכהן מספק, והרי אמרו בבבא מציעא שכהן התופס ספק בכור מוציאין אותו מידו, כדין המוציא מחבירו שעליו להביא ראיה ששלו הוא. ובכסף משנה (שם) הביא תירוץ הרשב"א במשמרת הבית שדעת הרמב"ם (בפ"ה מבכורות ה"ג) שאין מוציאין מיד כהן שתפס ספק בכור, ולכן פוסק גם בשאר מתנות כהונה שמועילה תפיסה, וראה ביאור הגר"א (ס"א סקכ"ב). אמנם בשב שמעתתא (ש"ב פ"ה) ביאר טעם הרמב"ם כי פוסק כרב הונא שבכור למפרע הוא קדוש, ואין בו חזקת מרא קמא לבעליו, ואינו דומה לשאר מתנות כהונה שהבעלים מחזיקם בחזקתו כמרא קמא, והסוגיא בבבא מציעא סוברת כרבה שבכור קדוש מלידתו. וכן הסיק בפלתי (ס"א ס"ק ח) שלא כתב כך הרמב"ם אלא בבכור בהמה טהורה שקדוש מאליו, וקושיית הר"ן על שאר מתנות כהונה שאותם ודאי ראוי להוציא מידו, וכמבואר בשו"ת הרשב"א (א שיא) ובביאור הגר"א (יו"ד רט"ו) שהרמב"ם מודה שבמקום חזקת מרא קמא לא מועילה תפיסה, ונמצא שתפיסת הכהן היא נגד חזקת מרא קמא של הלוי. ולכאורה דין זה תלוי בנידון רבותינו אם להרמב"ם מועילה תפיסה כנגד מר"ק בספק שנשאר בתיקו ובבעיא דלא איפשטא, ראה ביאור הגר"א (חו"מ קנה סק"ח, רסב סקכ"ב) ובשו"ת רעק"א (קמא קכט). ועיין קונטרס הספיקות (ד ו) ושערי יושר (ש"ה ספ"ו ופי"ד), ואכ"מ. והש"ך (ס"ק יג) הגדיל הקושיא על שיטת הטור, שלענין ספק בכור פסק (ביו"ד סימן שטו) שמוציאין מידו, ואילו לענין כהן שתפס מלוי פסק (בסימן סא) כהרמב"ם שאין מוציאין מידו. וחילק בין ספק בכור שהספק הוא בגוף הענין שנחלקו עליו, ולכן על הכהן להביא ראיה שהוא בכור, ואם אינו מביא מעמידים אותו בחזקת מרא קמא מפני שהרוב אינם בכורות. אך לגבי חיוב הלוי במתנות, שהספק הוא אם נחשב הלוי ל"עם", כל זמן שאינו מביא ראיה שהוא אינו בכלל ה"עם" שיכות המתנות לכהן. ודייק כך בדברי הרשב"א במשמרת הבית, עי"ש. ומשמע שהבין כי החילוק הוא בחזקת מרא קמא שייכת רק כשנשענת על רוב, וטעמו כנראה כמבואר בקונטרס הספיקות (א, ה) שאין חזקת מרא קמא נחשבת חזקה אלא מוחזק, ועיין באגרות משה (יו"ד ח"א רב) וצ"ע. עוד הקשה הר"ן על הרמב"ם שהרי במתנות יש בהן טובת הנאה לבעלים "דנתינה כתיב בהו", והתופס דבר שיש בו טובת הנאה לבעלים מוציאין מידו. והש"ך בתקפו כהן (ה) הוכיח מדבריו שדבר שיש רשות לבעלים לתתו למי שירצה, אם תקף כהן בספיקו ונטל ממנו מוציאין מידו. ובקונטרס הספיקות (ד ג) תמה, אם כן למה כתב הר"ן "דנתינה כתיב בהו" והרי גם במתנות עניים שלא נאמר "נתינה" יוציאו מיד התוקף כיון שהבעלים יכול לתתן למי שירצה. ולכן נקט שמוציאין מידו משום שאין תפיסתו פועלת כלום, שהרי גם אם תפס ודאי מתנות כהונה יכול הבעלים לומר ליתנו לכהן אחר, ובהכרח שאינו טעם לתפיסת ספק, וכביאורו משמע ממה שכתב הר"ן שתוס' ביארו כדבריו, ובתוס' (ד"ה יש) מדובר לענין ודאי מתנות כהונה. אמנם יתכן שהש"ך נקט כי דוקא במתנות כהונה שנאמר בהם "נתינה" יש לבעלים זכות ממונית בהם, ולכן מוציאין מיד התוקף, (וראה בחידושי הגרש"ש ב"מ טו שגם אם אין להם טו"ה יש להם זכות ממון), אך במתנות עניים שלא נאמרה "נתינה" אין לבעלים זכות ממון, ואין מוציאין מיד התופס.
ועוד דרש דהלכתא כותיה דרב חסדא דאמר דהמזיק מתנות כהונה או אכלן - פטור.
עולא היה יהיב מתנתא לכהנתא (כהנת) ואפילו נשואה אשת ישראל, שהרי אינן אסורין לזרים, דלית בהו קדושה. ואי משום דכתיב "ונתן לכהן", סבר עולא דאפילו כהנת במשמע  8 .

 8.  רש"י פירש שהחידוש בכך הוא, שאפילו כהנת שנשאת לישראל מקבלת מתנות, כיון שאין בהן קדושה ואינן אסורות לזרים כתרומה. ומקיים בכך מצוות נתינה כי "ונתן לכהן" משמעותו גם לכהנת. והרמב"ם (פ"ט מביכורים ה"כ) כתב הכהנת אוכלת המתנות אף על פי שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהם קדושה, ולא עוד אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו. וביאר הר"ן בסוגיין שכוונתו לומר שהחידוש הוא שמקיים בנתינה לבעל מצוות נתינה לאשה אף ללא הרשאתה, כי אשתו כגופו, ואין זה ככהן המקנה מתנות לישראל. וכן מבואר בקרית ספר (ספ"ט) שהבעל מקבל כי אשתו כגופו, וראה להלן קלב. בהערה 2 לתוד"ה רב כהנא. (אכן יש לפרש שאין כוונת הר"ן שהבעל מקבל מתנות משום שאשתו כגופו, אלא רצונו ליישב קושייתו ממה שמצינו לקמן קלג. שישראל אינו נוטל בשביל כהן אלא בשעת הדחק, ואיך הותר לבעל ליטול בלא דחק, ורק לענין זה מועיל שאשתו כגופו. וכן נראה ממה שלא הקשה אלא מדלקמן, ומשמע שעצם קבלת בעל לאשתו ניחא ליה ככל ישראל המקבל בשביל כהן). וראה בביאור ההלכה שדן אם קבלת הבעל מועילה מפני זכות אכילת פירות שיש לבעל בנכסי האשה, או שכיון שיש איסור לישראל לקחת מתנות, נחשב כמו שהבעל זוכה לאשה ותיכף זוכה לעצמו (כמבואר בירושלמי לענין אחר). ונפקא מינה לאופן שהאשה מוחה ואינה רוצה שהבעל יקח בשבילה, עי"ש שנחלקו בזה האחרונים. ומדברי הר"ן משמע שאין האשה זוכה כלל, כי ביאר טעמו שאין כהן רשאי לזכות מתנה לישראל, ורק אשתו כגופו ונחשב ככהן המקבל, ומסתבר שלטעמו הבעל פטור ואינו יכול לתת לאחר, וע"ע להלן. וראה בפרי חדש (סא, יג) שאם האשה מוחה, אינו מקיים מצות נתינה, דכתיב ונתן לכהן ולא לבעל כהנת, ובפרי תואר נחלק עליו וכתב דכיון שזכה בהם אינה יכולה למחות כי נחשב שזכה בעד מה שהתחייב לה, וראה ביד אפרים (שם) שצריך לזכות הבעל את המתנות לאשתו, שאם לא כן לא יקיים הנותן מצוות נתינה (ואם היא מוחה צריך לתת לה ואח"כ יקח ממנה). וכן מבואר בתשובת הגרעק"א שנתינה לבעל מועילה משום שהאשה זוכה בזה, אלא שלא הצריך קנין, וראה להלן קלב. הערה 2. והטור כתב "נותנין אותם לכהנת אפילו נשואה לישראל, ולא עוד אלא שאפילו בעלה ישראל פטור בשבילה", ותמה הדרישה למה השמיט את הדין שנוטל בשבילה ונקט רק את הדין הנלמד ממנו בקל וחומר, וכתב שבא ללמדנו שאינו צריך אפילו הפרשה, ואינו אוכל בשליחות אשתו. וראה בב"ח ובדרישה ביאור המהרש"ל, ועיין ט"ז. (ובתפארת למשה ותפארת יעקב נקטו שהטור סובר שאין נותנים מתנות לבעל כהנת ודלא כהר"ן). עוד דן בביאור ההלכה אם אפשר לתת לישראלית הנשואה לכהן, ופשיטא ליה שתרומה יכול לתת לה, שהרי יכול לתתה אפילו לבהמתו של כהן שהיא קנין כספו, ומקיים דין נתינה אף כשמניח לפניה בלא ידיעת הכהן. אך נטה לחלק ממתנות שאינן ניתנות לכהן לצורך אכילה בלבד כתרומה, שהרי אינן אסורות לזרים, ולפיכך יתכן שרק תרומה ניתנה להאכילה לו ולקנין כספו אבל מתנות לא נתנו לקנין כספו. וראה עוד להלן (קלב א תוד"ה דבי ובהערות).
איתיביה רבא לעולא: מנחת כהנת נאכלת - נאכלין שיריה כמנחת ישראל.
מנחת כהן - אינה נאכלת, דכתיב בה "כליל תהיה". ואי אמרת דהיכא דכתיב "כהן" - ואפילו כהנת במשמע, אם כן אמאי מנחת כהנת נאכלת, והכתיב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" ואפילו כהנת במשמע?

דרשני המקוצר[עריכה]