פרשני:בבלי:מגילה טו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה טו א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: בשלמא אינהו - ירמיה וחנמאל, ברוך ושריה, מיפרשי שהיו נביאים (כמבואר ברש"י). אלא אבהתייהו, נריה מחסיה חלקיה ושלום, מנלן דנביאים הוו?
ומתרצינן: כדעולא. דאמר עולא: כל מקום שנכתב שמו וגם שם אביו בנביאות - בידוע שהוא נביא בן נביא  609  . וגבי ירמיה וחנמאל, ברוך ושריה - נכתב גם שם אבותם, ומהא ידעינן שהיו גם אבותיהם נביאים.

 609.  שכיון שהזכירו בנביאות, הרי איש מפורסם הוא, ולא היה צריך לייחסו לאביו - אי לאו משום חשיבותיה דאביו, שגם הוא נביא היה. וכיו"ב להלן לגבי מעשים, שכל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין, ופירט לך הכתוב באחד מהן לשבח או לגנאי, הרי מפורש שם השבח או הגנאי, ולא היה צריך לייחסו לאביו אי לאו דבא להודיענו דגם הוא כמוהו. מהרש"א. ועיי' בתוס' בבבא בתרא (ט"ו ע"ב, ד"ה בלעם), שכתבו דה"ה בנביאי אומות העולם, דהיכא שנכתב שמו ושם אביו בנביאות - בידוע שהוא נביא בן נביא. ולהכי אמרינן התם בגמרא, דגם אביו של בלעם היה נביא. אבל במהרש"א שם כתב, דדווקא בנביאי ישראל אמרינן להאי כללא. עיי"ש.
ואם נכתב שמו, ולא נכתב שם אביו - בידוע שהוא נביא, ולא בן נביא.
כל מקום ששמו ושם עירו מפורש - בידוע שהוא מאותה העיר.
ואם נכתב שמו ולא שם עירו - בידוע שהוא מירוש לים.
במתניתא תנא הכי: כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין, שלא נתפרשו. ופרט לך הכתוב באחד מהן לשבח, כגון: "דבר ה' אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה", בידוע שהוא צדיק בן צדיק.
וכל שפרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי, כגון: "ויהי בחדש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע", בידוע שהוא רשע בן רשע  610  (שהוא הרג את גדליה בן אחיקם הצדיק).

 610.  הקשה הרש"ש, הא כתיב: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", וכי גם שם נדרוש ח"ו כן? ! וכתב, דאולי משום כך דרשו חז"ל (במס' סנהדרין ק"ט ע"ב) את כל השמות הללו על קרח עצמו.
אמר רב נחמן: מלאכי - זה מרדכי. ולמה נקרא שמו מלאכי? מפני שהיה משנה למלך  611  (כדכתיב במגילה: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש").

 611.  שהיה חשוב כמלאך. מהרש"א.
מיתיבי: ברוך בן נריה, ושריה בן מעשיה, ודניאל, ומרדכי, בלשן  612 , וחגי, זכריה ומלאכי, כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש. חזינן דמרדכי ומלאכי - תרי גברי הוו!?

 612.  כתב הר"ח, דנקרא שמו בלשן, לפי שהיה יודע בשבעים לשון.
ומסקינן: תיובתא. תניא, אמר רבי יהושע בן קרחה: מלאכי - זה עזרא  613 . וחכמים אומרים: מלאכי שמו.

 613.  הכא לא פירש אמאי קרו ליה מלאכי, ואפשר דמשום דדבר פשוט הוא, שהיה כמלאך אלקים בתורתו. מהרש"א.
אמר רב נחמן: מסתברא כמאן דאמר דמלאכי זה עזרא.
דכתיב בנביאות מלאכי: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר". והיינו, שהוכיחן על שנשאו נשים נכריות  614 .

 614.  כדאיתא ברמב"ם בהל' איסורי ביאה (פי"ב הל"ו): "הא למדת שהבועל כותית - כאילו נתחתן לע"ז, שנאמר: "ובעל בת אל נכר", ונקרא מחלל קודש ה"'.
ומאן הוא דאפריש נשים נכריות? עזרא! דכתיב: "ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות". והפרישן עזרא, כדכתיב התם (עזרא י' י'): "ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם, אתם מעלתם וגו' הבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות וגו'".
תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם  615  , ואלו הן: שרה, רחב, ואביגיל, ואסתר  616  . ולמאן דאמר לעיל (י"ג ע"א) דאסתר ירקרוקת היתה, שלא היתה נאה, מפיק אסתר - ומעייל את ושתי תחתיה.

 615.  עיין בנודע ביהודה (מהדו"ק, או"ח סי' כ"ד), שביאר לאיזו תועלת אשמועינן הש"ס להך מילתא.   616.  הקשו תוס', אמאי לא חשיב נמי לחוה, הרי אמרו במס' בבא בתרא (נ"ח ע"א): "שרה בפני חוה - כקוף בפני אדם" ! ? ותירצו, דלא מנה אלא את אותן הנולדות מאשה. אבל חוה, שהיתה מעשה ידיו של הקב"ה, אין חידוש שהיתה יפה מאד.
תנו רבנן: רחב - בשמה זינתה. שהמזכיר את שמה - נגרר אחר תאות זנות.
יעל - בשמיעת קולה  617  .

 617.  עיי' בחתם סופר על התורה (על הפטרת פרשת בשלח), שביאר, דמשם הכי, כשנס סיסרא מברק, נתכוין בדווקא לנוס אל אהל יעל, כי לזנות נתכוין. ועיי"ש עוד מה שהאריך.
אביגיל - בזכירתה.
מיכל בת שאול - בראייתה  618  . אמר רבי יצחק: כל האומר "רחב רחב" - מיד ניקרי  619  (רואה קרי).

 618.  עיי' במהרש"א שכתב דכך היתה קבלה בידם, ומ"מ יש לזה קצת רמז בקרא, עיי"ש.   619.  עיי' ביעב"ץ בתענית ה' ע"ב (ד"ה ואר"י האומר רחב), שכתב דנפקא מינה לאזדהורי בדכוותה. עיי"ש עוד.
אמר ליה רב נחמן: אנא אמינא "רחב רחב", ולא איכפת לי  620  !

 620.  עיי' במהרצ"ח בתענית ה' ע"ב (ד"ה ד"ה ביודעה), שהקשה, הרי היה צריך רב נחמן להקשות אדרבי יצחק גופיה, היאך אמר הוא עצמו: "כל האומר רחב רחב", הרי יכול היה להביא עצמו לידי קרי ח"ו ! ? ותירץ, שלא אמר רבי יצחק בלשון הזה: "רחב רחב", אלא כך אמר: "האומר רחב שתי פעמים רצופים - מיד נקרי". והתלמוד לא רצה להאריך, ותפס בלשון קצרה.
אמר ליה: כי קאמינא - ביודעה ובמכירה  621  .

 621.  רש"י בתענית (ה' ע"ב, ד"ה ביודעה) פירש, ד"יודעה" - היינו "מכירה". ותוס' שם פירשו, ד"יודעה" - היינו שבא עליה, ו"מכירה" - היינו שראה אותה (ועיי' במהר"ץ חיות שם, שכתב שפירשו כך משום דקשיא להו, הא יודעה - היינו מכירה). וכתב העיון יעקב, דאם ראה אותה בתמונה - הוי כמכירה. והביא ראיה מהגמ' בסנהדרין (ל"ט ע"ב) גבי הא שאיזבל עשתה לאחאב שתי צורות של זונות על מרכבתו. ובזה תירץ העיון יעקב, האיך ידע רבי יצחק להך מילתא, הא לא היה בדורו מי שהכיר את רחב ! ? אלא, שידעוה ע"י תמונה. ואיכא דגרסי התם נמי: "ובמזכיר את שמה", וכתב במהרצ"ח שם, דהיינו דבעינן גם שמזכיר את שמה, וגם שראה אותה, וגם שידעה. והמהרש"א כתב, דאפשר לומר ד"יודעה" - היינו בביאה, כמו "ואיש לא ידעה". והיינו, שעל ידי שידעה - מכירה, ולכן מיד נקרי.
כתיב: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וגו' ויזעק זעקה גדולה ומרה".
מאי אמר בזעקתו  622  ? רב אמר, הכי זעק מרדכי: גבה המן מאחשורוש. שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה על לב אחשורוש.

 622.  החתם סופר בדרשות (ח"א דף קצ"ז ע"ב) תמה, מאי קושיין? ודאי אמר תפילות ובקשות ! וביאר, דהיה קשה לגמ' מאי לשון "מרה" דקאמר, ותי' הגמ', דהיה מר לו בזעקתו. דידוע מה שאמר רבי חנינא בן דוסא (ברכות ל"ד ע"ב), כשהיה מתפלל על החולים, שאם תפלתו שגורה בפיו - בידוע שהוא מקובל וכו'. וכאן נכשל מרדכי בלשונו, שהיה רוצה לומר: "גבר מלכא תתאה" כביכול, ואמר להיפוך, על כן היתה הזעקה מרה בעצם, לפי שהיה נראה לו שאין תפלתו שגורה בפיו. עיי"ש.
ושמואל אמר: גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה (כינה להיפוך, בלשון נקיה  623 ).

 623.  כך פירש רש"י. וביערות דבש ביאר עפ"י מאמר חז"ל (מו"ק, ט"ז ע"ב), שאמר הקב"ה: "מי מושל בי - צדיק". שאני גוזר גזירה - ומבטלה (הצדיק) ". והנה באותו זמן היה מרדכי צועק - ולא נענה מיד. ועל זה זעק מרדכי, דגבר מלכא עלאה, דהיינו הקב"ה, על מלכא תתאה, דהיינו הצדיקים שבדור, שמושלין תמיד עליו ית"ש.
כתיב: "ותתחלחל המלכה", דהיינו שנתמסמס חלל גופה  624 .

 624.  כך פירש רש"י. ובפשט הכתוב, "ותתחלחל" - לשון פחד הוא. וכך כתב רש"י בדברי הימים, על הפסוק: "ויחל מן המורים": "כמו: ותתחלחל המלכה". וכתב בעל מדרש שמואל, דהכא דרשינן שנתמסמס חלל גופה, משום שהוקשה להם, כי מן הראוי היה שיאמר "ותתחל המלכה".
מאי ותתחלחל? אמר רב: שפירסה נדה.
ורבי ירמיה אמר: שהוצרכה לנקביה  625   626  .

 625.  כתב המהר"ל, דהיינו, שאסתר ראתה בזה רמז, שגברו כחות הטומאה על עם ישראל. וכתב בעל מכתב סופר, שרב ורבי ירמיה פליגי בפלוגתא של רשב"י ותלמידיו, מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל באותו הדור כליה. האם מפני שהשתחוו לצלם, או מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. דרב סבר, דטעמא משום שהשתחוו לצלם, והרי אמרו במס' שבת (פ"ב ע"א) שעבודה זרה מטמא כנדה, לכן ס"ל שפירסה נדה, שבזה הראו לה שחטא הדור בע"ז, שהיא בבחינת נדה. ורבי ירמיה סבר, שהראו לה שחטא הדור היה בזה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ולכן הוצרכה לנקביה, לרמז שחטאו באכילה שאינה ראויה.   626.  ובמדרש (אסתר רבה פרשה ח') איתא עוד: "ורבנן דהכא אמרין, הפילה עוברה. ומשעה שהפילה - שוב לא ילדה".
"ותקרא אסתר להתך".
אמר רב: התך - זה דניאל  627 . ולמה נקרא שמו התך? שחתכוהו מגדולתו  628  בימי אחשורוש. שהרי בלשצר השליטו שליש במלכותו, וכן דריוש. וכשמלך אחשורוש - חתכוהו מגדולתו  629 .

 627.  ביאר מהרש"א, דהכי מוכח לה: דע"כ דהתך איש ישראל היה, דהא שלחה על ידו "לדעת מה זה ועל מה זה", והיינו ה' חומשי תורה, כדאיתא בגמ' לקמן. והתך היה מסריסי המלך, דכתיב: "מסריסי המלך אשר העמיד לפניה". והרי לא נמצא בשום מקום שהיה יהודי מסריסי המלך של מדי ופרס - חוץ מדניאל (דהכי איתא בספר דניאל), על כרחך שהתך - זה דניאל.   628.  ביערות דבש (ח"ב, דרוש י"ז בסופו) נותן טעם אמאי חתכוהו מגדולתו, דמצינו בגמ' (סנהדרין צ"ג ע"א) שנבוכדנצר עשאו לדניאל ע"ז. והרי נפרעין מן הנעבדים אפילו שנעבדו באונס, שלכן לא רצה יעקב להקבר במצרים, כדי שלא יעשוהו המצרים ע"ז. א"כ, הרי היה לדניאל משפט מות ! אלא דאיתא בזוה"ק, דכל מאן דנחית מדרגה לדרגה - קרינו ביה מיתה, לכך סיבבו משמים להעבירו מגדולתו, כדי שיהיה בגדר מיתה. ובמשך חכמה ביאר, שהרי גדולתו של דניאל היתה בזה שמסר נפשו למיתה, שהשליכוהו לגוב האריות. אמנם עכשיו כל העם נתעוררו לתשובה גדולה, וצמו שלשת ימים, ומסרו נפשם על קיום הדת. ובזה נתמעטה גדולתו של דניאל, כי ראו עתה, שמסירות נפש טמונה בנפש הישראלי, ואין דניאל יחיד בזה.   629.  כך כתב רש"י. וכתב המהרש"א בבבא בתרא (ד' ע"א, ד"ה שחתכוהו), דיותר היה לו לרש"י לפרש, שנבוכדנצאר השליטו על כל מלכות בבל, ובלשצר חתכו מגדולתו, ולא השליטו רק על תלתא דמלכותא, וכן דריוש.
ושמואל אמר: שכל דברי מלכות נחתכין על פיו.
(דדרשינן "התך" - לשון חיתוך, שאות ה"א מתחלפת בחי"ת  630 . מהרש"א).

 630.  והכי נמי איתא במס' שבת (ל"ב ע"ב): "אל תקרי בהלה - אלא בחלה", ועוד שם בדף ק"ה ע"א, וכן בעוד מקומות. ועיי' במהרש"א שם, שכתב דה"א מתחלף בחי"ת בצורתה, ועוד, שהם ממוצא אחד.
כתיב בסיפיה דההוא קרא: "ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה".
אמר רבי יצחק, הכי שלחה לו: שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה, דכתיב בהן: "מזה ומזה הם כתובים"?!  631  כתיב: "ויגידו למרדכי את דברי אסתר". משמע דאחרים הלכו להגיד למרדכי, ואילו איהו - התך גופיה - לא אזל לגביה  632 . מכאן - שאין משיבין על הקלקלה, ולכן לא רצה התך להשיב למרדכי את מה שאמרה אסתר, שאינה יכולה לבוא אל המלך.

 631.  דריש לה מדכתיב כפול: "מה זה ועל מה זה" - שרומז על הלוחות, דכתיב בהו: "מזה ומזה וגו"'. והיינו, שנכתבו חמשה דברים מצד זה, וחמשה דברים - מצד זה. ובהן נכלל כל התורה שבחמשת חומשי תורה. מהרש"א. (ועיי' בבית הלוי פרשת בשלח, מה שכתב בזה).   632.  ובילקוט (תתרנו) איתא: "וי"א כשראה המן את התך נכנס ויוצא, בעטו והרגו. שאינו נזכר עוד. אמר הקב"ה: הואיל והרגו, תהא משמשת בלשון הקדש". (ועיי' בתוס' בב"ב (ד' ע"א ד"ה שכל), שכתבו דגמרא שלנו אינה תופסת כן. וכ"כ בתוס' הרא"ש כאן).
"לך כנוס את כל היהודים וגו'" - עד "אשר לא כדת". אמר רבי אבא: שלא כדת היה שבכל יום ויום. שעד עכשיו נבעלתי באונס, ועכשיו - ברצון, שהרי אלך אל המלך אחשורוש מרצוני.
"וכאשר אבדתי אבדתי". כשם שאבדתי מבית אבא - כך אובד ממך  633  , שהרי אשת ישראל שנאנסה - מותרת לבעלה, אבל אם נבעלה ברצון - אסורה לבעלה  634 .

 633.  הקשו התוס', אמאי לא היה מגרשה, ותהא מותרת להחזירה אח"כ? (ועיי' במהרש"א שביאר דאין כוונת התוס' שיחזירנה לאחר שימות אחשורוש, דהרי תהא אבודה ממנו עד אז. אלא, שעתה, קודם שתלך אל אחשורוש ברצון - יגרשנה, ואח"כ יחזירנה, ואז, גם אם תיבעל שוב לאחשורוש, הרי זה יהיה באונס - ולא תיאסר למרדכי). ותירצו, דלפי שכל מעשה הגט הוא עפ"י עדים, היה ירא פן יתפרסם הדבר למלכות. ותמה הרשב"א, מאי פרסום איכא אם יגרשנה לפני ב' עדים? (וביותר קשה לשיטת הרי"ף, שפסק שמותר לתת גט בינו לבינה. ועוד, דהיה יכול לגרשה בכתב ידו, דהוא כשר מדאורייתא). ועיי' בספר דברי יהונתן (לר' יהונתן אייבשיץ) בסוף פרשת כי תשא, מה שכתב בזה. והרנת יצחק מביא, דבנודע ביהודה (מהדו"ת אהע"ז סי' קס"א) כתב, דלכאורה היה אפשר לומר, דלא נאסרה אסתר מחמת שהלכה לאחשורוש, דבכה"ג חשיב אונס. אלא דגירשה מרדכי בכתב ידו, כדי להצילה מאיסור עריות עם אחשורוש. אולם לא היה יכול להחזירה אח"כ, משום שצריך עדים לחופה ולקידושין, ומשו"ה היתה אסורה לו. אבל כתב, דמרש"י לא משמע הכי, אלא דבאמת נאסרה מחמת ביאת אחשורוש. והביא, דבאור שמח (פ"י מהל' אישות) נסתפק אי בעינן עדים לחופה, או דמהני בזה הודאת בע"ד. עיי"ש. וע"ע בתוס' בכתובות (ג' ע"ב, ד"ה ולדרוש), דכתב ר"ת, דאינה מחוייבת למסור עצמה להריגה בבעילת גוי. וכתב הריב"ם, דמ"מ לא חשיב כביאת בהמה, ונאסרת על בעלה, כדאיתא הכא. וע"ע ברא"ש שם (סי' ד').   634.  עיי' בהפלאה (כתובות כ"ו ע"ב, על תוס' ד"ה וע"י נפשות) שכתב, דאע"ג שעשתה בכך מצוה דהצלת ישראל, לא חשיב אונס, ונאסרת לבעלה בכך. עיי"ש. וכן הביא הנו"ב (מהדו"ת אה"ע סי' קס"א) בשם מהרי"ק, שהביא ראיה מהכא, דאסורה לבעלה. ועיי"ש שכתב דכן משמע מרש"י (הובא לעיל). עוד הביא הנו"ב, דבתשובת בית יעקב פסק, גבי מעשה שהיה באשה שמסרה את עצמה לבעילה לראש הלסטים כדי להציל את האנשים שהיו עמה, דבאמת שפיר עבדה, ומצוה רבה עבדה, שהצילה נפשות עי"כ. אלא דמ"מ נאסרה על בעלה. וכתב הנו"ב, דכיון שאמרו חז"ל: "בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע וש"ד", ה"ה דאין מצילין בהן נפשות. ולהכי, בכה"ג, דאינה קרקע עולם, דהיא משתדלת שיבוא עליה כדי להציל נפשות - דינא הוא דיהרג ואל יעבור. ושאני אסתר, שהיתה להצלת כלל ישראל, מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו, ואולי היה ברוח הקודש. ועיין בדרשות חת"ס (ח"א דף קל"ד ע"א) מש"כ בזה. ובעל מדרש שמואל כתב בביאור המקרא: "ואת פתשגן כתב הדת וגו' להראות את אסתר ולהגיד לה ולצוות עליה לבוא אל המלך", דבלשון "ולצוות עליה", נתכוון לומר, שלא תחשוש אסתר שעתה שהיא הולכת ברצון - תיאסר, לכך קאמר להתך: אמור לה, כי אני גוזר עליה בדרך גזרה שתבא אל המלך, אף אם תכניס עצמה בסכנה. וקיום גזרתי - הוא כאונס לגבי דידה. עיי"ש.
מאי: "ויעבור מרדכי"? אמר רב: שהעביר יום ראשון של פסח בתענית  635  , שהרי בי"ג בניסן נכתבו האגרות, להשמיד להרוג ולאבד. ובי"ד ט"ו וט"ז התענו  636 , ובט"ז בערב נתלה המן.

 635.  הקשה ביערות דבש, אמאי נקט עבירה דתענית דווקא, ולא נקט שביטל מצות אכילת מצה ומרור? ותירץ הערוך לנר (ביבמות קכ"א ע"ב), דהרי שיעור אכילת מצה הוא בכזית, ושיעור עינוי הוא שלא יאכל ככותבת, שהיא יותר מכזית. א"כ, איכא למימר דבאמת קיימו מצות אכילת מצה, שאכלו כזית. ועדיין היו מתענין ביו"ט, שלא אכלו ככותבת. ואף דחצי שיעור אסור מן התורה, איכ"ל דמתחילה לא קבלו עליהם איסור דחצי שיעור. והאחיעזר (ח"ב יו"ד סי' כ"א) כתב, דאף דחצי שיעור אסור מהתורה, אתי עשה דמצה - ודחי לאיסור דחצי שיעור, דאסור רק מריבוי ד"כל חלב". ועיי' ברנת יצחק שהאריך בזה. אמנם במהר"ש די אוזידא כתב: "ורז"ל אמרו: אל תאכלו - כזית מצה בליל הפסח, ואל תשתו - ארבעה כוסות וכו', כי היתה הכוונה מלבד התענית, למונעם אפילו מאכילת מצה, ושתיה של מצוה". ועיי' במנות הלוי שהביא בשם הר' יהודה ן' שושן, שראה מי שפירש, ד"אל תאכלו" - היינו אפילו מצה של פסח. והר' יהודה השיג על דבריו, אבל בעל מנות הלוי הצדיק את הדברים עפ"י מדרש פנים אחרים. עיי"ש.   636.  כך כתב רש"י, והכי איתא נמי בילקוט. אבל בפרקי דר"א ובאסתר רבה איתא, שהתענו י"ג י"ד וט"ו. וכתב הרנת יצחק, דלשיטת רש"י, לא היתה יכולה אסתר לשתות עם המלך אפילו במשתה השני, שהרי עדיין היתה בתענית, שהרי האי דכתיב: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות וגו"' - כתב רש"י (ט"ז ע"א), דהוא יום שלישי לשילוח הרצים, ולא יום שלישי לתענית היה, אלא יום שני. וא"כ, גם למחרת היתה בתענית (אבל היוסף לקח והגר"א כתבו, דבמשתה הראשון לא שתתה עם המלך, משום שהיתה בתענית. אבל במשתה השני - שתתה). אמנם לפי מה דאיתא בתרגום, דמשתה השני היה בערב, ועוד איתא בתרגום ובילקוט, דבלילה לא התענו, שפיר איכא למימר גם לשיטת רש"י, דשתתה במשתה השני. אבל במשתה הראשון שהיה ביום - לא שתתה. ולפי מה שכתב הערוך לנר (הובא לעיל בהערה), דלא קבלו עליהם איסור חצי שיעור, איכא למימר דשתתה פחות משיעור.
ושמואל אמר: דעבר ערקומא דמיא, כדי לאסוף את היהודים שבעבר השני  637 .

 637.  ערקומא דמיא הוא שלולית מים מכונסים. וכתב במנות הלוי, דהאי דכתיב: "ויעבור מרדכי", אף שהוא לכאורה מעשה פחות ערך, אשמועינן שאפילו מעשה קטן לשם מצוה - כתוב בספר, להורות כי הכל בא לידי חשבון. אמנם בשפתי חכמים בפתיחה, הביא (בשם ספר חידושי גאונים) שנהר ששמו "אולי" היה מפסיק בין שושן הבירה לשושן. והכי איתא בספר דניאל (ח' ב'), שהיה בשושן נהר ששמו "אולי". ואת אותו נהר עבר מרדכי אל היהודים שבעבר השני (עיי"ש באריכות בענין זה של שושן, ושושן הבירה).
כתיב: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות". ותמהינן: הא "ותלבש אסתר בגדי מלכות" - מיבעי ליה לקרא למימר? אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: מלמד שלבשתה רוח הקדש. דכתיב הכא: "ותלבש", וכתיב התם (דברי הימים א', י"ב י"ט): "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים וגו' לך דוד ועמך בן ישי וגו'"  638 .

 638.  עיי' ברש"י שם, שכתב דהאי "רוח" - לא רוח נבואה היא, אלא לשון רצון, דהיינו שלבשתו רוח לדבר לפני כולם. וכ"כ שם המפרשים.
ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט  639  קלה בעיניך  640 . שהרי שני גדולי הדור, ברכום שני הדיוטות - ונתקיימה בהן. ואלו הן אותם גדולי הדור: דוד ודניאל.

 639.  כתב הרשב"א (בשו"ת. ח"ה סי' נ'), דאין הכוונה למה שאנו קורין הדיוט, אלא, כל הירוד מחבירו בדבר, נקרא הדיוט כנגדו באותו דבר. כמו שהכהנים נקראו הדיוטים - בערך הכהן הגדול. וכש"כ במי שהוא ירוד מחבירו במעלה, כי כל ישראל - כהדיוטות לפני המלך. עיי"ש. ועיי' עוד מה שכתב שם בח"א סי' ת"ח.   640.  כתב במרומי שדה, דהיינו דווקא ברכת הדיוט גוי, אבל ברכת ישראל - אינה נקראת ברכת הדיוט.
דוד - דברכיה ארונה. דכתיב: "ויאמר ארונה אל המלך וגו' ה' אלקיך ירצך". ונתקיימה בו, דכתיב: "ויבן שם דוד מזבח לה וגו' ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל".
דניאל - דברכיה דריוש. דכתיב שאמר לו דריוש כשהשליכו אותו לגוב האריות: "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך". ונתקיימה בו, שהרי ניצול.
ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. שהרי אבימלך קלל את שרה: "הנה הוא לך כסות עינים" (דהכי אמרינן במס' ב"ק (צ"א ע"א): "אמר לה: הואיל וכסית ממני, ולא גלית שהוא אישך, וגרמת אלי הצער הזה, יה"ר שיהיו לך בני כסויי עיניים")  641 , ונתקיים בזרעה. דכתיב: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו".

 641.  אבל רש"י בחומש פירש, שאמר לה אבימלך: מה שנתתי לך ממון הרבה, הוא לך כסות עיניים, שיכסו עיניהם ולא יקילוך. שעי"ז יודעים שעל כרחי השיבותיך וע"י נס. (והרמב"ן פירש, שכך אמר לה: ע"י המעשה שהיה, יכסו האנשים עיניהם ולא יביטו עליך, כי יפחדו שלא ייענשו עליך כאשר אני נענשתי. עיי"ש).
ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא - מדת בשר ודם.
שמדת בשר ודם: אדם שופת קדרה, ואחר כך נותן לתוכה מים.
אבל הקדוש ברוך הוא, נותן מים - ואחר כך שופת הקדרה. לקיים מה שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים ויעלה נשיאים". דהיינו שקודם נותן מים, ואחר כך "ויעלה נשיאים", שהנשיאים הם כקדירה של מים.
ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו - מביא גאולה לעולם  642   643 . שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי"  644   645  , ועל ידי כך באה גאולה לישראל.

 642.  ביאר המהר"ל, דהיינו שהקב"ה מביא את הגאולה הנעשית באופן נסתר, ולא בגלוי, רק ע"י מי שיודע להכיר תודה, ולייחס הטובה למי שהביאה. כדי שגם כשתבוא הגאולה על ידו - ישראל יכירו וידעו שמאת ה' היתה הגאולה, ולא יתלה ההצלחה בעצמו (אלא הוא רק שליח לעשות רצון הקב"ה להציל את ישראל). ולכן, כיון שאסתר לא תלתה בעצמה את הידיעה על בגתן ותרש, אלא אמרה בשם מרדכי, הביא הקב"ה את גאולת ישראל באותו זמן - על ידה.   643.  מקשין, הרי מצינו בגמרא פעמים הרבה שאמרו דבר בשם אומרו, ועדיין לא באה גאולה לעולם ! ? וכתב בספר אור לשמים (פרשת בחקתי) בשם הרה"ק מלובלין, דהך דאיתא הכא דמביא גאולה לעולם - היינו גאולה פרטית, ולא גאולת כלל ישראל.   644.  הכי נמי איתא במשנה באבות (פ"ו מ"ו). וכתב שם התפארת ישראל: "שמי שעושה דבר טוב, הקב"ה חפץ שיתפרסם שם המטיב ודרכיו בעולם, וילמדו אחרים ממנו". ולהלן כתב: "שהרי מרדכי עשה קידוש ה' גדול, להודיע איך היהודי נאמן למלכו. שהרי הסתכן עם ב' שרים גדולים כדי להציל מלכו, ולא היה חושש, אולי המלך המבוהל והטפש ההוא היה מוחל להם, והיו עי"ז חייו תלויים בשערה ! אולם, ע"י שאמרה אסתר לאחשורוש המעשה בשם מרדכי, נתגלגל הדבר שעי"ז באה גאולה לעולם. ולא לבד גאולת צרת הגוף, אלא גאולת הנפש, והתקרבות ישראל לאביהם שבשמים (כמגילה דט"ז ע"ב) ". ועיי' מה שכתב שם במדרש שמואל.   645.  בדרשות חתם סופר (ח"א דף קצ"ז ע"א) כתב, דאולי י"ל דבתיבת "מרדכי" רמזה למלך את כל אותו המעשה. ד"מר" הוא לשון משקה, וגם לשון סם המות, וגם הוא לשון אמירה. ו"דיכי" הוא לשון דבר הנוכחי. והכי קאמרה ליה לאחשורוש: "מר דיכי - מר דיכי, מרדכי מר דיכי". וה"פ: המשקה הזה - יש בו סם המות זה. ומרדכי - אמר את זה. והיינו הך דכתיב: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", שע"י השם "מרדכי" - ספרה למלך את כל אותו המאורע.
ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: צדיק אבד - לדורו אבד, שהדור איבד את הצדיק שהיה מגין עליהם. אבל הוא עצמו - לא אבד במיתתו, שהרי חי הוא לחיי עלמא.
משל לאדם שאבדה לו מרגלית. שהרי בכל מקום שהיא - מרגלית שמה, ולא אבדה לעצמה. לא אבדה - אלא לבעלה.
"וכל זה איננו שוה לי". אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בשעה שראה המן את מרדכי יושב בשער המלך, אמר: כל זה איננו שוה לי. וכדרב חסדא.

דרשני המקוצר[עריכה]