פרשני:בבלי:עבודה זרה כא ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־19:27, 14 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה כא ב

חברותא[עריכה]

ומשמע, שהסיפא של המשנה נשנית סתמא כרבי מאיר. שלדעתו יש מקומות שמותר להשכיר, ולא בכל המקומות, שהרי בארץ ישראל אסור להשכיר בתים.
דאי רבי יוסי, בכל מקום, אף בארץ ישראל, מוגרי, מותר להשכיר בתים, ולמה נקטה המשנה הלשון "ובמקום שאמרו להשכיר"?
אלא משמע, שמשנתנו, היא סתם משנה, וכשיטת רבי מאיר.
שנינו במשנתנו: ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו.
והגמרא מביאה ברייתא העוסקת בהשכרת מרחץ לגוי.
תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכור (ישכיר) אדם מרחצו לעובד כוכבים. מפני שהמרחץ נקרא על שמו של הישראל, ועובד כוכבים זה - עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים. והרואה שהבלנים מחממים מים בשבת, אומר שהם שלוחיו של הישראל.
ומדייקת הגמרא ממה שאסר רבן שמעון בן גמליאל להשכירו ל"עובד כוכבים" ולא אסר גם ל"כותי"  8  - שסובר רבן שמעון בן גמליאל שמותר להשכיר מרחץ ל"כותי" -

 8.  הטעם שהגמרא דייקה מדברי התנא שלכותי לא אסר, הוא (כנראה): משום שברייתא זו נשנתה עם הברייתא הבאה של רבי שמעון בן אלעזר המדבר בכותי - משמע שמה שנקטה הברייתא "עובד כוכבים", הוא דוקא. ועיין תוס' ד"ה אבל.
(הכותיים, כמבואר, הם עם שגרו בארץ ישראל, ולדעת כמה תנאים התגיירו ודינם כישראל, אף שלא נהגו בדיני ישראל לכל דבר, אלא במקצת).
אבל לכותי, מאי, מה הדין? - שרי. מותר להשכיר לו מרחץ, כי כותי, אימר (אימת) עביד ביה מלאכה? בחולו של מועד -
כי הכותים אינם חשודים לחמם מים בשבת, ואילו היו חשודים לעבור על מלאכות שבת, אכן היה אסור להשכיר להם מרחץ, רק שהכותים אינם חוששין לדרשה שדרשו חכמים לאסור לעשות מקצת מלאכות בחולו של מועד, ולכן כל החשש שלא להשכיר להם מרחץ הוא שמא יבואו לחממו בחול המועד. אך אין לחשוש לכך, כי דבר זה מותר הוא, שהרי בחולו של מועד - אנן נמי עבדינן, גם אנו, בני ישראל, מותר לנו לחמם מרחצאות בחול המועד, לכן מותר להשכיר להם.
ועוד מדייקים מדברי רבן שמעון בן גמליאל:
ממה שאסר "מרחץ", משמע, אבל להשכיר שדהו לעובד כוכבים, (כגון בחוץ לארץ שלא נאסר בה שכירות שדה משום "לא תחנם"), מאי? מה סובר רבן שמעון בן גמליאל? - שרי מותר.
כי הרי אסר רק "מרחץ", ולא "שדה".
מאי טעמא? למה מותר להכיר לו שדה, והרי הגוי עושה בה מלאכה בשבת, ונקראת על שמו של הישראל, ויחשדוהו ששלוחיו עובדים את השדה בשבת?
הטעם הוא, שלא יחשדו בישראל, כי אריסא, הגוי השוכר את השדה והנו "אריס" בה, ומקבל חלק מתבואות השדה - אריסותיה קעביד עושה את עבודתו לעצמו, עבור החלק המגיע לו, ואינו עושה עבור הישראל  9 .

 9.  וכתבו הרמב"ן והרשב"א והר"ן: אינו דומה לישראל וגוים שותפים. כי בשותפים על הישראל גם מוטלות עבודות השדה, אבל האריס עושה לעצמו, (הרמב"ן:) ואם יחסר מהתבואה יצטרך הגוי להשלים את התבואה משלו. וכל שכן שכירות שהגוי עושה לגמרי לצרכו, ואף אם יובירה ולא יעבדנה משלם את דמי שכירותו - בודאי מותר. ונחלקו רבותינו בעלי התוס': מה הדין ב"קבלן" גוי, האם מותר לתת לו לעשות את קבלנותו בשבת. רבינו תם סובר שמותר. והטעם, משום שאם אפילו אריסות שחלק מן היבול הוא של ישראל, והגוי משביח חלקו של ישראל - התירו - כל שכן קבלנות שאין להישראל שום "שבח" ותועלת במה שהקבלן עושה בשבת, ומצד הישראל היה הגוי יכול לבנות רק בימי חול - נמצא שהגוי עושה לתועלת עצמו. ורבינו תם הביא כמה ראיות לשיטתו. אבל רבינו יצחק, דוחה ראיותיו, ודוחה סברתו. מטעם שסובר שהתירו רק בשדה שלעולם רגילים לתתה באריסות, ואין חשש של "מראית עין", אבל בבניית בית בקבלנות - אסור, כיון שיש שבונים בית בשכירות מדי יום ביום. יש לחשוש שהרואה יאמר שהגוי שכירו של הישראל. והרא"ש מוסיף: מפני ש"רוב" בוני בית עושים אותו בשכירות ולא בקבלנות. הר"ם מבעלי התוס' מחלק באופן אחר, ולדעתו החילוק בין אריסות לקבלנות הוא, שבאריסות לוקח האריס בגוף הקרקע, כלומר: מיבול התבואה, ודומה לשותף, ולכן התירו. אבל קבלן דבית שמקבל מעות בשכרו אינו עושה עבור עצמו כשותף אלא בשביל הישראל, ולכן אסור. ולדבריו - המשכיר ריחיים לגוי, והישראל מקבל קמח במקום מעות, אכן יהיה מותר. ובאריכות מבואר בטור ובשולחן ערוך אורח חיים סימן רמ"ד.
ומקשינן: אם כן, למה אסרו במרחץ - מרחץ נמי, כשהגוי שוכרו, אמרי יאמרו הרואים אריסא אריסותיה קעביד שהגוי עושה לעצמו, ולא עבור ישראל?
ולמה אסרו במרחץ והתירו בשדה?
ומתרצינן: אריסא למרחץ, לא עבדי אינשי, אין האנשים רגילים להשכיר מרחץ לאחרים, ונשאר על שמו של הישראל, ולכן אסור.
ועתה הגמרא מביאה ברייתא אחרת בנדון השכרת שדה ל"כותי".
תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: לא ישכיר אדם שדהו לכותי, מפני שהשדה נקראת על שמו של הישראל, וכותי זה עושה בו מלאכה בחולו של מועד, ואסור לעשות בחולו של מועד עבודות שדה.
ומדייקת הגמרא מדברי רבי שמעון בן אלעזר באמרו "כותי", משמע, אבל להשכיר לעובד כוכבים (במקום שאין איסור וגזירה של השכרת שדה לגוים) מאי, מה סובר רבי שמעון בן אלעזר? שרי, מותר.  10 

 10.  הקשו התוס' ומנין לדייק כן, הלא יתכן שכוונת רבי שמעון בן אלעזר לאסור גם כותי, וכל שכן גוי גמור. ומתרצים: מדוייק כן ממה שרבי שמעון בן אלעזר עזב את המשנה והברייתא הקודמת המדברים מגוי - ונקט "כותי", הרי שרצונו לומר דוקא כותי ולא גוי. ועוד תירצו: בכותי יש טעם נוסף לאסור, משום "לפני עור" (כמו שמבואר בגמרא לקמן), ואם היה סובר שלגוי אסור להשכיר, היה צריך לומר שאסור לגוי, ואנו מעצמינו היינו למדים מכך שכל שכן שאסור לכותי - ומכך שאסר בכותי משמע שדוקא כותי, כי לדעתו חמור יותר מגוי. ועוד תירצו בשם רבינו אלחנן, שהדיוק הוא מלשון המשנה שאסרה מרחץ והתירה שדה, ואין במשנה שוב תנא החולק, לכן מדייקת הגמרא ומקשה: מה החילוק בין כותי לגוי.
והטעם הוא, משום דהרואים את הגוי עובד בשדה, אמרי יאמרו: אריסא - אריסותיה עביד, עובד את השדה עבור עצמו באריסות.
ומקשינן: אי הכי, אם זה הטעם להתיר, למה אסר בכותי, הלא כותי נמי - אמרי יאמרו הרואים: אריסא - אריסותיה עביד?
ומה הטעם לחלק בין גוי לבין כותי?


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |