פרשני:בבלי:עבודה זרה מז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מז ב

חברותא[עריכה]

אזי מקום עובי הכותל נידון מחצה על מחצה.
דהיינו, אם היה עובי הכותל שתי אמות, יש לחשב מהן את מקום חצי הכותל שלו, שהוא אמה אחת, וצריך להרחיק עוד שלש אמות לתוך שלו (אך אינו מונה את מקום חצי עובי הכותל השייך לעבודת כוכבים בתוך הארבע אמות).
ג. אבניו עציו ועפרו  86  של הכותל,  87  מטמאין בטומאת מגע, כמו טומאת שרץ, המטמא במגע ולא במשא -

 86.  הקשו התוס', כיון שהבית עצמו נעבד, כמבואר, אם כן, כשנפל הכותל, נתבטלה העבודה זרה. וקושייתם היא לדעת ריש לקיש (מא ב), הסובר שעבודה זרה שנשתברה מאליה, נתבטלה. ומתרצים שכאן מדובר בעבודה זרה של ישראל, שהיא אינה בטלה לעולם. ובתלמוד הירושלמי מתרץ, שמדובר שהגוי עבד לכל אבן ואבן, ולא נתבטל האבן בנפילת הכותל.   87.  רש"י מבאר שגם אם יחלקו את אבני הכותל ביניהם, יהיו מטמאים אפילו האבנים שקיבל הישראל בחלקו, משום ש"אין ברירה". ולפי זה, מה שאמרה המשנה "נידון מחצה על מחצה", הוא רק לגבי מקום ההרחקה של בניית הכותל החדש, ולא על האבנים העצים והעפר מהכותל שנפל, שהם נאסרים כולם. אבל הרמב"ן והריטב"א מביאים את דברי הירושלמי, הסובר שגם העצים והאבנים של הכותל שנפל נידונים מחצה על מחצה. ועל שיטת רש"י הקשה הגרע"א, מה בכך שאינם מבוררים עתה, מכל מקום, כיון שהם היו מבוררים תחילה בשעה שעמד הכותל, הרי באופן כזה כולי עלמא סוברים ש"יש ברירה". ומביא רע"א את ספר תרומת הדשן (סימן של"ז) שהקשה כן. ותירץ, כיון שהכותל עצמו היה שייך לשניהם, ולפני שנפל הוא לא היה מחולק ביניהם, שייך לומר בו "אין ברירה".
שנאמר לגבי טומאת עבודה זרה (דברים ז) "שקץ תשקצנו". "שקץ" הוא מלשון "שרץ", ומלמד בכך הכתוב שעבודה זרה מטמאה במגע כדין טומאת שרץ. אלו הם דברי חכמים.
רבי עקיבא מחמיר ואומר: אף מטמאים אבני הבית בטומאת משא, כנדה, המטמאה את הנושא אותה, גם אם אינו נוגע בה.
שנאמר בדברי ישעיהו הנביא על האלילים (ישעיה ל), "תזרם (תרחקם) כמו דוה (נדה). צא, תאמר לו". השוה הכתוב את טומאת האלילים לטומאת הנדה, מה נדה מטמאה במשא,  88  אף עבודת כוכבים מטמאה במשא.

 88.  רש"י ביאר כאן, כגון אם ישבה על עשרה כלים זה על גבי זה, הרי אפילו אם לא נגעה הנידה בכלים שמתחת לכלי העליון, בכל זאת כולם טמאים הואיל וכולם "נשאו" אותה, שנאמר (ויקרא טו) "וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו (הנידה), יטמא". ולא נאמר "הנוגע בכלי", אלא "בכל כלי". וטומאה זאת היא טומאת מדרס! ועיין בהגהות הב"ח (ועיין בתוס' הרא"ש) שרש"י במסכת שבת (שם) מפרש "מטמא במשא" כשאדם נושא את העבודה זרה. וכשם שנדה מטמאה את מי שנושא אותה (ומביא שם דרשת הכתובים), כן העבודה זרה מטמאת את הנושא אותה.
גמרא:
שנינו במשנה: כונס בתוך שלו ארבע אמות.
ומקשה הגמרא: איך חייבוהו לכנוס בתוך שלו ארבע אמות? והא קא מרווח לעבודת כוכבים, הרי בכך הוא עושה מקום פנוי ומרווח לעבודת כוכבים, שתוכל להשתמש במקום הפנוי לצורכה?
ומתרצת הגמרא: אמר רבי חנינא מסורא: יכול הוא לעשות באופן שאינו מרוויח לעבודת כוכבים, דעביד ליה בית הכסא, שמייעד את המקום הפנוי לעשיית צרכיו.
ומקשה הגמרא: והא בעי צניעותא, אם עושה שם צרכיו, הרי מטעמי צניעות הוא צריך גם לבנות כותל מקביל נוסף, קרוב לכותל של העבודת כוכבים, ואילו משנתנו אוסרת עליו לבנות כותל בשטח שבינו לבין עבודת הכוכבים?
ומתרצת הגמרא: אינו צריך לבנות כותל נוסף מטעם צניעות, משום דעבד ליה בית הכסא דלילה, שאז אין רואים אותו.
ומקשה הגמרא: והא אמר מר, הרי שנינו בברייתא: איזהו צנוע? זה הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום!
ואף על גב דאוקימנא, שהעמדנו שם שכוונת הברייתא היא לומר בכדרך שנפנה ביום נפנה בלילה (דהיינו, שאין כוונת הברייתא לומר ש"במקום" אשר הוא נפנה ביום הוא נפנה גם בלילה, כי בלילה לא צריכים להתרחק מחוץ ליישוב בני אדם. אלא כוונת הברייתא היא לומר, ש"כדרך" שהוא נפנה ביום כך הוא גם נפנה בלילה בצורת הפריעה של טפח וטפחיים), מיהו, מכל מקום, אף בלילה צניעותא בעי למעבד, ואם נפנה קרוב לבית עבודת כוכבים, רואים אותו הגוים, ובהכרח שצריך לעשות כותל בסמוך לבית העבודה זרה!?
ולכן, מעמידה הגמרא באופן אחר: דעבד לה בית הכסא לתינוקות, שאין להם צניעות.  89 

 89.  כך כתב רבינו חננאל.
אי נמי, דגדיר ליה, עושה שם גדר בהיזמי והיגי, קוצים וברקנים.  90 

 90.  ניתן לפרשו בשני פירושים. האחד, שאת בית הכסא מגדר בגדר העשוי מקוצים וברקנים, ואז מותר לעשותו לכולם, ולאו דוקא לתינוקות. ופירוש שני, שאינו עושה בית הכסא, אלא כדי שלא ירוויח לאלילים, ממלא את המקום הפנוי בקוצים. הגהות הטור (יורה דעה סימן קמ"ג), וברש" ש.
מתניתין:
עבודת כוכבים של גוי, יש לה בטלה. אבל עבודת כוכבים של ישראל אינה בטילה עולמית, ואינה בטילה אפילו כאשר גוי מבטלה.
שלשה בתים הם, החלוקים בדיניהם לגבי דין ביטול עבודת כוכבים.
בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים  91  - הרי זה הבית כולו אסור.

 91.  שתחילת בניינו לעבוד את הבית עצמו, ועבדוהו. רש"י
אם בנאו גוי, הוא אסור עד שיבטלנו הגוי מהיותו עבודה זרה, על ידי ניתוץ מקצתו. ואם בנאו ישראל, הוא  92  אינו בטל לעולם. אלא יוליך אבניו, עפרו ועציו לים המלח.

 92.  כן כתב רש"י. ומפרשו הבית יוסף (סימן קמ"ג) שהישראל קנה מגוי בית שבנה הגוי לשם עבודת כוכבים. ואין לפרש שהישראל בנה את הבית, שאם כן, עדיין לא נאסר עד שיעבדנו, מפני ש"אין מוקצה לעבודת כוכבים".
ב. אבל אם לא בנאו מתחילה לשם עבודת כוכבים, אלא היה הבית בנוי בתחילה להשתמש בו לדירה, ורק אחר כך הקצהו לעבודת כוכבים (אך עדיין לא עבדו!), וכדי שישמש הבית לעבודה זרה הוא סיידו וכיידו (גירסא אחרת: כיירו), טחו בסיד ועשה בו ציורין לעבודת כוכבים, וחידש דבר בבית לצורך עבודת כוכבים, הרי כיון שלא נבנה הבית כולו מתחילה לעבודה זרה, ועדיין לא עבדו את הבית, אלא רק חידשו בו דבר לעבודה זרה, אז אפילו אם בא ישראל לבטלו, אינו צריך לנתוץ כולו ולבערו, אלא דיו שיהיה נוטל מה שחידש. והבית כולו מותר, מפני שהוא לא נבנה לעבודה זרה, והוא לא נעבד.  93 

 93.  ודין זה הוא אפילו בא ישראל לבטל את החידוש הנעשה בבית ישראל מומר, שאין לו בטלה עולמית, כי משעה שנוטל מה שחידש, לא נשאר כל איסור בבית, אך דבר החידוש עצמו אסור לעולם. רש"י
אבל אם הוא נעבד, כגון שהשתחוה לבית עצמו, נאסר כל הבית. ומועיל לו ביטול רק אם עבדו גוי, על ידי שהגוי ינתוץ מקצתו. אך אם עבדוהו ישראל, אין לו ביטול עולמית.
ג. ואם אף לא סיידו וכיידו לעבודה זרה, אלא היה בית בנוי לדירה והכניס לתוכו עבודת כוכבים, לפי שעה, ולא הקצהו לתשמיש עבודת כוכבים, והוציאה - הרי זה מותר, ואין צורך בשום תיקון לבית.  94 

 94.  כך מבאר רש"י. והרמב"ן מפרשו, שאם הכניס עבודה זרה לשם כדי שתהיה קבועה בו, אין די בהוצאתה מהבית אלא צריך לבטל את הבית, מפני שכולו נאסר משום משמשי עבודה זרה (וצריך להוסיף על דברי הרמב"ן: דוקא אם עבדו, שהרי משמשי עבודה זרה אינם נאסרים עד שיעבדו. עיין בתוס'). ומקשה הרמב"ן, למה לו להוציאה, הרי די לו שיבטל את הבית? ומתרץ, כל זמן שהעבודת כוכבים בתוכו אסור הבית מדרבנן, גזירה משום בית של עבודה זרה (נוסח אחר: גזירה משום קבוע). ועיין שם עוד שהאריך. ועיין בחידושי הריטב"א.
גמרא:
אמר רב: המשתחוה לבית - אסרו בהנאה משום עבודת כוכבים.
ומוכיחה מכאן הגמרא: אלמא, קסבר רב, דבר שהיה תלוש, ולבסוף חברו, כגון בית, שתחילה היו אבניו תלושות ועתה הן מחוברות לקרקע, כתלוש דמי, ולכן הוא נאסר אף על גב שעתה הוא מחובר. כי אם היה דינו כמחובר, הוא לא היה נאסר, וכמו ששנינו לעיל "אלהיהם על ההרים" - ולא ההרים אלהיהם. מלמד הכתוב על דבר המחובר לקרקע שעבדוהו, שאינו נאסר.
ומקשה הגמרא: והא אנן "בית שבנאו מתחילה לשם עבודת כוכבים", תנן, ומשמע, שאילו היה הבית בנוי ועומד, ואחר כך עבדו, אינו נאסר אף אם היה משתחוה לו, הואיל והיה הבית מחובר לקרקע כשעבדוהו, וזאת, אף על פי שבתחילה היו אבני הבית תלושות.  95  וקשה על רב?

 95.  כתבו התוס': התרצן היה יכול להוכיח למקשן שלא כדבריו, כי אם רצה לדייק מ"בנאו" שדוקא בנאו מתחילה לעבודה זרה, ובא למעט השתחווה לו, מה יענה במשנה הבאה ששנינו בה: אבן "שחצבה" לשם בימוס, וכי נדייק כן שדוקא חצבה, ואילו אם השתחווה לה היא מותרת! ? הרי אבן בודאי תלושה היא, ובודאי נאסרת על יד השתחוויה לה! ומוכרח גם המקשן להודות כי מה ששנתה המשנה "חצבה" אינה באה למעט השתחווה. וכמו כן מה שנאמר במשנתנו "בנה", אין כאן שום דיוק למעט "השתחוה". ועיין בחידושי הרמב"ן.
ומתרצת הגמרא: כונת המשנה היא לחדש ולומר כי אם בנאו לעבודה זרה הוא נאסר מיד, אף על פי שלא השתחוה לו!  96 

 96.  רש"י מוסיף: וקסבר תנא דידן, עבודת כוכבים אסורה מיד, ואף על פי שלא נעבדה. וסתמה המשנה כן כדעת רבי עקיבא ולא כדעת רבי ישמעאל, הסובר שעבודת כוכבים של גוי אינה אסורה עד שתיעבד. ועיין בתוס' ד"ה אבן ובגליוני הש"ס להגרע" א.
אבל אם השתחוה לו, הרי הוא נאסר אף על פי שלא בנאו, וכדברי רב.
אך מקשה הגמרא: אי הכי, שגם בית שהשתחוה לו נאסר, מדוע לא שנתה אותו המשנה? ולמה אמרה המשנה "שלשה בתים הן"? והרי לפי זה, ארבעה בתים הוו!
ומתרצת הגמרא: כיון דלענין "ביטול" תנן, שהרי משנתנו עוסקת בדין ביטול, לכן, לגבי דין ביטול, רק שלשה בתים הן, כי דין בנה בית מתחילה לעבודת כוכבים, ודין השתחוה לבית הבנוי מכבר, כמו דין של חד בית קא חשיב ליה, לפי שדין שניהם שוה לגבי ביטול, שאם של גוי הוא, צריך לבטלו על ידי ניתוץ מקצתו, ואם של ישראל הוא, אין לבית ביטול עולמית.
מתניתין:
משנתנו מבארת את דין אבן שהעמידוה לעבודת כוכבים, ועובדין אותה עצמה. ודינה כדין בית.
שלש אבנים הן לגבי דין ביטול עבודה זרה.
א. אבן שחצבה מתחילה מן ההר לבימוס, לעשותה מקום מושב לעבודת כוכבים, והיו עובדים את אבן הבימוס עצמה כעבודת כוכבים - הרי זו אסורה, אפילו אם עדיין לא העמיד על האבן את עבודת הכוכבים.
ואם גוי חצבה, צריך הגוי לבטלה על ידי שיחסרנה עד שתפגם. ואם ישראל חצבה לצורך עבודת כוכבים, אינה בטילה עולמית.
ב. אבן חצובה מכבר שלא לצורך עבודת כוכבים, וסיידה וכיידה לשם עבודת כוכבים, שתהיה ראויה להעמיד עליה עבודת כוכבים, ולהשתחוות לאבן, אך עדיין לא עבד את האבן - נוטל הישראל את מה שסייד וכייד הגוי, ומבערם, והאבן עצמה מותרת, לפי שהאבן עצמה עדיין אינה עבודת כוכבים, אלא רק החידוש שחידש עליה, ולכן הרי הוא נוטל את החידוש, ודיו בכך.
ג. ואם אפילו לא סייד וכייד, אלא רק העמיד עליה עבודת כוכבים לפי שעה, ולא הקצה את האבן לשם כך, וסילקה את עבודת הכוכבים משם, הרי זו האבן מותרת, ואינה צריכה ביטול.
גמרא:
שנינו במשנתנו: סייד וכייד לשם עבודת כוכבים נוטל מה שסייד וכייד, ומותרת.
אמר רבי אמי: והוא, המשנה מדברת כשסייד וכייד בגופה של אבן, שחקק בה צורה בברזל. אבל סייד וכייד מעל גבה - לא.
והבינה הגמרא שדעת רבי אמי היא, שאם לא סייד וכייד בגופה של אבן, היא אינה נאסרת כלל, ומותרת בלא ביטול, כאבן שהעמיד עליה עבודת כוכבים. ולכן מקשה הגמרא איך יתכן לומר כן?
והא דומיא דבית תנן, המשנה משווה את שלשת דיני האבן לשלשת דיני הבית, ובית לאו בגופיה הוא, אינו מסייד בגוף אבני הבית, ובכל זאת מיתסר, וצריך ליטול את מה שסייד וכייד, ואין דינו כבית שהכניס לתוכו עבודת כוכבים?
ומתרצת הגמרא: בית נמי הוי הסיוד והכיוד בגופו, כי איכא ביני אורבי, יש חריץ בין לבינה ללבינה, ובו הוא מכניס את הסיד.
ותמהה הגמרא: זאת מנין לך שהמשנה עוסקת רק בבית חדש שעדיין לא סיידו אותו, ויכול להכניס את הסיד בגופו, בין הלבנים - מי לא עסקינן, וכי לא עוסקת המשנה גם באופן דשייע, שכבר הטיח והחליק את קיר הבית שלא לשם עבודת כוכבים, והדר שייעיה, ואחר כן סד סיד לשם עבודת כוכבים, שלא בין הלבנים?!
וחוזרת הקושיא, כשם שהסיד אוסר את הבית עד שיקלפנו ויסירנו, אף שלא סד בגוף הבית, כן גם אבן. ולמה מצריך רבי אמי שיסייד בגופה של אבן?
ומסקינן: אלא, אכן, האבן נאסרת אף שלא סייד בגופה של אבן.
וכי אתמר כשמסרו את השמועה דרבי אמי
- לענין ביטול אתמר. לא נאמרו דבריו של רבי אמי ביחס לאסור את האבן, אלא להיפך, לגבי מה ששנינו במשנתנו שהביטול של אבן שסיידוה לשם עבודת כוכבים הוא באופן ש"נוטל מה שסייד וכייד" - על כך אמר רבי אמי: ואף על גב דסייד וכייד בגופה של אבן, בכל זאת, כי נטל, כשיטול את מה שחידש, שפיר דמי. דיו בכך, כי אינה נאסרת האבן כולה עקב החידוש שהוסיף בה לשם עבודה זרה. ולכן, דיו בכך שיטול ממנה את חידושה שנעשה בה לעבודה זרה.
ובא רבי אמי להשמיענו, דמהו דתימא, שמא תאמר, כיון שסייד וכייד בגופה של אבן - כאבן שחצבה מתחלה לעבודת כוכבים דמיא, היא דומה, ותיתסר כולה (אם היא של ישראל, וצריכה חיסור אם היא של גוי), היות ועושה מעשה בגופה של אבן, לכן קמשמע לן רבי אמי, שאין הדין כן, אלא די בכך שנוטל את מה שסייד וכייד.

דרשני המקוצר[עריכה]