פרשני:בבלי:נדרים עג א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:20, 9 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים עג א

חברותא[עריכה]

ודחינן: הכא נמי, דאמר ליה הבעל לאפוטרופוס: לכי שמענא מיפר לה - שההפרה תחול כאשר אשמע את הנדר.
ומקשינן על זה: לכי שמע ליפר לה - מדוע מינה הבעל את האפוטרופוס להפר, הלא בלאו הכי לא תחול ההפרה עד שישמע הבעל בעצמו את הנדר, ואם כן כאשר ישמע יפר לה הבעל בעצמו?
ומתרצינן: הוא סבר (סבר הבעל בלבו) דלמא מטרידנא (שמא אהיה טרוד כשאחזור) ולא אספיק להפר את הנדרים, ולכן אמר לאפוטרופוס שיפר מיד, ותחול ההפרה כאשר ישמע הבעל את הנדרים  30 ,  31 . בעי רמי בר חמא:

 30.  לכאורה קשה, הלא באופן זה שההפרה חלה רק כאשר ישמע הבעל את הנדר, אם כן יכול הבעל בעצמו להפר את הנדרים ואין צורך להעמיד אפוטרופוס לכך, ומדוע העמיד אפוטרופוס לזה? והר"ן מתרץ שאם הבעל בעצמו היה מיפר אם כן לא היה יכול לחזור בו מההפרה, ואילו כאשר האפוטרופוס מיפר אם כן יכול הבעל לחזור בו ולבטל את שליחותו של האפוטרופוס כל זמן שההפרה עדיין לא חלה. ויש להקשות על דברי הר"ן שאומר שאם הבעל בעצמו מיפר אינו יכול לחזור בו, דהלא הדין הוא שאדם הפועל חלות שלא תחול אלא לאחר זמן יכול לחזור בו כל זמן שעדיין לא חל, ואם כן בסוגיא דידן שההפרה אינה חלה אלא לאחר שישמע את הנדר, יוכל הבעל לחזור בו כל זמן שלא שמע אפילו אם הפר הוא בעצמו. אמנם, הר"ן לשיטתו (בפירוש ב' לעיל בהערה1) מובן היטב, כיון שהר"ן סובר שלאחר שישמע אז חלה ההפרה מלמפרע משעה שהפר, ובאופן זה הדין הוא שאינו יכול לחזור בו כיון שההפרה כבר חלה. אבל אם האפוטרופוס יפר יוכל הבעל לבטל את שליחותו וממילא אין כאן הפרה כלל. (רש"ש)   31.  ולמסקנת הגמרא לא נפשט ספק זה האם שמיעה מעכבת בהפרת הנדר. אך הרמב"ן והרמב"ם פסקו שאין שמיעה מעכבת, והוכחתם מדברי הגמרא להלן שאמרינן "את"ל בעל מיפר בלא שמיעה" ומשמע מזה שהגמרא נקטה לדינא שאין צורך בשמיעת האב או הבעל להפרת הנדר.
חרש - מהו שיפר לאשתו?
וצדדי הספק הם:
האם משמעות דברי הכתוב "ושמע אישה" היא, שאפילו אם תמצא לומר שבעל מיפר בלא שמיעה ואין צורך שישמע בפועל, זה משום ד"בר מישמע" הוא, ויכול להתקיים בו הפסוק "ושמע אישה".
אבל חרש, דלאו "בר מישמע" הוא, ואי אפשר שיתקיים בו "ושמע אישה", היינו דרבי זירא (דומה דין זה לדין של רבי זירא).
דאמר רבי זירא:
קרבן מנחה, הקרב מסולת בלולה בשמן, יש להביאו בכלי ובשיעור הראוי לבלול בו את הסולת עם השמן.
וקבעו חכמים שיעור של ששים עשרונים קמח, שעד שיעור זה נבללים היטב הסולת והשמן, אבל מעבר לזה אין הם נבללים היטב.
אך אין צורך לבלול בפועל את השמן והסולת כדי שתהיה המנחה כשרה, אלא די ליצוק את השמן בכלי של הסולת, באופן שיהיה הקמח והשמן "ראוים לבלילה".
אך אם יתן את הקמח והשמן בשיעור הגדול מששים עשרונים, שאז אין השמן והסולת ראויים להבלל יחד, יעכב הדבר את כשרות קרבן המנחה. וכך אמר רבי זירא:
כל הראוי לבילה, בלילה - אז אין הבילה בפועל מעכבת בו, ואין צורך לבלול בפועל.
ואולם, כל שאינו ראוי לבילה (כגון שהמנחה היא יותר משישים עשרונים, ואינה נבללת יפה עם השמן), אז אי אפשרות הבילה - מעכבת בו, והמנחה פסולה  32 .

 32.  הגרי"ז מפרש בדברי רבי זירא שאין הכונה שבאופן שאי אפשר לבלול אז דין הבלילה מעכב, והמנחה נפסלת מחמת חסרון הבלילה. אלא זה רק דרשה בעלמא, דדרשינן מהפסוק "בלולה בשמן" שיש צורך במנחה הראויה לבלילה, ולפי האמת אין המנחה פסולה משום חסרון בלילה אלא ממיעוט הפסוק. וכן צריך לפרש בסוגיתנו לגבי חרש, שאין כונת הגמרא לומר שבחרש מעכבת השמיעה, שהרי אין צורך בשמיעה דוקא, כי אפשר שידע על ידי שיכתבו לו. אלא שכך דרשינן מהפסוק "ושמע אישה", שעל אף שאין צורך בשמיעת הנדר בכל זאת צריך הבעל להיות אדם הראוי לשמיעה.
והוא הדין בהפרת בעל חרש, כיון שאינו ראוי לשמיעה, חסרון אפשרות השמיעה מעכב בו, ואינו יכול להפר בלא שמיעה.
או דלמא שהדין של "ושמע אישה", לא מעכב כלל, ואין צורך שיהא ראוי לשמיעה?
אמר רבא:  33  תא שמע מהא דתניא:

 33.  בשיעורי הגר"ד פוברסקי זצ"ל הקשה, מדוע לא פשטה הגמרא ספק זה ממשנה לקמן דף פו ב, דאיתא שם, אם נדרה מתאנים והיה הבעל סבור שנדרה מענבים והפר לה, לא חלה ההפרה. ומפרשת הגמרא שם משום שזוהי הפרה בטעות. ואם נאמר ששמיעה מעכבת, אין צורך לטעם של הפרה בטעות, שהרי לא שמע הבעל את הנדר האמיתי ולא תחול ההפרה?
"ושמע אישה" - פרט לאשת חרש.
שמע מינה, מיעטה התורה בפירוש אשת חרש, שאי אפשר לבעלה להפר לה נדרה. איבעיא להו:
בעל, מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת?
האם מה שכתוב בתורה "יניא אותה", הוא בדוקא, אותה לבדה, ולא שתי נשיו כאחת.
או לאו דוקא  34  .

 34.  כתב האור שמח שכל הנידון בגמרא הוא רק לגבי הפרה, אבל בקיום אפשר לקיים בבת אחת, כיון שקיום בלב מועיל. ובלב לא שייך "בבת אחת", משום שכל מחשבה היא בפני עצמה, ואין זה נחשב בבת אחת.
אמר רבינא (ופשט רבינא מברייתא):
תא שמע: אין משקין מי סוטה לשתי סוטות כאחת, מפני שלבה גס בחבירתה - ואם תראה אחת שחברתה טהורה, תגיס ליבה ולא תודה שאכן נטמאה.
רבי יהודה אומר: לא מן השם הוא זה (אין הטעם מפני זה).
אלא, משום שנאמר "וְהִשְׁקָהּ", ודרשינן:: מהא שכתוב והשקה במפיק ה"א, שמשמע אותה לבדה.
ואם כן, נמצא שספק דידן תלוי במחלוקת תנא קמא ורבי יהודה האם לשון "אותה" משמע אותה לבדה, או לא  35 .

 35.  זהו פירוש הרא"ש. וכן הר"ן מביא פירוש זה ומוסיף שכיון שהלכה כתנא קמא אם כן הוא הדין לגבי הפרה יכול הבעל להפר לשתי נשיו בבת אחת, וכן פסק הרמב"ם. אבל הרמב"ן מפרש, שאף תנא קמא מודה לרבי יהודה שמשמע אותה לבדה ולא שנים כאחת. אלא דהתנא קמא רק דורש טעמא דקרא, שאי אפשר להשקות שתים יחד, משום שלבה גס בחברתה. ולפי זה, לכולי עלמא אין הבעל יכול להפר לשתי נשיו בבת אחת.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת נדרים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב