פרשני:בבלי:נדרים לה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לה ב

חברותא[עריכה]

מתניתין:
ותורם המדיר את תרומתו ומעשרותיו של המודר לדעתו (ובגמרא להלן (לו ב) יתפרש לדעת מי).
ומקריב עליו, דהיינו - לצורך המודר, קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות (קרבנות אלו נקראים קינים, משום שמביאים שני תורים) , חטאות ואשמות.
ומלמדו מדרש, הלכות  49  ואגדות (דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים), כיון שמצות לאו ליהנות נתנו.

 49.  הלכה למשה מסיני. רא"ש להלן (ל"ו ע"ב).
אבל לא ילמדנו מקרא (ובגמרא יתפרש הטעם).
אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא  50 .

 50.  כתב התוי"ט בשם התוס', דהיינו משום שאין המודר חייב לתת שכר מלמד לבניו. ותמה הרש"ש, אמאי לא הביא התוי"ט את דברי הרמב"ם (בפ"א מהל' תלמוד תורה הל"ג), שחייב אדם לשכור מלמד לבנו. וכן שם בהלכה ז', עיי"ש. וכ"פ הטוש"ע סי' רמ"ה. ועיי"ש שהאריך. והרא"ש להלן כתב, דאף שמצוה על האב ללמד את בנו, שמא היה מוצא אחר שהיה מלמדו. דבכל מידי דלא עביד המדיר מידי לנפשיה דמודר, בטעמא כל דהו אמר דלא מיקרי הנאה.
גמרא:
איבעיא להו: הני כהני (הכהנים), כשהם מקריבים עבורנו קרבנות, האם שלוחי דידן הוו (האם הם נחשבים שלוחים שלנו), או שלוחי דשמיא הוו?  51 

 51.  אף על גב שבמסכת קידושין (כ"ג ע"ב) מסיק רב הונא ששלוחי דרחמנא נינהו, שאם לא כן, האם יתכן דבר שאנחנו לא יכולים לעשות, ואפשר למנות לצורך זה שליח?! מכל מקום כאן רוצה הגמרא לפשוט ממשנה או ברייתא. ר"ן. והתוס' במסכת יומא (י"ט ע"ב) בתירוץ הב' כתבו, דהאבעיא בסוגיין היא אי הוו רק שלוחי דרחמנא, ואז שרי, או דהוו גם שלוחי דידן, ואסור. וכן כתב הנמוקי יוסף בסוגיין בשם הריטב"א. והרשב"א במס' קידושין הביא די"מ דבסוגיין מיירי בעבודות הכשרות בזר, ובהא לא איפשטא. ואילו התם מיירי בעבודות הפסולות בזר. והריטב"א הביא, דיש שפירשו, דהא דאיפשיט התם, היינו בקרבן של ישראל, דלא חזי איהו גופיה לקרובי, ולכן הכהן אינו שלוחו. אבל הכא איבעיא לן בקרבן של כהן, דחזי איהו גופיה לאקרובי. עיי"ש.
למאי נפקא מינה?
לענין מודר הנאה. דהיינו, אם ישראל מודר הנאה מהכהן.
אי אמרת דשלוחי דידן הוו, הא מהני ליה הכהן לישראל בהקרבת קרבנותיו, שעושה את שליחותו, ואם כן, אסור לו להקריב קרבנותיו.
ואי אמרת שלוחי דשמיא נינהו - שרי. אף על גב שעל ידי עבודת הכהן הוא ניתר באכילת קדשים, היות וגרמת הנאה בעלמא הוא.
מאי?
תא שמע ממשנתינו. דתנן: מקריב עליו קיני זבין כו'.
ואי אמרת שהכהנים שלוחי דידן הם, הרי קא מהני ליה הכהן למודר בהקרבת קרבנותיו, ולמה מותר לו להקריב עבורו?
אלא על כרחך, שלוחי דשמיא הם, ולכן מותר לכהן להקריב עבור המודר.
ודחינן: וליטעמיך, לדבריך, שאתה רוצה לפשוט ממשנתינו ששלוחי דרחמנא נינהו, אם כן, למה שנה התנא שמקריב עליו קרבנות מסויימים: קיני זבין וכו', ליתני סתם: "מקריב עליו קרבנות", שהרי אם הכהנים שלוחי דרחמנא הם, מותרים להקריב עבורו כל קרבן!  52 

 52.  וכתב הריטב"א, דלשיטה זו, ששלוחי דרחמנא נינהו, נקט קרבנות אלו לרבותא, דאף דמחוסרי כפרה, ומתכשרי בהך קרבן למיכל בקדשים, ואף ששוייה שליח בהדיא - מותר. וכתב המאירי, דהיינו טעמא דשרי, משום דהוה גרמא בעלמא. או משום דעביד מצוה דידיה. וכדברי הריטב"א, דאי שלוחי דרחמנא נינהו, שרי אף בשוייה שליח בהדיא, כתבו גם הרא"ש והרשב"א. דכל דבר דלא בעינן שליחות, מותר אף בשליחות. וכן כתב המאירי, דללמד מקרא מותר אף בשליחות. אבל דעת הרמב"ן, דאסור ללמד מקרא אם אמר לו הנאסר שילמדנו, דהוה כשלוחו, והוי הנייה לו שנעשית שליחותו.
אלא על כרחך צריך לומר, שנקט התנא דווקא קרבנות אלו, משום שמחוסרי כפרה, דהיינו, זב וזבה, יולדת ומצורע (נקראים "מחוסרי כפרה", משום שאסורים להכנס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן) - שאני (שונה הדבר), ודווקא עבורם מותר לכהן להקריב.
דאמר רבי יוחנן: הכל (כל הקרבנות) צריכין דעת בעלים  53  - חוץ ממחוסרי כפרה. וראיה לדבר, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים, אף שאין זה נחשב מדעתם, שהרי לקטן אין דעת. שנאמר: "זאת תורת הזב", "תורת" הוא כלל, ובא לרבות, בין אם הוא גדול, ובין אם הוא קטן.

 53.  ואין להביא מדבריו ראיה שהכהנים שלוחי דידן, ולכן צריך דעת, משום שאפשר לומר שכך היא גזירת הכתוב, שדווקא כשיש דעת בעלים, אזי נעשים הכהנים שלוחי דרחמנא.
אם כן, הוא הדין שיכול אדם להביא קרבן על חבירו שלא מדעתו, כאשר הקרבן אינו על חטא, כמו הקרבנות שבמשנתנו, אך קרבן על חטא צריך דעת בעלים (ר"ן).
ואם כן, אדרבה, מזה ששנה התנא דווקא קרבנות אלו, אפשר לפשוט שכהנים שלוחי דידן נינהו, ולכן מקריב עליו דווקא קרבנות מחוסר כפרה, ולא שאר קרבנות  54 .

 54.  כך כתב הר"ן. אמנם כתב דעדיין לא נפשטה בעייתנו לגמרי, משום שאפשר לומר שנקט התנא קרבנות אלו לרבותא, שאף על פי שמתירו על ידי הקרבן לאכול בקדשים - בכל זאת מותר להקריב עבורו, וכל שכן שיכול להקריב עבורו שאר קרבנות.
ותמהינן: אלא מעתה, לרבי יוחנן, שדרש ממה שכתוב "זאת תורת הזב", שהיינו בין גדול ובין קטן, האם נדרוש כך גם במה שכתוב "זאת תורת היולדת וגו'", שהכוונה בין קטנה ובין גדולה?
הרי אי אפשר לומר כך! וכי קטנה בת לידה היא?!
והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן: שלש נשים משמשות במוך (חייבות  55  לשמש בהנחת מוך באותו מקום, כדי שלא יתעברו, משום שעיבורן - סכנה היא להן): קטנה, ומעוברת, ומניקה.

 55.  כך כתב הר"ן. אמנם רש"י במס' יבמות (י"ב ע"ב) כתב דמותרות הן לשמש במוך, ואינן כמשחיתות את הזרע.
והטעם שקטנה משמשת במוך - שמא תתעבר ותמות! ומוכח שקטנה אינה יכולה ללדת, ואם כן, אי אפשר לדרוש כך מהמקרא!
ומתרצינן: ההיא, מה שנאמר "זאת תורת היולדת", לא בא הכתוב "תורת" לרבות קטנה, אלא ללמדנו שמביא אדם קרבן אשתו, בין אם היא פקחת, ובין אם היא שוטה. שכן באמת כך הוא הדין, שאדם מביא קרבן על אשתו שוטה, כדברי רבי יהודה.
דתניא, רבי יהודה אומר: לענין קרבן עולה ויורד, דהיינו, קרבן שדינו שונה בין אדם עשיר לאדם עני, שעשיר מביא קרבן יקר, ומי שאין ידו משגת - מביא קרבן פחות ממנו, הדין הוא, שאף שאשה נשואה לעולם אינה נחשבת עשירה, שהרי מה שקנתה אשה - קנה בעלה, מכל מקום, אדם עשיר, מביא קרבן עשיר על אשתו  56 . ומביא כל קרבנות שחייבת.

 56.  כך כתב המפרש, וכן הוא לפי פירוש הר"ן. והתוס' כתבו, דהיינו שאם היתה חייבת קרבנות חובה, אין יכול הבעל לומר, הרי עניה היא, ואין לה שום דבר, אלא הרי הוא חייב לתת לה. עיי"ש.
(אבל אינו חייב להביא עבורה נדרים ונדבות שחייבה היא את עצמה  57 ).

 57.  שאם לא כן, הרי היא יכולה להחריב בעלה על ידי נדרים ונדבות שתידור. תוס'.
לפי שכך כותב לה בכתובתה: ואחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא  58 .

 58.  כך היא הגירסא לפנינו. ובר"ן יש גירסא אחרת. וזה לשון הר"ן: "ה"ג: דתניא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שהיא חייבת. א"ר יהודה: לפיכך אם פטרה - אינו חייב באחריותן. שכך כותבת לו: אחריות דאית לי עליך מן קדמת דנא". ופירש הר"ן דה"פ: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, שאע"פ שכל אשה שיש לה בעל לא הויא עשירה, שהרי כל מה שקנתה אשה - קנה בעלה, אפ"ה, כיון שבעלה עשיר, מביא בשבילה קרבן עשיר בקרבנות שהיא בעולה ויורד, לפי שהבעל חייב בקרבנות אשתו, וכן כל קרבנות שהיא חייבת, למעוטי נדריה ונדבותיה. רבי יהודה אומר: לפיכך אם פטרה, כלומר - שגרשה, אינו חייב באחריותן. שכך כותבת לו בשובר שהיא עושה לו בשעת גירושין מכתובתה, כותבת לו שהיא מוחלת כל אחריות שיש לה עליו מקודם לכן. ויש בכלל לשון זה אפילו קרבנות, שרבי יהודה דורש לשון הדיוט. ולפי גירסה זו, מה שהגמרא אומרת: "שכן מביא אדם קרבן על אשתו כרבי יהודה", לאו דוקא כרבי יהודה היא, דהא תני רישא סתמא: "אדם מביא קרבן עשיר על אשתו". אלא משום שאין אנו יודעים מיהו תנא קמא של המשנה, ורבי יהודה מדבר בסיפא של המשנה, לכן תולים את כולה בו.

דרשני המקוצר[עריכה]