פרשני:בבלי:נדרים ד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים ד א

חברותא[עריכה]

רב אחא בר יעקב אמר: יתכן אופן שיעבור בו על "בל תאחר" בנזירות, בכגון דנדר להיות נזיר, והוא נמצא בזמן קבלת הנזירות בבית הקברות, שבהיותו שם אינו נעשה נזיר, משום שבית הקברות הוא מקום האסור בכניסה לנזיר, ואז יתכן לו לעבור בבל תאחר, אם לא יצא מיד מבית הקברות, ויטהר עצמו, ויקבל נזירות.  1 

 1.  הר"ן מבאר שעליו לצאת, להטהר, ולקבל על עצמו נזירות. והתוס' במסכת נזיר (טז ב) כתבו שלריש לקיש לא חלה הנזירות בהיותו טמא, עד שיטהר, ואז יצטרך לקבל על עצמו נזירות, והביאו את דברי הקונטרס ש"בקבלה מועטת סגי לחול עליו הנזירות, ואומר הריני כמו שנדרתי". ומבאר הגר"ש רוזובסקי בחידושיו (סימן ד ב), שכונת הר"ן והתוס' היא אחת, שצריך הנזיר להתחיל בניהוג נזירותו הטהורה, אך אינו צריך לומר "הריני נזיר" בתחילת ניהוג הנזירות, היות וכבר קיבל עליו להיות נזיר. אלא שהוא צריך להגדיר את זמן תחילת ניהוג הנזירות ב"קבלה מועטת", שמשמעותה הודעה שהוא מתחיל בניהוג הנזירות שקיבל על עצמו בעבר, בשעה שנזר בהיותו טמא. כי אם ינהג בנזירות ללא כל הודעה על תחילת ניהוג הנזירות לא תהיה כל משמעות למעשהו, שהרי יתכן ואדם לא ישתה יין ולא יטמא למת ולא יתגלח, ולא יהיה בכך משום הנהגת נזירות.
ופרכינן: הניחא למאן דאמר שהמקבל על עצמו נזירות בהיותו בבית הקברות לא חיילא עליה נזירות מאלתר, אינו נעשה מיד נזיר בהיותו שם, שפיר יתכן לדין בל תאחר בנזיר.
אלא למאן דאמר מאלתר חיילא עליה נזירות, עוד בהיותו בבית הקברות, תיקשי: מי איכא וכי תיתכן אפשרות של עבירת בל תאחר בנזירות, והרי עם קבלתו הוא נהיה לנזיר!?
ועוד תיקשי, האמר מר בר רב אשי: לדברי הכל חיילא נזירות עליה מאלתר בבית הקברות, וכי פליגי, רק לענין מלקות פליגי, האם הוא לוקה בהיותו בבית הקברות על אכילת ענבים.
וכיון שלדברי הכל חלה עליו נזירות, הוא אינו עובר בבל תאחר!
ומשנינן: אפילו הכי, שחלה עליו מיד נזירות, עוד בהיותו בבית הקברות, קם ליה עובר הוא בבל תאחר אם אינו יוצא מבית הקברות מיד, משום דקא מאחר בכך את קיום נזירות דטהרה.
שנזיר זה, שקיבל נזירות בעודו טמא, חייב להיטהר מיד, ולהביא קרבנות נזיר שנטמא, ולהתחיל למנות שלשים ימי נזירות של טהרה. ואם הוא מאחר את קיום נזירות טהרה, הרי הוא עובר בבל תאחר.
אמר רב אשי: הואיל וכן, שגם כאשר חלה נזירות, אם היא חלה בטומאה, יש בל תאחר על איחור בניהוג נזירות טהרה -
נזיר שטימא עצמו במזיד - עובר בכך משום בל תאחר דנזירות טהרה.
רב אחא בריה דרב איקא אמר: יתכן אופן אחר לבל תאחר בנזירות, שעובר בבל תאחר מצות תגלחתו.
שהרי כיון שטימא את עצמו, אינו יכול לקיים מצות תגלחת של נזיר טהור בתום ימי נזירותו, כדין נזיר טהור, אלא עליו לגלח שערות ראשו כיון שנטמא, ואין בתגלחת זו קיום מצות תגלחת של נזיר טהור, אלא התגלחת הזאת נועדה לסיים את נזירותו הטמאה, כדי להתחיל למנות נזירות טהרה מחדש.
ולא מיבעיא למאן דאמר תגלחת של נזיר שנטמא מעכבת את תחילת ניהוג נזירות הטהרה, שלפיו פשוט הדבר שהוא עובר בבל תאחר תגלחתו כאשר הוא מטמא את עצמו.
אלא, אפילו למאן דאמר תגלחת נזיר שנטמא אינה מעכבת את תחילת ניהוג נזירות טהרה, בכל זאת, מצות גילוח של נזיר טהור מיהא הוא לא מיקיים, ונמצא שאיחר בידים את קיום המצוה, בכך שטימא עצמו בידים.
מר זוטרא בריה דרב מרי אמר: נזיר שטימא עצמו עובר בבל תאחר קרבנותיו. שהרי היה עליו להביא בתום ימי נזירותו קרבנות של נזיר טהור, ובכך שטימא עצמו, הוא איחר את הבאתם, עד שיטהר וימנה ימים של נזירות טהרה.  2  ותמהה הגמרא: וכי מן הכא, מן ההיקש של נדרים לנזירות נפקא ליה לבל תאחר קרבנות הנזיר?

 2.  הר"ן מבאר שעובר על בל תאחר של קרבנות הנזיר לאחר שלשה רגלים. ובבל תאחר תגלחתו משמע מהר"ן שעובר מיד. וביאר הקרן אורה, שנחלקו האמוראים אם נוהג בל תאחר בקיום מצוות הנזיר. למאן דאמר שעובר בבל תאחר תגלחתו, יש בל תאחר בכל קיום מצוות הנזיר, והוא עובר עליהן מיד, כי הוא חייב בהן מיד. ולמאן דאמר שעובר הנזיר על בל תאחר קרבנותיו, אין הנזיר עובר מצד דין נזירותו לא בבל תאחר על התגלחת ולא על בעל תאחר בהבאת הקרבנות של נזיר מחמת היותו נזיר, אלא כל חיובו בבל תאחר הוא רק משום איחור הקרבנות שחייב בהם, והוא בל תאחר של חיוב קרבן, ולא בל תאחר של נזיר, ולכן אינו עובר אלא לאחר שלשה רגלים, כדין איחור בהבאת כל קרבן. ומהתוס' משמע שעובר מיד בבל תאחר קרבנותיו, כיון שחיוב הנזיר הוא להביא את קרבנותיו מיד. והקשה הקרן אורה, מאי שנא מעולת ראיה, שעובר עליה בבל תאחר רק אחרי שלשה רגלים, למרות שהוא חייב להביאה מיד ברגל הראשון. ותירץ בשיעורי רבי שמואל (על הדף), שהחיוב להביא עולת ראיה מיד ברגל הראשון אינו מצד חיוב הקרבן, שלא ציוותה התורה את מי שמפריש עולת ראיה שיביא אותה מיד ברגל הראשון, אלא החיוב הוא על מי שבא ברגל לעזרה להביא מיד קרבן, אך אין עליו חיוב להביא מיד עתה את הקרבן הזה שהפריש.
והרי מהתם נפקא ליה, מהא דכתיב בענין בל תאחר (דברים כג) "כי דרוש ידרשנו" - אלו חטאות ואשמות! וגם קרבנות נזיר שיש בהם חטאת ואשם, הם בכללם.
ומשנינן: בכל זאת הוצרך ההיקש של נדרים לנזירות, כי מהו דתימא, היה מקום לומר, לולי ההיקש, חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר, ולכן אינו עובר על אי הבאת קרבנות הנזיר בבל תאחר, קא משמע לן ההיקש שגם בנזיר עובר.
והוינן בה: מאי חידוש יש בנזיר?
אילימא, אם נאמר שהחידוש הוא בכך דלא מתפיס ליה לחטאת נזיר בנדר, שאי אפשר לנדור להביא חטאת נזיר אלא אם כן נעשים לנזיר, אין זה חידוש, כי -
הרי חטאת חלב (חטאת רגילה נקראת "חטאת חלב", כי היא החטאת השכיחה, שטועה אדם ואוכל חלב בשגגה), שאין מתפיסה בנדר, אלא מתחייב בה אך ורק אם עבר בשוגג על עבירה חמורה (שזדונה כרת), ועובר עליה בבל תאחר! ומבארת הגמרא: אלא מאי חידושיה של נזיר? -
כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ואם אמר הריני נזיר אפילו מן חרצן בלבד, חידשה תורה דהוי נזיר לכל דבריו, וכיון שחידוש הוא, אימא לא ליעבור עליה משום בל תאחר -
קא משמע לן קרא שיש בל תאחר גם בנזיר.
אך תירוץ זה אינו לכולי עלמא.
כי הניחא למאן דאמר, כי האומר "הריני נזיר מן חרצן" הוי נזיר לכל, שפיר יש חידוש בנזיר.
אלא לרבי שמעון, דאמר אין הוא נעשה נזיר עד שיזיר מכולן, מכל עניני הנזיר - מאי איכא למימר?
ועוד, האי חידוש הרי חידוש לחומרא הוא! וכיון שהחמיר עליו הכתוב, פשיטא שיש להחמיר עליו גם לענין בל תאחר, ולא להקל עליו בבל תאחר מחמת החידוש בחומרא שלו.
ומשנינן: אלא, מאי חידושיה של נזיר לקולא, שבגללו הוצרך הכתוב לומר שאפילו בנזיר יש בל תאחר -

דרשני המקוצר[עריכה]