פרשני:בבלי:מגילה כא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כא ב

חברותא[עריכה]

תנא: מה שאין כן בתורה, שאין קוראה - אלא אחד לבדו  16 .

 16.  כתבו תוס' והראשונים, דמה שנוהגין עתה שהש"ץ קורא עם העולה לתורה, תקון רבנן הכי, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע. ועיי' ברא"ש ובב"י (סי' קמ"א).
תנו רבנן: בתורה - אחד קורא, ואחד מתרגם. ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין, משום דתרי קלי - לא משתמעי.
ובנביא - אחד קורא, ואפילו שנים מתרגמין. ובלבד שלא יהו שנים קורין, ושנים מתרגמין.
וטעמא, משום שהתרגום אינו אלא כדי להשמיע לנשים ולעמי הארץ שאינם מבינים הקריאה. ולהכי, בתרגום של תורה, צריכין שישמעו היטב, כדי שיהו מבינין את המצוות, ולהכי לא יתרגמו שנים. אבל בתרגום של נביאים - לא קפדינן כולי האי.
ובהלל ובמגילה - אפילו עשרה קורין, ועשרה מתרגמין  17  .

 17.  רש"י לא גרס "מתרגמין", דהא אין תרגום בכתובים. ותוס' כתבו דבחנם מחקו, דודאי יש תרגום לכתובים, אלא שלא עשאו יהונתן, אלא בימי התנאים נעשה. והרש"ש הקשה על דברי רש"י, אטו משום שלא נתחבר תרגום עליהם - אין יכולין להתרגם? ! ועיי"ש מה שכתב. ובמסקנה כתב, דנראה דכוונת רש"י, דבציבור מתרגמין דווקא תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, וכמש"כ הרא"ש (בסי' ו'). וכתב, דלפי זה סרה קושית התוס' על רש"י.
מאי טעמא?
כיון דחביבה, יהבי השומעין דעתייהו - ושמעי אפילו משנים  18 .

 18.  כתבו הר"ן והרשב"א, דמהאי טעמא, קורין יחד אף לכתחילה. אבל המאירי כתב, דמדתנן "יצא", משמע דדווקא בדיעבד. ובתוס' בסוטה (ל"ט ע"ב, ד"ה עד שיכלה) כתבו, דברכת כהנים אומרים כמה כהנים יחד, איידי דחביבה, כי האי דאמרינן הכא גבי מגילה. עיי"ש.
שנינו במשנתינו: מקום שנהגו לברך - יברך וכו'.
אמר אביי: לא שנו דבמקום שנהגו שלא לברך - לא יברך, אלא לאחריה. אבל לפניה - מצוה לברך.
דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן - מברך עליהן עובר  19  (קודם) לעשייתן. מאי משמע דהאי "עובר" - לישנא דאקדומי הוא?

 19.  כתב הריטב"א, דהאי דנקט לישנא ד"עובר" ולא נקט "קודם", אשמועינן שלא ישהה בין הברכה למצוה, אלא שיעבור מזו לזו לאלתר. והביא בשם הירושלמי, דאם שהה כדי כל הברכה - חוזר ומברך לפניה. ובמס' פסחים (ז' ע"ב) כתב הריטב"א בשם הרי"ט, דהאי דאמרינן דמברך עובר לעשייתן, היינו לאפוקי שלא יברך לאחר עשיית המצוה. אבל בשעת קיום המצוה - שפיר מברך.
אמר רב נחמן בר יצחק, דאמר קרא: "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי". והיינו - שהקדים את הכושי.
אביי אמר: מהכא, דכתיב: "והוא עבר לפניהם".
ואיבעית אימא מהכא: "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם".
לפניה מאי מברך?
רב ששת מקטרזיא איקלע לקמיה דרב אשי, ובריך מנ"ח. דהיינו ראשי תיבות של: "על מקרא מגילה", "שעשה נסים לאבותינו", ו"שהחיינו"  20   21 .

 20.  כתב הריטב"א, דמשמע, דאף ביום מברך שהחיינו. אבל הרמב"ם (פרק א' ה"ג) כתב, דאין מברך ביום. וביאר הגר"א (סי' תרצ"ב), דקריאת הלילה היא תחילת המצוה של יום.   21.  בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קכ"ו) מביא שאלה, אמאי אין מברכין שהחיינו על ספירת העומר בלילה ראשון? והשיב, דכתוב על זה בתשובת השאלה (וכך נמצא בבעל המאור בסוף מס' פסחים), שלא מצינו ברכת זמן - אלא בדבר שיש בו שום הנאה. כגון נטילת לולב - שהוא בא לשמחה. ותקיעת שופר - לזכרון בין ישראל להקב"ה. ומקרא מגילה - דחס רחמנא עלן ופרקינן. וכן בשאר דברים. אבל ספירת העומר, אינו זכר לשום הנאה, אלא לעגמת נפשנו, לחורבן בית מאויינו ! וע"ע שם סי' רכ"ג, גבי ביעור חמץ, אי מברכינן עליה שהחיינו.
לאחריה מאי מברך?
"ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו  22 , ברוך אתה ה', הנפרע לישראל מכל צריהם".

 22.  כתב המאירי, דיש מי שאומר, דחמשה לשונות האמורים בברכה זו, הם כנגד ה' פעמים שמצינו את עמלק נמסר ביד ישראל. ועיי"ש שהביא את אותם ה' פעמים.
רבא אמר בסיומא דהך ברכה: האל המושיע.
אמר רב פפא: הלכך, כיון דמר אמר הכי, ומר אמר הכי - נימרינהו לתרוייהו. והכי נימא: "ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע".
שנינו במשנתינו: בשני ובחמישי בשבת במנחה קורין שלשה וכו'.
הני שלשה קרואין, כנגד מי הם?
אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים.
רבא אמר: כנגד כהנים לוים וישראלים.
והוינן בה: אם כן, דמנין הקרואין כנגד דבר כלשהו נתקן, אלא הא דתני רב שימי: אין פוחתין מעשרה פסוקין בבית הכנסת  23  , ופסוק ד"וידבר ה' אל משה לאמר" עולה מן המנין, אף על פי שאין ללמוד ממנו כלום. הני עשרה פסוקין כנגד מי הם? אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד עשרה בטלנין שבבית הכנסת.

 23.  הקשו התוס', הא פרשת עמלק אינה אלא תשעה פסוקין? ותירצו, דשאני פרשת עמלק, דסדרא דיומא הוא, ומפסיק עניינא ביה. כדאמרינן לקמן (כ"ג ע"א) גבי הפטרה, דבעינן כ"א פסוקין, ואי סליק עניינא בפחות מכך - שפיר דמי.
רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני.
ורבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם.
הי נינהו עשרה מאמרות?
כל קראי ד"ויאמר" דבראשית, כגון: "ויאמר אלקים יהי אור".
ותמהינן: הני "ויאמר" - תשעה הוו!?
ומתרצינן: "בראשית ברא אלקים" שנאמר בבריאת שמים וארץ - נמי מאמר הוא. דכתיב: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", חזינן דשמים וארץ - נמי במאמר נבראו.
אמר רבא: אם הראשון משלשת הקרואים הוא שקרא ארבעה פסוקים (שהרי קורין עשרה פסוקין לשלשה קרואין, אם כן, יוצא שאחד הקרואין קורא ארבעה פסוקין, והשאר קורין כל אחד שלשה שלשה פסוקין) - משובח הוא. וכן שני שקרא ארבעה (אם לא קרא הראשון) - משובח. וכן שלישי שקרא ארבעה - משובח  24  .

 24.  וכתב רש"י, דאם יש ריוח בפרשה, וקרא כל אחד מהשלשה ד' פסוקין - כולם משובחים. ובטורי אבן תמה, מנליה לרש"י הא, דלמא דווקא כשקרא את הפסוק שמשלים לי' פסוקין - משובח? ותירץ דיצא זה לרש"י מהא דאמרינן דשלישי שקרא ד' משובח, וטעמא משום דמעלין בקודש ואין מורידין. ולכאורה למה לי הך טעמא, הא פשיטא שמחוייב לקרוא ד', כדי להשלים י' פסוקים של הקריאה ! אלא ע"כ, דאעפ"י שקרא זה שלפניו ד', בכ"ז אם קרא גם הוא ארבעה - ה"ז משובח (ולפ"ז טעמא לאו משום דמעלין בקודש, שהרי אינו מוסיף יותר משלפניו, אלא משום דאין מורידין). עיי"ש שהאריך.
והשתא מפרש רבא למילתיה:
ראשון שקרא ארבעה - משובח, מנלן?
דתנן: בשלש קופות של שלש סאין, שבהן תורמין את הלשכה. והיינו, שהיו מניחין בלשכה את מטבעות מחצית השקל, ושלש פעמים בשנה היו נוטלין אותן משם באותן שלוש קופות, כדי לקנות בהם קרבנות.
והיה כתוב עליהן אותיות אב"ג, כדי לידע איזו מהן, מאותן קופות, נתרמה ראשון, כדי להקריב ממנה ראשון, משום שמצוה בראשון. חזינן דראשון משובח.
אמצעי שקרא ארבעה - משובח, מנלן?
דתניא, כתיב: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - מלמד שמצדד  25  פניהם של ששת הנרות, דהיינו, פיהם של הנרות (נרות - הם הבזיכין שבהם מניחים את השמן והפתילה), ששם מונחת הפתילה, כלפי נר מערבי, שהוא הנר הקבוע בגוף המנורה, באמצעה. והיינו - "אל מול פני המנורה".

 25.  כתב בשו"ת הריב"ש (סימן ת"י): "ועוד אפשר לומר, שלא היו הפיות באמצע הבזיכין, מן הצד לגמרי, אבל היו מביטין נוכח הכותל מערבי קצת. אלא שהיו נוטים מעט, לצד פי הנר האמצעי. וזהו לשון הברייתא, הובאה באחרון ממגילה (כ"א ע"ב): אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. מלמד: שהיה מצדד פניה, כנגד נר מערבי. ומלשון "מצדד" נראה, שלא היה ממש באמצע הצד, רק שמצדדם קצת כנגד הנר ההוא". וכתב, דלפי זה, גם יבואר הא דכתיב: "יאירו שבעת הנרות", דלכאורה קשה, הרי רק ששה נרות מאירים אל מול פני המנורה, דהיינו - נר מערבי ! ? (וכתב שם, דלפי מדרש חז"ל, צריך לומר, דהכוונה: הנשארים משבעת הנרות). ולפי זה, לא יהיה המקרא יוצא מידי פשוטו. כי יהיו כל שבעת הנרות, מביטים לכותל מערבי, כפי פשוטו של מקרא. והיינו פירושא ד"אל מול פני המנורה". אלא שששה מהם - נוטים לצד האמצעי, כפי מדרש רבותינו ז"ל. עיי"ש שהאריך.
ונר מערבי - היה מוטה כלפי שכינה שהיא במערב, שהמנורה היתה מונחת במשכן בין צפון לדרום, ונר מערבי היה משוך קמעה כלפי מערב  26 .

 26.  והיינו למאן דסבר דמנורה מצפון לדרום, אבל איכא מאן דאמר דמנורה ממזרח למערב היתה עומדת, ולדידיה ליכא מהכא ראיה דאמצעי משובח. רש"י, עיי"ש.
ואמר רבי יוחנן: מכאן - שאמצעי משובח, שהרי כל הנרות היו פונים כלפי נר מערבי, שהוא אמצעי.
ואחרון שקרא ארבעה - משובח. מאי טעמא?
משום דמעלין בקדש - ולא מורידין. ולהכי, עדיפא טפי שיקרא האחרון ארבעה. דאם יקרא אחד מן הראשונים ארבעה, נמצא שמורידין באחרון - שקורא רק שלשה.
רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, וקרא הראשון ארבעה פסוקין, ושבחיה רב פפא  27  .

 27.  כתבו הפנ"י והמהרש"א, דלא פליג רב פפא אדרבא, ובאמת כל אחד מהג' שקרא ד' פסוקין - משובח. אלא, משום שזריזין מקדימין למצוות, שבחיה לראשון על שהיה זריז.
שנינו במשנתינו: אין פוחתין מהן ואין מוסיפין וכו'.
תנא: הפותח, הקורא הראשון - מברך לפניה, והחותם - מברך לאחריה.
ומאי טעמא דנהגו האידנא, בזמננו, דכולהו, כל הקרואין, מברכי לפניה ולאחריה?
היינו טעמא דתקינו רבנן - גזירה משום הנכנסין, דהיינו אותן שנכנסו לאחר שברך הפותח, ולא שמעו ברכתו, ויאמרו שאין ברכה בתורה לפניה, להכי תקנו ברכה לפניה לכל הקרואין  28 .

 28.  משמע דאין חיוב על השומעין לשמוע גם את הברכה. דאלא"ה, למה לי טעמא דשמא יאמרו וכו', תיפוק ליה משום דלא ישמעו את הברכה על הקריאה !
ומשום היוצאין, דהיינו אותן שיצאו קודם שברך החותם, ויאמרו שאין ברכה בתורה לאחריה, להכי תקנו ברכה אחריה לכל הקרואין.
שנינו במשנתינו: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה וכו'.
בעא מיניה עולא בר רב מרבא: פרשת ראש חודש, כיצד קורין אותה בארבעה קרואין?
דמתחילין הקריאה בפרשת התמיד: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'". אם כן, הך פרשתא דהויין תמניא פסוקי, היכי נעביד בקריאתה?
אי תימא דניקרי תרי מן הקרואין תלתא תלתא פסוקין, אם כן, הא פשו להו תרי פסוקין בפרשה, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין (כדמפרש טעמא לקמן)!
אלא, ניקרי תרי גברי ארבעה ארבעה פסוקין.
ואכתי, היאך נעביד בפרשה בתרייתא, הא פשו להו שבעה פסוקי! ד"וביום השבת" - הויין תרי פסוקי, ו"ובראשי חדשיכם" - הויין חמשה. והיכי נעביד בהך פרשתא?
אי ניקרי חד גברא תרי פסוקי מהא ד"וביום השבת", וחד פסוקא מהנך פסוקי ד"ובראשי חדשיכם", הא  אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים (כדלקמן)!?

דרשני המקוצר[עריכה]