פרשני:בבלי:עירובין יט א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:10, 6 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין יט א

חברותא[עריכה]

דכתיב "ושמתי שומרון לעי השדה"  ולמטעי כרם ויהנו שכניה, ושבח הוא לה שנזכרת לטובה.
ח. כמדה:
ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם! מדת בשר ודם: מתחייב אדם הריגה למלכות, מטילין לו חכה לתוך פיו, עץ שפותח פיו וגורם לו שאינו יכול לדבר, כדי שלא יקלל את המלך.  26 

 26.  לפי שמהרהר אחר דינו שלא יפה דן אותו להריגה. וגם לא ירא מלקללו, כיון שאחר הריגתו לא יעשה לו כלום - מהרש"א. וראה גם ריטב"א בשם מדרש.
ואילו מדת הקדוש ברוך הוא: אדם המתחייב הריגה למקום - הרי הוא שותק!
שנאמר: "לך, דומיה - תהלה". שהכל שותקין כנגדך.  27 

 27.  שאינו מהרהר על דינו של הקדוש ברוך הוא, דבודאי יפה חייבו. גם ירא מלקלל, כיון שגם אחר הריגתו יכול עוד לעונשו בדין גיהנם ולכך שותק מלהרהר - מהרש"א, וראה גם ריטב"א בשם מדרש.
ולא עוד, אלא שמשבח לו להקב"ה על שפרע לו עונשו בעולם הזה, כדי לזכותו בכך לעולם הבא - מהרש"א).
שנאמר: ולך דומיה "תהלה".
ולא עוד, אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן. שנוחין לו יסורין הבאין עליו ומקבלן באהבה. שנאמר: לך דומיה תהלה אלקי בציון "ולך ישולם נדר" להקריב קרבן, שאותה דומיה שהוא שותק ודומה ביסורין, דומה לו כשילום נדר.  28 

 28.  הכוונה בדברי הגמרא: על פי מה שאמרו בטעם המביא קרבן, שידמה בנפשו שהוא היה ראוי להריגה כבהמה זו, אלא שהתורה חסה עליו שתהא הבהמה לקרבן תחתיו, לכפרה. וזה שנתחייב הריגה למקום הרי הוא נעשה קרבן וכפרה על עצמו - מהרש"א
והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה? עוברי: אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקדוש ברוך הוא.
בעמק: שמעמיקין להם גיהנם.
הבכא מעין ישיתוהו: שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין, שהוא נקב בבנין המזבח, שניסוך היין שהיו מנסכים בספלים שבמזבח, יורד לתוכו כל השנה.  29 

 29.  ואותן דמעות עולות לפניו יתברך במקום הנסכים הבאים עם הקרבן, ועל דרך דאמרינן: ודומה לו כאילו מקריב קרבן - מהרש"א.
גם ברכות יעטה מורה: שמצדיקין עליהן את הדין, ואומרים לפניו: רבונו של עולם, יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת. ויפה תקנת: גיהנם לרשעים, וגן עדן לצדיקים!
ומקשינן אהא דאמרינן שמצדיקין עליהם את הדין:
והאמר רבי שמעון בן לקיש: רשעים, אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, שנאמר: ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם (רמה האוכלת את בשרם - רש"י) לא תמות ואשם (ואש שלהם בגיהנם - רש"י) לא תכבה.
ודייקינן: האנשים "שפשעו בי" בלשון עבר - דמשמע שפשעו ואינם פושעים עדיין - לא נאמר. אלא: "הפושעים בי" בלשון הווה, שפושעים בו עדיין, אפילו בשעת תולעתם "ואשם", ללמד: שפושעים והולכין לעולם (שנשמותיהן אפילו לאחר מיתתן אינן חוששות לעצמן, מפני שהולכות לאבדון - ריטב"א).
הרי חזינן, שאין מצדיקין עליהן את הדין?!
ומשנינן: לא קשיא:
הא דאמרינן שמצדיקין עליהם את הדין - בפושעי ישראל.
הא דאמרינן שפושעים והולכים לעולם - בפושעי עובדי כוכבים.
ומסייעינן לפירוקין: הכי נמי מסתברא דלא מוקי ריש לקיש לקרא: ד"ויצאו וראו האנשים הפושעים בי", על פושעי ישראל.
דאם כן דהאי קרא, דכתיב ביה "ואשם לא תכבה" על פושעי ישראל קאי, קשיא הך דריש לקיש, אמימרא אחריתא דריש לקיש:
דהא אמר ריש לקיש: פושעי ישראל, אין אור של גיהנם שולטת בהן לשורפם, ואינו אלא משחיר פניהם (תוספות), וילפינן לה בקל וחומר ממזבח הזהב (הפנימי):
מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור להחסיר מזהבו, שנעשה בו נס - רש"י חגיגה כז. (אבל בתוספות שם מבואר, דעל העץ שתחת הזהב קאי).
פושעי ישראל שמליאין מצוות כרימון (שעליהם נאמר: הנחמדים מזהב - מהרש"א חגיגה לפירוש תוספות) שנאמר: כפלח הרמון רקתך. ואמר על כך רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי "רקתך" אלא "ריקתיך" לשון ריקנות, שאפילו ריקנין שבך מליאין מצוות כרימון שמלא גרגירים - על אחת כמה וכמה שלא תשלוט בהן האור (שהמצוות מגינות עליהם - מהרש"א שם).
וכיון שכן, אי אפשר לפרש קרא ד"ויצאו וראו וגו' הפושעים בי" דכתיב ביה "ואשם לא תכבה" על פושעי ישראל, ועל כרחך על פושעי עובדי כוכבים קאי - וכדאמרן!
והשתא דאייתינן הא דריש לקיש דבפושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהם תמהינן: אלא, הא דכתיב בקרא דלעיל: עוברי בעמק הבכא, דהיינו שמעמיקין להן גיהנם דמוקמינן לה על פושעי ישראל, היכי משכחת לה?!
ומפרשינן: ההוא קרא, דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם. ואתי אברהם אבינו ומסיק להו (ומעלה אותם משם) ומקבל להו, בר מישראל שבא על בת עובד כוכבים, דמשכה ערלתו (מפרש באלפא ביתא דרבי מכיר: דהיינו ערלות בנים קטנים שמתו קודם שמלו, שנוטלין אותן מהן, ומחברין להם למי שבא על הגויה - רבינו פרץ), ולא מבשקר (מכיר) ליה אברהם שהוא יהודי, דכיון דמשכה ערלתו דומה עליו כמי שלא נימול, ואינו מוציאו מגיהנם.
מתקיף לה רב כהנא להא דדרשינן לעיל מה"פשעים בי" שעדין פושעים הם:
השתא דאמרת "הפושעים" דפשעי ואזלי עדיין.
אלא מעתה, הא דכתיב: "המוציא" אתכם מארץ מצרים, וכן כתיב: "המעלה" אתכם מארץ מצרים, בלשון הווה, האם הכא נמי נפרש: דמסיק ודמפיק (מעלה ומוציא עדיין) הוא (בתמיהה)?!
אלא ודאי הכוונה: דאסיק ואפיק בעבר והשתא לא.
אם כן, הכי נמי הא דכתיב "הפושעים" לשון הווה, הכוונה: דפשעי בעבר הוא.
ט. שלשה:
ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם: אחד במדבר, ואחד בים, ואחד בירושלים.
אחד במדבר: דכתיב אצל קורח ועדתו במדבר: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה.
ושאול זה גיהנם, כדלקמן.
אחד בים: דכתיב גבי יונה בן אמתי כשקרא אל הקב"ה ממעי הדגה: מבטן שאול שועתי שמעת קולי.
וזה שהזכיר יונה לשון "שאול" דהיינו גיהנם, משמע דבמקום פתחה של גיהנם היה - מהרש"א.
אחד בירושלים: דכתיב: נאם ד' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים.
ותנא דבי רבי ישמעאל:
אשר אור לו בציון - זו גיהנם עצמו.
ותנור לו בירושלים - זו פתחה של גיהנם.
ומקשינן: ותו פתחים ליכא לגיהנם?! והאמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה: תנא רבה בר מריון ברייתא שנסדרה בדבי רבי יוחנן בן זכאי (וכמו שמצינו תוספתא שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא):
שתי תמרות (דקלים) יש בגי בן הנום (סמוך לירושלים - רש"י בסוכה), ועולה עשן מביניהן, וזו היא (כלומר: אלו הן הדקלים) ששנינו במשנה בסוכה: ציני (דקלי) הר הברזל - כשירות ליטול מהן לולב, וזו היא פתחה של גיהנם!
הרי חזינן, דאיכא עוד פתח לגיהנם!
ודחינן: דילמא פתח זה שבגי בן הנם, היינו פיתחה של גיהנם דבירושלים, כדכתיב: ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם - תוספות.
אמר רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן:
א. שאול, ב. ואבדון, ג. ובאר שחת, ד. ובור שאון, ה. וטיט היון, (הוא רפש שטובעין בו, ואינו כסתם טיט שהוא עבה וראוי לבנין) ו. וצלמות, ז. וארץ התחתית!
א. שאול: דכתיב גבי יונה במעי הדגה: מבטן שאול שועתי שמעת קולי (וכדאמרן לעיל שנתכוין לגיהנם).
ב. אבדון: דכתיב, היסופר בקבר חסדך אמונתך באבדון.
ג. באר שחת: דכתיב, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת.
ו"שחת" ו"באר שחת" חדא מילתא היא.
ד - ה. ובור שאון וטיט היון: דכתיב, ויעלני מבור שאון מטיט היון.
ו. וצלמות: דכתיב, (יושבי חשך וצלמות) בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חושך ו"צלמות" (תוספות).
ז. וארץ התחתית: גמרא הוא (קבלה בידינו).
ומקשינן: ותו ליכא שמות לגיהנם?
והאיכא "גיהנם".  30 

 30.  דכתיב ביהושע יח טז: וירד הגבול אל קצה ההר אשר על פני גי בן הנם אשר בעמק רפאים צפונה וירד גי הנם אל כתף היבוסי נגבה. ודרשינן: "וירד גי הנם" על שם "יורדי גיהנם", מדכתיב תחילה גי "בן" הנם, וכאן "גי הנם" סמוך ל"וירד" - מהרש"א.
ומשנינן: אין זה שמו, אלא נקרא כן על שם שהיא גיא שעמוקה כגיהנם כגי בן הנם האמור ברישא דקרא.
ועוד (מהרש"א) שהכל יורד (ין) לה על עסקי חנם (ב"ח) דהיינו עריות.  31 

 31.  וכדאמרינן ביומא דף עה. על הפסוק: אשר נאכל במצרים "חנם" דהיינו עריות - מהרש"א. והטעם שנקרא כך: מפני שלרחוקות צריך ליתן מוהר, אבל הקרובות מתרצות בחנם - מהרש"א יומא.
תו מקשינן: והאיכא עוד שם: תפתה.
דכתיב: (ישעיה ל לג) כי ערוך מאתמול תפתה (גיהנם - רש"י בישעיה), גם היא למלך (סנחריב) הוכן, העמיק הרחב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ד' כנחל גפרית בערה בה?!
ומשנינן: אין זה שמו, אלא ההוא - על שם שכל המתפתה ביצרו יפול שם.
והיכן הוא פתחו של גן עדן: אמר ריש לקיש: אם בארץ ישראל הוא גן העדן, בית שאן פתחו, שפירותיו מתוקין מכל ארץ ישראל.
ואם בערביא הוא, בית גרם פתחו.
ואם בין הנהרות הוא, דומסקנין פתחו.  32 

 32.  שבמקומות אלו היו פירות מתוקים ומשובחים ביותר - מהרש"א.
ואם בבבל הוא:
אביי משתבח בפירי דמעבר לנהר פרת ימינא (בדרומו של הנהר, מימינו של העומד כלפי נמזרח) שמתוקים ומשובחים הם, ושם הוא פתחו של גן עדן.
רבא משתבח בפירי דהרפניא, ושם הוא פתחו של גן עדן.
שנינו במשנה: וביניהן כמלוא שתי וכו' קשורות ולא מותרות:
ותמהינן: פשיטא שאינן מותרות, דכיון דתנא ליה דקשורות הוו, אנן ידעינן דלא הוו מותרות?!
ומשנינן: מהו דתימא: "קשורות" ששנינו, היינו כעין קשורות, אבל ממש - לא, קא משמע לן בכפל הלשון ולא מותרות שצריכות להיות קשורות ממש.
שנינו במשנה: אחת נכנסת ואחת יוצאת: ומפרשינן: תנא, לא תימא שבתוך הרבקה פרה אחת נכנסת ואחת יוצאת, דאם כן אינן קשורות.
אלא: רבקה נכנסת ורבקה יוצאת - שאי אפשר שתהא רבקה נכנסת ורבקה יוצאת, אלא אם יש ביניהן ריוח (פירוש המשניות לרמב"ם).
תנו רבנן: כמה שיעור ראשה ורובה של פרה לענין מה ששנינו במשנה שיש להרחיק הפסין מן הבאר בשיעור זה?
שתי אמות!
וכמה עוביה של פרה לענין מה ששנינו בריוח שבין הפסין, שהוא לפי עוביה של פרה?


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת עירובין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א |