פרשני:בבלי:נדרים סג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים סג ב

חברותא[עריכה]

ומסייעת הגמרא לדברי אביי: והתניא (בניחותא):
אם אמר "עד ראש חודש אדר", הרי זה אסור עד ראש חודש אדר הראשון.
ואם היתה השנה מעוברת, הרי זה אסור עד ראש חודש אדר השני.
והרי תיקשי על לשון הברייתא בסיפא "ואם היתה השנה מעוברת": מכלל דרישא (וכי אטו רישא) לאו במעוברת עסקינן, והרי בשנה שיש בה שני אדרים אנו עוסקים!?
אלא שמע מינה:
הא - סיפא של הברייתא - דפשיטא  1  ליה דמעברא שתא (פשוט לו שמתעברת השנה), ולכן אסור עד סתם אדר שהוא אדר שני כדעת רבי מאיר.  2 

 1.  לשון זה לא משמע כפירוש שנתבאר בהערה לעיל בדעת התוספות, שאין הדבר תלוי בידיעת הנודר; ומיהו בתוספות כאן משמע קצת שגירסתם היא: רישא דלא ידע דמעוברת סיפא דידע דמעוברת.   2.  ומה שאמרו בברייתא "ואם היתה מעוברת", היינו "אם ידע שהיתה מעוברת", רא"ש.
הא רישא דלא ידע שתתעבר השנה, ולכן אינו אסור אלא עד אדר ראשון.  3 

 3.  ראה בר"ן שביאר את הסוגיא לפי הגירסא השניה במשנה, שאם אמר עד סוף אדר הרי הוא אסור עד סוף אדר שני ומשום ששני האדרים יחד כחודש אחד הן, ראה שם ביאורו. ותוכן הדברים הוא, שלפי רבי יהודה שני האדרים חודש אחד הם, ואם רוצה להזכיר בשטר ה' באדר שני יכול לכתוב ל"ה לחודש אדר, אלא שאם רוצה לציין כמה הוא לאדר שני צריך לכתוב אדר שני, וזה הוא כמשנתנו, אבל לרבי מאיר כיון שלדעתו כשרוצה להזכיר ה' לאדר שני כותב "אדר" סתם, בהכרח שאין שני האדרים חודש אחד, והיינו דאמרינן שמשנתנו כרבי יהודה. ואולם ישוב הגמרא הוקשה להר"ן, דכיון דמשנתנו עוסקת כשלא ידע שנתעברה השנה, הניחא מה ששנינו ד"ראש חודש אדר" היינו אדר ראשון ניחא, אבל מה ששנינו סוף אדר היינו סוף אדר שני, זה אינו מובן לפי שיטה זו.
מתניתין:
רבי יהודה אומר:
מי שאמר: קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח.
אין אומרים שיהא אסור עד שיצא הפסח, על אף שאמר "עד שיהא" -
אלא אינו אסור אלא עד ליל פסח, כי אנו אומדים את דעתו שלא נתכוון זה לאסור את עצמו ביין אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין.  4  דהיינו בלילי פסח לארבע כוסות.

 4.  א. הוגה על פי הב"ח, וכן נראה מהר"ן. ב. כתב הר"ן: דאזלינן בתר אומדנא, שלא נתכוין ליאסר בלילי הפסח ביין אף על פי שלפי לשון נדרו משמע דאסור, דהא אמר "עד שיהא". משמע שכוונתו לסוגיא דבבא בתרא קמו ב אם אזלינן בתר אומדנא, וראה עוד שם בדף קלב א. ג. בתחלת הפרק שנינו: "קונם יין שאני טועם היום וכו', עד הפסח אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד שיצא", וזה דלא כמבואר במשנתנו. וכתב הר"ן, שיש מביאים מזה ראיה שאין הלכה כרבי יהודה, ראה עוד שם בענין פסק ההלכה; ויש אומרים: "אפשר דלאו א"קונם יין" קאי, ואי נמי אמרת דעלה קאי, אגב גררא דהני אחריני תנא "עד הפסח", דהתם לא אתא לאשמועינן כוונת הלשון היאך הוא".
וכן אם אמר: קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום (יום הכפורים) -
אין אומרים שיהא אסור עד שיצא הצום.
אלא, אינו אסור אלא עד סעודה המפסקת של לילי הצום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר, ובערב יום הכפורים בסעודה המפסקת דרכם של בני אדם לאכול בשר.  5 

 5.  א. כדתנן (חולין פג א): "בארבעה פרקים בשנה (שדרך ישראל לעשות בהם סעודות), המוכר בהמה לחבירו (מסתמא צריך הוא לשוחטה מיד בשביל הסעודה, ולפיכך) צריך להודיעו: "אמה מכרתי לשחוט" "בתה מכרתי לשחוט", (כדי שידע שאינו יכול לשוחטה באותו היום משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד") ; ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי: אף ערב יום הכפורים בגליל", אבל לפי חכמים אין אוכלים אלא בשר עוף ודגים, תוספות חולין פג א. ב. כתב הר"ן: חידוש יש בבבא השניה ("עד שיהא הצום") מה שאין בבבא הראשונה (עד שיהא הפסח"), כי כשאומר "עד שיהא הפסח" הוא אסור על כל פנים עד הפסח, ואילו כשאומר "עד שיהא הצום", אינו אסור אפילו עד הצום עצמו, ומותר הוא כבר בסעודה המפסקת.
רבי יוסי בנו - של רבי יהודה - אומר:
אף מי שאמר: קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת - אינו אסור אלא עד לילי שבת. לפי שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום, ובלילי שבת תיקן עזרא שיאכלו שום.  6 

 6.  א. כמבואר בבבא קמא פב א: "עשרה תקנות תיקן עזרא: שקורין וכו' ואוכלין שום בערב שבת". ומבואר שם הטעם בגמרא: "ושיהו אוכלין שום בערב שבת: משום עונה, דכתיב: "אשר פריו יתן בעתו", ואמר רב יהודה וכו' "זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת", ופירש רש"י: "שמצות עונה בלילי שבת כדרב יהודה, והשום מרבה את הזרע". ב. כתב הר"ן שרבי יוסי מוסיף על רבי יהודה, וסובר שאומרים כן אפילו גבי שום שאינו אלא מתקנת עזרא, ונסתפק אם רבי יהודה מודה לבנו בזה; ונראה מדבריו דאכילת בשר בערב יום הכפורים עדיף מאכילת שום בשבת, שהרי משמע מלשון המשנה שרבי יהודה הוא שאמר בנודר מן הבשר עד שיהא הצום שהוא מותר בערב הצום, ובכל זאת חולק על דברי בנו באכילת שום בערב שבת.
האומר  7  לחבירו: קונם שאני נהנה לך (קונם מה שאני נהנה משלך), אם אין את בא ונוטל לבניך (עבור בניך) כור אחד של חטין, ושתי חביות של יין -

 7.  לפי מה שהביא הר"ן בשם הירושלמי שרבי מאיר, החולק בבבא הבאה, נחלק אף בזה, אם כן יתכן שהמשך דברי רבי יהודה הוא.
הרי זה - חבירו של הנודר - יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו לנודר:
כלום אמרת, אלא מפני כבודי, שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה ליתן לי מתנה - ואם כן, זהו כבודי, שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן, ואני איני רוצה לקבל.  8 

 8.  נתבאר על פי הר"ן לעיל כד א. וכתב שם הר"ן: בירושלמי מבואר, שרבי מאיר החולק בבבא השניה (גבי "קונם שאת נהנית לי"), חולק גם בזה שהוא אסור עד שיתן (והזכיר דברים אלו גם הר"ן כאן). ועוד מבואר שם, שאם הנודר חלוק על המודר ואומר לו: "לא כי אלא לכבודי נתכוונתי, כדי שאתכבד שתקבל מתנה ממני" לדברי הכל הרי הוא אסור, ואם כשמודה לו שאכן לא נתכוין אלא לכבודו של המודר - לכולי עלמא מותר, ולא נחלקו אלא בסתם, שרבי מאיר אומר: סתם הוי כמי שזה אומר "מפני כבודי" וזה חלוק עליו ואומר "מפני כבודי", ורבנן סוברים: סתמן הוי כמי ש"זה אומר מפני כבודי", ואף זה אומר "מפני כבודך".
וכן האומר לחבירו: קונם שאתה נהנה לי, אם אין אתה בא ונותן לבני כור של חטין, ושתי חביות של יין:
רבי מאיר אומר: הרי המודר אסור ליהנות מן המדיר עד שיתן.
וחכמים אומרים: אף זה - המדיר - יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו: הרי אני כאילו נתקבלתי.
ואם  9  היה ראובן מסרב (מפציר) בו בשמעון לשאת את בת אחותו שמצוה לשאתה, ואמר שמעון: קונם שהיא נהנית לי לעולם -

 9.  הדינים הבאים "סתם משנה" הם, ולא נחלקו חכמים בדבר; וראה בר"ן אם חכמים מודים לרבי יהודה ורבי יוסי בנו במה שאמרו לעיל, או שכאן שאני כי אומדנא דמוכח הוא.
וכן המגרש את אשתו, ואמר: קונם אשתי
- שאני מגרשה עכשיו - נהנית לי לעולם -
הרי אלו מותרות להנות לו. לפישלא נתכוון זה אלא לשם אישות, כלומר שלא ישאנה או שלא יחזירנה.
וכן אם היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו, ואמר חבירו:
קונם לביתך שאני נכנס.
או שאמר: "יפת צונן שאני טועם לך -
הרי זה מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן. לפי שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה.

דרשני המקוצר[עריכה]