פרשני:בבלי:עירובין קב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין קב ב

חברותא[עריכה]

וכי אין בפחות משלשה סמוך לגג טפח, נמי לא אמרן שמותר, אלא כשאין  בשיפועה טפח.
שכל צד מהיריעה אינו מתרחק טפח מהאמצע אפילו בקצהו. כלומר, שהרוחב בין שני הצדדים למטה הוא פחות משני טפחים, שאז כל צד אינו נחשב כגג אלא רק כדופן.
אבל אם יש בשיפועה טפח, שכל צד מתרחק עד למרחק טפח מהאמצע, הרי אותו אלכסון שיפועי נחשב לאהל.
כי שיפועי אהלים - כאהלים דמו! שגם אהל משופע שמו אהל.
(רש"י אומר שלכאורה קשה, איזו מטה היא זו שאין ברחבה אפילו שני טפחים. ולכן ביאר שהמדובר הוא במטה רחבה, שהרבה עמודים יוצאים משני ראשיה, אחד נמוך ולידו גבוה, ועל כל עמוד שבראשה מונח קנה עד לעמוד שברגלה, ופורס על הקנים כילות קטנות שאינן מגיעות עד למטה, והשיפוע שלהם פחות מטפח, וסביב המטה הוא פורס יריעה גדולה לדפנות).  108 

 108.  והקשו תו' בד"ה לא אמרן, דנימא לבוד מכילה זו לכילה זו ויצטרפו כולם לשיעור טפח. ותירצו דלא אמרינן לבוד אלא לקולא שיכול להוסיף על אהל שנעשה מלבוד כדלעיל בכיפי דארבא, אבל אין לאסור לעשות אהל כזה בשבת. דאטו יאסר לנטות בשבת שני חוטין תוך שלשה טפחים משום אהל. והקשה ע"ז מהרש"א דא"כ יש עצה לעשות אהל בשבת שינטה קודם שני חוטין בפחות משלשה טפחים ואח"כ יכול לפרוס עליהם אהל. שהרי יש כבר אהל והוא אינו אלא מוסיף על האהל. ולעיל בכיפי דארבא משמע שאין עצה אם הכיפין פחותין מטפח או רחוקין זה מזה טפח. והחזו"א בסי' נ"א סק"ח כתב דאפשר דאין היתר להוסיף אלא על אהל הקיים מע"ש ולא על אהל הנעשה בשבת אף שנעשה בהיתר. ובתורת חיים הקשה דנימא לבוד מקנה לקנה ויהא מותר לפרוס עליהם את הכילה דהוי מוסיף על אהל ארעי. ותירץ דשמא כילת חתנים לאו אהל ארעי הוא.
ואמר רב שישא בריה דרב אידי: סיינא כובע לבד שיש לו שוליים - שרי, מותר ללובשו בשבת.
ומקשינן: והתניא: אסור? ומשנינן: לא קשיא:
הא דאית ביה טפח ברוחב השוליים, אז אסור ללובשו משום דהוי כאהל.
הא דמותר, היכא דלית ביה טפח ברוחב שוליו, דלא הוי אהל.
ומקשינן: אלא מעתה, שרביב בגלימיה טפח אדם שטליתו בולטת קדימה מראשו טפח - הכי נמי דאסור משום אהל!?
אלא לא קשיא: אין האיסור משום אהל, אלא חוששין שמא יפול הכובע מראשו ברה"ר ויבא לטלטלו ארבע אמות.
הא דקתני דמותר, דמיהדק, שהכובע קשור ברצועה תחת צוארו ואין חשש שיפול.
הא דאסור, דלא מיהדק שהוא עלול ליפול.  109 

 109.  ור"ח מבאר דגם למסקנת האיסור משום אהל, והא דמיהדק היינו שאם הטפח היוצא מהכובע חזק שאינו נכפף אסור משום שנראה כאהל. והא דלא מיהדק, כשהוא נכפף למטה כמו דלימא אין זה אהל ומותר. תוד"ה הא.
מתניתין:
מחזירין ציר התחתון של דלת של ארון או שידה שיצא מהחור, במקדש, שכל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו. ואין כאן מלאכת בונה, אלא שאסור משום שבות, כדלהלן, והרי אין שבות נוהג במקדש.
אבל לא במדינה, לפי שגזרו חכמים שמא יתקעהו בחזקה בפטיש, באופן שלא יוכל עוד לצאת משם, דהוא מלאכה דאורייתא של מכה בפטיש.  110 

 110.  תפארת ישראל.
והציר יצא העליון שבכך כל הדלת נופלת - כאן וכאן אסור, בין במקדש בין במדינה אסור להחזירו, מפני שהוא בנין ממש, ומלאכה דאורייתא לא הותרה אפילו במקדש.
וקסבר האי תנא דיש בנין וסתירה בכלים.  111 

 111.  רש"י. והתוס' בד"ה והעליון, הקשו עליו דאטו מתניתין כבית שמאי דלבית הלל אין בנין בכלים. אלא הם מפרשים דאפילו ציר העליון אינו אסור אלא מדרבנן, ומ"מ אסור במקדש דהוי שבות גדולה שאסורה אף במקדש. וכן מצינו דכמה מקומות שאסרו שבות אף במקדש.
רבי יהודה אומר: העליון מותר להחזירו במקדש, שאין איסורו אלא מדרבנן, לפי שאין בנין בכלים (ברטנורא).
והתחתון מותר אף במדינה, כי בתחתון אין חשש שמא יתקע (תפא"י).
גמרא:
תנו רבנן: ציר דלת של שידה תיבה ומגדל - במקדש, מחזירין (באופן שהוא נחוץ לעבודת המקדש, כגון שהיה בתוך השידה מלח או לבונה או קטורת, ואי אפשר לפתוח את הדלת עד שיחזירו את הציר).
במדינה, דוחקין! רק אם עדיין לא יצא לגמרי מחור המפתן אלא התחיל לצאת, מותר לדחוף אותו חזרה למקומו.
וכל זה בציר התחתון. אבל העליון - כאן וכאן לא יחזיר, דהוי בונה ממש.  112 

 112.  כתב הרא"ש: ר"ת מסתפק אם מותר לדחוק העליון במדינה. דלכאורה מדקתני לא יחזיר משמע דלדחוק מותר או דילמא נקט לא יחזיר בשביל מקדש, דשם מותר לדחוק, אבל במדינה אסור אף לדחוק. וכן מוכח מדקתני רישא, דדוחקין התחתון, משמע דהעליון אסור אף לדחוק. וכן מסתבר דאסור.
והא דאסור להחזיר בציר התחתון במדינה, הוא משום גזרה שמא יתקע בחוזק כשמחזירו. ואם תקע חייב חטאת.  113 

 113.  כך מפרש רש"י. והתוס' בד"ה והעליון, כתבו דדוחק לפרש כן דבפשוטו קאי על העליון אלא דגם בעליון אינו אסור אלא משום גזירה שמא יתקע כבהערה 111.
וציר של דלת של בור ושל דות (בור הבנוי על הקרקע) ושל יציע - לא יחזיר אפילו את הציר התחתון.
ואם החזיר - חייב חטאת! לפי שבבנין המחובר לקרקע, נחשב ל"בונה" אפילו בבנין כל דהוא.
מתניתין:
מחזירין רטיה במקדש.
כהן שהיתה לו מכה בידו, ונתן עליה מערב שבת רטייה דהיינו תחבושת שעליה משחה, ובשבת היה צריך לעבוד במקדש, והוצרך להוריד את הרטיה מעל ידו כדי שלא תחצוץ הרטיה בין ידו לעבודה ותיפסל העבודה - התירו לו להחזיר את הרטיה לאחר העבודה. כי אם לא יתירו לו להחזירה, יש חשש שמא ימנע ולא יעשה את העבודה, כדי שלא יצטרך להסיר את הרטיה.
(ומבואר במסכת ביצה יא ב שזה אחד משלשה דברים שהתירו חכמים "סופן משום תחילתן ").
אבל לא במדינה.
לסתם בן אדם אסור להחזיר רטיה, גזירה שמא ימרח את הרטיה כדי להחליק את הגומות שיש בה, ונמצא עובר על מלאכת ממחק שהוא אב מלאכה.  114 

 114.  רש"י. והתוס' בד"ה מחזירין, כתבו דמשמע דמשום גזירת שחיקת סממנים (שאסור בכל רפואה בשבת) אין לאסור הואיל והרטיה היתה עליו מאתמול. וכן מוכח מדנקט רטיה ולא רפואה אחרת. ועוד כתבו בשם ה"ר יוסף דאמנם גם בחזרת רטיה יש גזירת שחיקת סממנים ולכך נקט רטיה, לאשמעינן שאעפ"י שיש כאן שני איסורים גם שמא ימרח וגם שמא ישחוק סממנים אפ"ה התירו במקדש.
אם בתחילה, שלא היתה הרטיה על ידו מערב שבת, ובא ליתן עליה לכתחילה את הרטיה בשבת - כאן וכאן אסור. שאפילו לכהן במקדש אסור. ולא שייך לומר כאן "אין שבות במקדש", שהרי אין זה צורך מקדש, אלא צורך הכהן עצמו.
גמרא:
תנו רבנן: רטיה שפירשה, נפלה מעצמה, מעל גבי מכה - מחזירין אותה בשבת אפילו במדינה. דמילתא דלא שכיחא היא שתפול הרטיה, ולא גזרו בה רבנן.
רבי יהודה אומר: אם נפלה לגמרי מהיד לא יחזירנה.
אבל אם רק הוחלקה, התחלקה הרטיה מהמכה למטה, ונשארה על היד, דוחקה מחזירה למעלה על המכה.
ואם הוחלקה למעלה - דוחקה למטה.
ומגלה מקצת הרטיה, ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה בקצה השני, ומקנח פי המכה (אך לא יסירנה לגמרי, שאז לא יוכל להחזירה).  115 

 115.  ואפילו לתנא קמא שהרי כשמסירה בידים לכו"ע אסור להחזירה. ביה"ל סי' שכ"ח סכ"ו.
ורטיה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח אותה כדי להחליק את הגומות שיש ברטיה.
ואם מירח - חייב חטאת משום ממחק.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה שאסור להחזיר רטיה, אפילו כשנפלה מעצמה.
אמר רב חסדא: לא שנו דתנא קמא מתיר להחזיר רטיה שנפלה מעצמה אלא שפירשה ונפלה על גבי כלי, על הכר או על הכסת.
אבל פירשה ונפלה על גבי קרקע - דברי הכל אסור להחזירה, שהרי הוא כאילו נותנה לכתחילה על המכה.
אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה אבא. ונפלה ליה הרטיה אבי סדיא על הכר שמראשותיו, וקא מהדר ליה החזירה על המכה.
ואמינא ליה, אמרתי לו: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא: מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה, דוקא שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע לכולי עלמא אסור.
ויוצא אם כן שרבי יהודה אוסר להחזיר אפילו בפירשה על גבי כלי. ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה.
וכיצד החזרת את הרטיה, שהרי למרות שנפלה על הכר, אסור להחזירה!?
אמר לי אבא: לא שמיע לי הא דרב חסדא. כלומר, לא סבירא לי!
אלא אני סבור שהם חולקים רק בנפלה על גבי הקרקע, אבל בנפלה על גבי הכלי הרי זה כהוחלקה בעלמא, ולדברי הכל מותר.
ולפיכך, היה מותר לי להחזיר את הרטיה שנפלה על הכר.  116 

 116.  ויש מפרשים: לא סבירא לי הא דשמואל דהלכה כרבי יהודה אלא אני סבור דהלכה כרבנן דמותר בפירשה ע"ג כלי, אבל אדרב חסדא לא פליג ומודה דלא פליגי אלא בכלי, ובקרקע כו"ע מודו דאסור. תוד"ה רטיה.
מתניתין:
קושרין נימא במקדש.
שהיו הלויים מנגנים בכינור במקדש בשעת הקרבת הקרבנות, ואם נפסקה נימא מהכינור מותר לקשור אותה בשבת, ואפילו בקשר של קיימא, שאסור מדאורייתא.
כי לדעת תנא דמתניתין מכשירי מצוה שאי אפשר לעשותם מערב שבת, כגון הכא, שנפסקה הנימא היום - דוחין את השבת.
אבל לא במדינה. ששם אסור לקשור נימא שנפסקה בכינור, שהרי הוא אב מלאכה.
ואם בתחילה, שבא לקשור מלכתחילה נימא חדשה בכינור, שלא היתה שם מעולם - כאן וכאן אסור, ואפילו במקדש אסור, שהרי היה יכול לעשות זאת מערב שבת.
גמרא:
ורמינהו מהא דתניא: נימת כנור שנפסקה במקדש - לא היה קושרה אלא עונבה, שהיה עושה קשר עניבה בלבד, שאינו אסור בשבת.
וקשיא אמתניתין שמתירה אפילו לקשור את הנימא!
ומשנינן: לא קשיא:
הא, הברייתא רבנן.
והא, מתניתין רבי אליעזר.
ומבארינן: לרבי אליעזר, דאמר: מכשירי מצוה דוחין את השבת, שמצוה הדוחה שבת, כגון מילה, הרי לא רק עצם המצוה דוחה, אלא גם הכנת האמצעים לצורך המצוה דוחה שבת, הכא נמי קושרה לנימא.
שהרי הקרבת הקרבן דוחה שבת, ותיקון הכינור שמנגנים בו בשעת השיר על הקרבן, הוא ממכשירי הקרבן.  117 

 117.  וקסבר רב אליעזר דשירה מעכבתו את הקרבן. אי נמי יש לומר דמכשירי קרבן דוחין את השבת ואפילו מכשירין שאינן מעכבין, דשבת נדחה לגבי קרבן להיות קרב כהלכתו. תו' הרא "ש.
לרבנן, דאמרי: מכשירי מצוה אין דוחין שבת, הכא נמי עונבה בלבד, שהרי תיקון הכינור הוא רק ממכשירי הקרבן, ולא עצם הקרבן.
ומקשינן: אי מתניתין רבי אליעזר היא - אם כן, אפילו לכתחילה נמי יהא מותר לעשות כינור בשבת.
שהרי רבי אליעזר מתיר במילה לעשות אפילו מכשירים שאפשר לעשותם מערב שבת. כגון, לכרות עצים כדי לעשות מהם פחמין, כדי לעשות איזמל למילה.
ואילו מתניתין קתני שלכתחילה אסור?
ומשנינן: אלא, לא קשיא:
הא, מתניתין רבי יהודה היא, שסובר שעניבה בכלל קשירה, שאסורה מדאורייתא בשבת. ומאחר שהוא סובר כרבי אליעזר דמכשירי מצוה דוחין שבת, יכול הוא אפילו לקשור את הנימא, שהרי אין הבדל בין קשירה לעניבה.
והא, הברייתא רבנן היא, דסברי עניבה אינה בכלל קשירה, ומותרת לענוב בשבת. ולכן, אעפ"י שמכשירי מצוה דוחין שבת, מכל מקום אסור לקשור את הנימא, הואיל ואפשר לתקנה על ידי עניבה, שאין בה חילול שבת (עפ"י מהרש"א).
ואכתי תיקשי: ורבי יהודה דמתניתין - אליבא דמאן אזיל?

דרשני המקוצר[עריכה]