פרשני:בבלי:עירובין ב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין ב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
מבוי סתום שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה,  1  (ראה ציור 1)

 1.  עיין עיונים בסוף הספר.
שהניח את קורת המבוי בגובה של למעלה מעשרים אמה מרצפת המבוי -
ימעט את הגובה שבין הקורה לרצפת המבוי, על ידי הגבהת הרצפה, או על ידי הנמכת הקורה. לפי שאין תיקון של קורה מועיל למבוי אלא עד לגובה של עשרים אמה.
רבי יהודה אומר: אינו צריך למעט, אלא אפילו קורה הנמצאת בגובה יותר מעשרים אמה, מתקנת את פתח המבוי.
אין מבוי סתום ניתר בלחי וקורה אלא אם כן יש שם "פתח" בראשו של המבוי. אבל אם אין ראשו של המבוי ראוי להקרא בשם "פתח", כגון שהוא רחב יותר מעשר אמות, שאז הוא נחשב כ"פירצה" (מדרבנן!), אי אפשר להתירו בלחי או בקורה.
ולכן, מבוי הרחב יותר מעשר אמות בפתיחתו לרשות הרבים - כיון שכאמור, כל מקום שהוא רחב יותר מעשר אמות נחשב (מדרבנן!) ל"פירצה", ואינו נחשב כפתח - ימעט את רוחב הפתח עד שלא יהא רחב יותר מעשר אמות, ואז יוכל להכשירו בלחי או בקורה. (ראה ציור 2) ואם יש לו למבוי, בפתחו לרשות הרבים, "צורת הפתח", העשויה על ידי העמדת לחי מיכן ולחי מיכן וקורה על גביהן, שהם כעין שתי מזוזות ומשקוף של פתח - סוגרת צורת הפתח את המבוי (לפי שהיא נחשבת "פתח", או כמחיצה) אפילו ברוחב של יותר מעשר אמות (ראה ציור 3)
ולפיכך: אף על פי שפתח המבוי הוא רחב יותר מעשר אמות - אין צריך למעט מרוחבו!
גמרא:
תנן התם במסכת סוכה:
סוכה שהיא גבוהה, שהסכך שלה גבוה מרצפת הסוכה למעלה מעשרים אמה - פסולה.
ורבי יהודה מכשיר.
והוינן בה: מאי שנא גבי סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, דתני התנא שהיא "פסולה", ולא שנה לנו התנא כיצד לתקן סוכה שכזו.
ואילו גבי קורת מבוי הגבוהה מעשרים אמה, לא שנה התנא במשנתנו שהיא פסולה, אלא רק תני בה התנא תקנתא, כיצד ניתן להכשירה, ואמר: ימעט!
ומשנינן: לשון "פסול" נוהג התנא לשנות רק בדבר שכבר נקבעו ונודעו הלכותיו כיצד לעשות אותו עוד קודם שנשנית המשנה. כי אז בא התנא להשמיענו במשנה שאם לא נעשה הדבר כדין הרי הוא פסול, לפי שלא נעשה כתורה וכהלכה הידועה.
ולכן, ביחס לדין סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, שהפסול שלה ידוע, שהרי הוא פסול דאורייתא, וכבר נקבעו ונודעו הלכותיה של הסוכה בזמן מתן תורה - תני בה לשון "פסולה".
אבל מבוי, שכל עיקרי הלכותיו אינם אלא מדרבנן, שהרי מן התורה הוא רשות היחיד גמורה, וקודם שנשנית משנה זו עדיין לא הודיעונו חכמים את דיני הכשר המבוי, ובאיזה גובה תהא כשירה הקורה, לא יתכן לשנות בו לשון "פסול", כי המדובר הוא ביחס להלכה שעדיין אין יודעים את הכשרה.
ולכן, לא תני בה "פסולה", אלא תני תקנתא, כיצד ניתן לתקן את פסולה של קורה זו. (על פי רש"י כאן, ורש"י בסוכה)
ואיבעית אימא: לעולם גם בדבר שפסולו מדאורייתא - נמי תני, גם כן דרכו של התנא לשנות בו תקנתא.
אלא, הא דנקט התנא ביחס לסוכה גבוהה מעשרים אמה "פסולה", ולא כתב את תיקונה, שימעט את גובהה, הוא משום המשך אותה המשנה, העוסקת בפרטי דיניה של סוכה, דנפישין מיליה (שרבים הדינין הכתובים שם במשנה ביחס לסוכה).
דקתני התם: א. סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים. ב. ושאין לה שלשה דפנות. ג. ושחמתה מרובה מצלתה - פסולה.
ואם היה שונה לנו התנא שם כיצד יש לתקן סוכה גבוהה, היה צריך להאריך ולכתוב גם את צורת תיקונם של כל הפסולים האחרים השנויים שם.
וכיון שאמרו חכמים: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.
לפיכך פסיק, קיצר התנא ולא הרחיב את דבריו, ותני "פסולה", בהתייחסו בכך לכל עניני הסוכה השנויים שם במשנה.
אבל מבוי, דלא נפישי מיליה, אלא תקנה אחת יש לו, של לחי או של קורה בראשו של המבוי - תני ביה תקנתא, שימעטו ויוכשר.
ועתה מבארת הגמרא את הפלוגתא בין רבנן ורבי יהודה בפסול קורה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - במה נחלקו.
כאמור בהקדמה, המבוי הסתום הוא רשות היחיד מן התורה, בהיותו מוקף משלשת צידיו במחיצות, וצדו הרביעי מהוה "פתח", ובכך הוא נחשב כסתום מארבע רוחותיו. כי גם פתח מהוה "סתימה" ביחס להגדרת המקום כמוקף וסתום מסביבו.
אלא, שגזרו חכמים, שלא ייחשב הצד הרביעי, אם הוא פרוץ כולו לרשות הרבים, כ"פתח" אלא כפירצה. ועקב היותו "פרוץ" נאסר הטלטול במבוי, מדרבנן, עד שיעשה בו תיקון של לחי או קורה, ומכוח התיקון הזה יחזור הצד הרביעי להחשב כ"פתח", הסותם את הרוח הרביעית.
במה דברים אמורים, כשיש בצד הרביעי שיעור של פתח.
אבל אם הוא גדול יותר מהשיעור הראוי להקרא בשם פתח, שוב לא יעזרו לו הלחי או הקורה, כיון שכל כוחם הוא בביטול הפירצה ובהחזרת שם פתח לפתחו של המב וי.
ונחלקו חכמים ורבי יהודה במשנתנו מהו שיעור גובהו של הפתח הזה כדי שיוכלו להכשירו על ידי נתינת קורה מעל הכתלים שפתח המבוי.
(אבל אין גובהו של המבוי מונע את האפשרות להכשירו על ידי נתינת לחי, בצד הכותל בראש המבוי, בכל גובה שיהיה בו הפתח. ועיין ב"עיונים" שיש חולקים בדבר).
ואם נחלקו חכמים ורבי יהודה גם ביחס לרוחבו של המבוי - יתבאר בגמרא.
לדברי רב, יסוד המחלוקת הוא לאיזה פתח דימו חכמים בגזרתם שצריך פתחו של מבוי להיות נחשב ל"פתח". ולדברי רב נחמן נחלקו מהו שיעור ההיכר של קורה.
שני מהלכים נאמרו בגמרא לפי רב:
האחד - נחלקו לאיזה פתח הנזכר במקרא דימוהו חכמים.
והשני - נחלקו האם למדוהו מן המקרא או דימוהו לסתם פתחי מלכים (שהם הפתחים הגדולים ביותר).
מהלך ראשון:
אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה לשיעור גובה הפתח, שיהא עד עשרים אמה ולא יותר, אלא מפתחו של היכל, שהיה במקדש לפני קודש הקדשים, ובו נמצאים השולחן והמנורה, והיה גובה פתחו עשרים אמה.
ורבי יהודה לא למדה לשיעור גובה פתח אלא מפתחו של אולם, שהיה במקדש לפני ההיכל, והיה גובה פתחו למעלה מעשרים אמה.
דתנן: פתחו של היכל - גבהו עשרים אמה, ורחבו עשר אמות
ואילו פתחו של אולם - גבהו ארבעים אמה, ורחבו עשרים אמות.
ומפרשינן טעמייהו דחכמים ורבי יהודה בשני אופנים:
א. ושניהן, חכמים ורבי יהודה, מקרא אחד דרשו, ובו עצמו נחלקו האם שיעור "פתח" הוא כפתחו של היכל או של אולם.
שדרשו שניהם את הפסוק האמור בקרבן שלמים: "ושחטו פתח אוהל מועד".
ולמדו שניהם מכאן, שפתח אוהל מועד - "פתח" מיקרי.
ומ"פתח" אהל מועד למדו לפתחו של ההיכל בבית המקדש, שהוא כמוהו להקרא "פתח", היות שבהיכל (בבית המקדש) היו נתונים בו כלי המקדש כמו שהיו במשכן.
והכל מודים כי ההיכל שבמקדש נקרא "אוהל מועד", ומכאן שפתחו הוא בכלל "פתח אוהל מועד", הקרוי בתורה "פתח".
אלא שבזאת נחלקו חכמים ורבי יהודה: האם גם האולם - שהיה רק במקדש ולא היה במשכן - גם הוא נקרא "אוהל מועד". ובכך גם תלוי אם פתחו נקרא "פתח".
ובהכי פליגי:
דרבנן סברי: קדושת היכל לחוד, וקדושת אולם לחוד, וכל העבודות שנקבע מקומם באוהל מועד או בהיכל, אינן כשירות להעשות באולם.
נמצא, שבבית המקדש רק ההיכל לבד הוא הנחשב "אוהל מועד".
ואם כן, כי כתיב "פתח אוהל מועד" - אפתח היכל בלבד הוא דכתיב!
ורבי יהודה סבר: היכל ואולם קדושה אחת היא. והעבודות שנקבע מקומם באוהל מועד או בהיכל, כשרות להעשות אף באולם.
נמצא, לדבריו, שגם האולם נקרא "אוהל מועד".
ואם כן, כי כתיב "פתח אוהל מועד" - אתרוייהו (הן על פתח ההיכל והן על פתח האולם) הוא דכתיב.
ב. ואיבעית אימא: רק רבנן ילפי לה לשיעור הפתח מ"פתח אוהל מועד".
אבל רבי יהודה לא למד כלל משם.
כי גם לדבריו, אין ללמוד מפתח האולם, לפי שאינו בכלל פתח אהל מועד, היות ולרבי יהודה נמי, קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. ואם כן, אין פתח האולם נחשב בכלל "פתח אוהל מועד", אלא רק פתח ההיכל.
והכא במשנתנו, שאמר רבי יהודה שאין צריך למעט, היינו טעמא דרבי יהודה, דסבירא ליה דפתח האולם "פתח" מיקרי, ולמד זאת ממקום אחר, מהא דכתיב "אל פתח אולם הבית".  2 

 2.  אין כזה פסוק, אלא כתיב "אולם הבית", וכתיב "פתח הבית", והרי זה כאילו נכתב בהדיא בחד קרא "פתח אולם הבית". תוספות
הרי שגם הפתח הגדול של האולם נקרא "פתח".
וטעמא דרבנן, שלא למדו מהמקרא של רבי יהודה:
משום, דאי הוה כתב המקרא באיזה מקום "אל פתח אולם" לבד, ולא הוה כתיב בשום מקום "אולם הבית", שפיר יש ללמוד ממנו כדקאמרת, שפתח האולם "פתח" מיקרי.
אבל השתא, דכתיב "אל פתח אולם הבית", מפרשינן לה: פתח הבית הפתוח לאולם. כשהכונה היא לפתחו של ההיכל, שהוא פתוח לאולם, שהיה לפניו.
ועתה דנה ומבארת הגמרא את הדימוי של פתח אהל מועד לפתח ההיכל והאולם שבמקדש.
והוינן בה: והא כי כתיב האי קרא ד"פתח אוהל מועד" - רק במשכן הוא דכתיב (ובמשכן הרי לא היה אולם כלל, ופתח ההיכל שבמשכן לא היה גבוה אלא עשר אמות), וכיצד ניתן ללמוד ממנו לפתחי המקדש?!
ומשנינן: כיון דאשכחן שמצאנו גבי משכן של משה דאיקרי "מקדש", ואשכחן נמי מקדש דאיקרי "משכן" (יבואר לקמן), שפיר יש ללמוד מקדש ממשכן.
ומסייעינן לה: דאי לא תימא שאם לא תאמר הכי, שיש ללמוד מקדש ממשכן, אם כן תיקשי נמי על הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות שלמים ששחטן בבוקר קודם פתיחת דלתות ההיכל - פסולין! לפי שנאמר בפרשת קרבן שלמים "ושחטו פתח אוהל מועד", מלמד הכתוב שמותר לשחוט את קרבנות השלמים רק בזמן שדלתות היכל פתוחין, ולא בזמן שהן נעולים.
ואם אי אפשר ללמוד מקדש ממשכן, תיקשי: והא כי כתיב ההיא קרא ד"ושחטו פתח אהל מועד" - במשכן הוא דכתיב!
ואם כן, איך נלמד ממנו לאסור שחיטת שלמים קודם פתיחת דלתות ההיכל שבמקדש?!
אלא, על כרחך: כיון דאשכחן מקדש דאיקרי משכן, ומשכן דאיקרי מקדש, אפשר ללמוד מקדש ממשכן.
ולכן, הוא הדין שיש ללמוד מקדש ממשכן לענין גובה הפתח.
ותמהינן אהא דאמרינן ד"מקדש איקרי משכן, ומשכן איקרי מקדש":
בשלמא מקדש, שפיר מצאנו דאיקרי משכן. דכתיב, שהבטיחנו ה' אחר הקמת המשכן, ואמר: "ונתתי משכני בתוככם". ועל כרחנו על המקדש שעדיין לא נבנה קאי קרא, ולא על המשכן, שהרי המשכן כבר הוקם.
אלא משכן, דאיקרי מקדש - מנלן?!
אילימא מדכתיב במשא המשכן: "ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם". הרי שנקראו נושאי המשכן "נושאי המקדש"?! זה אינו. שאין הכתוב מדבר כלל בנושאי המשכן.

דרשני המקוצר[עריכה]