פרשני:בבלי:נזיר יח א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:29, 9 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר יח א

חברותא[עריכה]

דאי סלקא דעתך שבתגלחת טומאה עוסקת הברייתא, ומחלקת בין ימי טומאתו שהם צריכים תגלחת, לבין ימי חלוטו שהם אינם צריכים תגלחת, הרי תיקשי:
וימי חלוטו מי לא בעי תגלחת בסוף ימי חלוטו, והרי כך הוא דינו של מצורע שהוא מגלח בסוף ימי חלוטו!?
דוחה הגמרא את ההכרח: לא תוכיח מכאן שבתגלחת טהרה אנו עוסקים, כי זו שאמרנו שבימי חלוטו אינו צריך תגלחת: תגלחת דנזירות קתני, שאין הוא חייב בתגלחת משום דין הנזירות, אלא משום שלא עדיף הוא משאר מצורע הצריך תגלחת.
וזה הוא שמחלקת הברייתא בין נזיר טמא מת שהוא צריך תגלחת טומאה משום דין הנזירות, לבין נזיר מצורע שאינו צריך תגלחת אלא כשאר מצורע ולא משום דין הנזירות.
תא שמע לפשוט שאין הנוזר בבית הקברות טעון תגלחת:
כתיב: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה וגו'" -
ולכך אמר הכתוב "וטמא ראש נזרו", שלא היה לו לומר אלא: וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וגלח ראשו ביום טהרתו, כדי ללמד: רק בנזיר טהור שנטמא הכתוב מדבר - וכמו שנאמר: "והימים הראשונים יפלו", הרי שנזר קודם לטומאתו - שהוא טעון העברת שער והבאת צפרין (תגלחת וצפרים לקרבן טומאה; וכן אשם) -
ולפטור בא הכתוב את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער והבאת צפרין (ולא אשם).  1  ואם לא שמיעטו הכתוב הייתי אומר: והלא דברים קל וחומר שהוא חייב בקרבן טומאה:

 1.  לאו דוקא "הבאת צפרין" שאין חייב בו הטמא שנזר, אלא הוא הדין שאינו חייב באשם נזיר טמא, תוספות.
ומה טהור שנטמא, טעון העברת שער והבאת צפרין, מי שהיה טמא מתחילה, אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין.
לפיכך תלמוד לומר: "וטמא ראש נזרו", במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר, שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין, ולפטור מאלו את הנזיר בקבר.
ומסקינן: שמע מינה שאין הנזיר בקבר טעון תגלחת.
מאן תנא להא דתנו רבנן (מי הוא ששנה את הברייתא שהובאה לעיל):
אין בין טמא שנזר, לנזיר טהור שנטמא, אלא:
שהטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין של נזירות הטהרה, משום שאינו חייב בקרבן טומאה -
ואילו נזיר טהור שנטמא, אין שביעי שלו עולה לו מן המנין משום שהוא חייב בקרבן טומאה ביום השמיני.
ונמצינו למדים לדעת התנא של הברייתא, שאין הנזיר מתחיל למנות "נזירות טהרה" לפני יום השמיני שבו מביא הוא את קרבנותיו, ומי הוא התנא הסובר כן? אמר רב חסדא: רבי היא, דאמר בברייתא המובאת בסמוך:
נזיר טמא שהיזה בשלישי ובשביעי וטבל בשביעי, אין "נזירות טהרה" חלה אלא עד יום השמיני.
דאי תימא רבי יוסי ברבי יהודה היא החולק עליו באותה ברייתא, האמר: נזירות דטהרה משביעי אחר הזאה וטבילה - הוא דחיילא ועולה לו יום השביעי מן המנין, ובמשנתנו הרי שנינו שאין שביעי עולה לו מן המנין.
ומפרשת הגמרא: מאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה, כלומר: במה נחלקו והיכן מובאת מחלוקתם?
דתניא:
כתוב בפרשת נזיר (ה ח ואילך): "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכהן אל פתח אהל מועד. ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא (לחזור ולהתחיל מנין נזירותו, רש"י). והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו".
כתיב: "וקדש את ראשו ביום ההוא" לחזור ולהתחיל מנין נזירות טהרה, ובאיזה יום הכתוב מדבר: ביום הבאת קרבנותיו בשמיני, ואף קודם שהביא קרבנותיו,  2  דברי רבי.

 2.  כמבואר לקמן בגמרא בעמוד ב לדעת רבי. ובפשוטו לאו דוקא אמר רב חסדא "רבי היא" הסובר שהמנין מתחיל ביום הבאת קרבנותיו ואף על פי שלא הביא קרבנותיו, והוא הדין שאפשר לפרש ברייתא זו כהתנאים הנזכרים בעמוד ב הסוברים שאין מתחיל למנות נזירות טהרה עד שיביא חטאתו או אף אשמו; ולא נתכוונה הגמרא לומר אלא דכרבי יוסי ברבי יהודה אי אפשר לפרשה.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ביום תגלחתו דהיינו ביום השביעי, ולאחר ההזאה השניה והטבילה.
עוד מפרש רב חסדא משנה במסכת כריתות, שאף היא אינה מתפרשת אלא כדעת אחד התנאים שנזכרו לעיל:
והא דתנן במסכת כריתות ט א:
נזיר שנטמא טומאות הרבה, כלומר: שנטמא ונטהר והחל למנות נזירות טהרה ונטמא שוב, ושוב החל למנות נזירות טהרה ונטמא שוב, אינו מביא אלא קרבן טומאה אחד על כל הטומאות, אם לא התחייב בקרבן על הטומאות הקודמות כאשר חזר ונטמא, וכדמפרש ואזיל.
מאן תנא, מי הוא התנא ששנה משנה זו, שעל "טומאות הרבה" - דהיינו, שכל אחת מהן אירעה לאחר תחילת מנין נזירות הטהרה שלאחר הטומאה הקודמת - אינו מביא אלא קרבן אחד?
אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר: נזירות טהרה משביעי - קודם הזמן שהוא מתחייב בקרבן - חיילא.
ולשיטתו משכחת לה (הרי אתה מוצא) טומאות הרבה שאין מביא עליהם אלא קרבן אחד: כגון שנטמא טומאה שניה בשביעי לטומאה הראשונה לאחר שנטהר בהזאה וטבילה והחלה נזירות הטהרה, וחזר ונטמא בשלישית בשביעי לטומאה השניה אחר הזאה וטבילה ותחילת נזירות הטהרה, הרי שנטמא "טומאות הרבה" -
וכיון דלא יצא לכל טומאה שעה הראויה להביא קרבן (כלומר: לא נתחייב בקרבן) קודם שאירעה הטומאה שלאחריה המחייבת בקרבן נוסף, שהרי חיוב הקרבן הוא ביום השמיני ואילו הטומאה אירעה כבר בשביעי -
לכן אינו חייב אלא קרבן אחד על שלושת הטומאות.
דאי תימא רבי היא, הסובר: נזירות חלה עליו רק ביום השמיני, הרי לא תמצא אופן שייטמא "טומאות הרבה" דהיינו שהיתה כל טומאה אחר שכבר החלה נזירות הטהרה מחד, ועדיין לא נתחייב בקרבן על האחת עד שאירעה הטומאה שלאחריה - מאידך.
דאי דנטמא טומאה שניה בשביעי לטומאתו הראשונה, וחזר ונטמא בשלישית בשביעי לטומאתו השניה -
הרי כולהו - שלשת הטומאות - טומאה אריכתא היא, כלומר: כיון שעדיין לא החלה נזירות הטהרה קודם שנטמא בשנית ובשלישית, אין טומאותיו הרבות אלא כטומאה אחת ארוכה, ואין אלו "טומאות הרבה" שנזכרו בברייתא.  3 

 3.  א. לשון התוספות הוא: כולהו טומאה אריכתא היא, דלא נראה עדיין להתחיל נזירות והוי כאילו נטמא בששי ואמאי קרי ליה "טומאות הרבה". ונראה מלשונם שכתבו: כולהו טומאה אריכתא "דלא נראה" עדיין להתחיל נזירות טהרה, שאין צריך לחילוק הטומאות שתהיה הטומאה אחר שכבר חלה נזירות הטהרה, אלא שכבר הגיע השעה "שהוא ראוי" להתחיל נזירות טהרה, והוא חידוש. ב. ונראה מדבריהם עוד, דהא לא קשיא לגמרא: אם כן - שלא החלה נזירות הטהרה -פשיטא היא, ומשום דהיה מקום לומר, שחיוב הקרבן הוא כמו חיוב המלקות, שאם נטמא כמה פעמים הרי הוא לוקה על כל טומאה וטומאה, וקא משמע לן דטומאה אריכתא היא, וראה גם ב"באר משה" בעמוד ב' על תוספות ד"ה מתחיל; ומיהו צריך לומר, דמכל מקום לגמרא פשוט הוא שאין חיוב הקרבן אלא על הטומאה הראשונה שטימא את ראש נזרו, אבל מה שמיטמא שוב כל עוד שלא חלה עליו נזירות טהרה, אין זה סיבה לחיוב קרבן; וראה עוד בזה בהערה על הברייתא ד"נטמא בשביעי".
ואי דנטמא טומאה שניה בשמיני - קודם שהביא קרבן טומאה - שכבר החלה נזירות הטהרה, וחזר ונטמא טומאה שלישית בשמיני קודם שהביא קרבן טומאה, הרי יצתה לטומאה הראשונה והשניה שעה שראויה להביא קרבן קודם שנטמא את הטומאה שלאחריה, ולא ייפטר בקרבן אחד על כמה טומאות.  4 

 4.  יש לפרש בשני אופנים את טעם הדין המבואר בסוגייתנו שאם יצתה שעה הראויה להביא קרבן קודם שאירעה טומאה שניה הרי הוא חייב בשתי קרבנות, ואם לא יצתה שעה זו קודם, הרי הוא נפטר בקרבן אחד: האחד: משום ששתי הטומאות כטומאה אריכתא דמיא, וצריך התחייבות בקרבן שתחלק בין הטומאות. השני: משום שהחיוב על שתי הטומאות חל בעת ובעונה אחת, והיינו שיש לומר שחיוב קרבן הטומאה הוא למחרת טהרתו, ואם נטהר מטומאה אחת ביום השביעי, וחזר ונטמא באותו יום, אין הוא מתחייב למחרת בקרבן, שאין זה מחרת טהרתו כיון שנטמא שוב, ואם כן אינו מתחייב את הקרבן הראשון אלא למחרת טהרתו הגמורה לכשייטהר מן הטומאה השניה, וצריכים החיובים לחול כאחד, ואמרה התורה שיהיה החיוב חופף.
כאן שבה הגמרא לפרש את טעם מחלוקתם של רבי ורבי יוסי ברבי יהודה, אם נזירות טהרה חלה בשביעי או בשמיני:
מאי טעמא דרבי, הסובר: נזירות טהרה משמיני הוא דחיילא?
כי אמר קרא: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" דהיינו קרבן טומאה, והדר (ואחר כך) "וקדש את ראשו" דהיינו שיתחיל למנות נזירות טהרה.  5 

 5.  משמע לכאורה, שלרבי אינו מתחיל למנות נזירות טהרה רק אחר הבאת קרבנותיו, אבל אינו כן כמפורש בהמשך הגמרא, שאין הקרבנות מעכבים לדעת רבי. והרא"ש גרס: אימתי וקדש את ראשו בזמן שכפר, כלומר בזמן הראוי לכפרה אף אם לא כיפר.
ורבי יוסי ברבי יהודה - הסובר: מיום השביעי אחר הזאה וטבילה מתחיל הוא למנות נזירות טהרה - מה הוא טעמו?
אם כן - שאינו מתחיל למנות אלא ביום השמיני - לימא קרא: "וקדש את ראשו" בלבד, ואנו נדע שאחר הכפרה על הנפש מתחיל הוא למנות, שהרי כן הוא סדר הכתובים -


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב