פרשני:בבלי:קידושין מא ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:05, 11 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין מא ב

חברותא[עריכה]

ואם לא ידע השליח את דעתו של בעל הבית, ופיחת השליח מכריו של בעל הבית עשרה, כלומר: שתרם אחד מארבעים במקום אחד מחמשים, או הוסיף השליח על כריו של בעל הבית עשרה, כלומר: שתרם רק אחד מששים, הרי תרומתו של השליח תרומה, מפני שיכול הוא לומר לבעל הכרי: "בכך אמדתיך".  1 

 1.  א. בתוספות כתבו שני פירושים: האחד: "פיחת" ו"הוסיף" קאי על תבואת הכרי, וכפירוש רש"י וכמבואר בפנים. השני: "פיחת" ו"הוסיף" קאי על התרומה, והיינו ד"פיחת עשרה" היינו שתרם אחד מששים; ו"הוסיף עשרה" היינו שתרם אחד מארבעים. ב. ראה ב"פני יהושע" שביאר, שבדוקא הביאה הגמרא את הסיפא ד"פיחת עשרה" כדי להוכיח שאין זה מדין "זכין לאדם שלא בפניו", אלא מדין שליחות, ראה שם; אך ראה ב"קצות החושן" סימן רמג סק"ח, וב"אבני מלואים" סימן לז סקי"ב.
הרי למדנו, שבעל הכרי עושה שליח לתרום תרומה, וזו מנלן (מנין הוא נלמד)?
וכי תימא, שמא תאמר דיליף שליחות בתרומה מגירושין, שנתרבו מ"ושלחה" לשליחות? כך הרי אי אפשר לומר, כי יש להשיב:
מה לגירושין שכן ישנן חול, כלומר: שהן חול, תאמר בתרומה שהיא קודש.  2 

 2.  א. וכמו שנאמר (ויקרא כב י): "וכל זר לא יאכל קודש", ובתרומה הכתוב מדבר. ב. כתבו התוספות, שיכולה היתה הגמרא לשאול "מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה", וכשם שאמרה הגמרא בעמוד א ביחס ללימוד קידושין מגירושין, ומה שלא אמרה כן הגמרא משום שיש לומר: קידושין יוכיחו, שאינן בעל כרחה ויש בהם שליחות, ולעיל לא אמרה כן הגמרא אלא ביחס לקידושין. וראה בהגהות הגאון רבי אלעזר משה זצ"ל שתמה על הערתם, כי הסברא "מה לגירושין שכן ישנה בעל כרחה" אינו אלא ביחס לקידושין, שהיות ויכול לגרש בעל כרחה של האשה יכול הוא לעשות שליח, אבל בקידושין שאינו יכול לקדשה בעל כרחה, אינו יכול לעשות שליח, אבל ביחס לתרומה אין מעלה במה שהוא יכול לגרש את האשה בעל כרחה, כיון שאין הגירושין נעשין בעל כרחו אלא בעל כרחה ; וראה גם ב"פני יהושע" כאן.
ומפרשינן: שליחות בתרומה נלמדת, ממה שאמר קרא: "כן תרימו גם אתם תרומת ה'", והיה לו לומר: "כן תרימו אתם", ואמר: "גם אתם", כדי לרבות את השליח.
ומקשינן: ומאחר שלמדנו שליחות בתרומה מ"גם אתם", אם כן נכתוב רחמנא דין שליחות רק בתרומה, וניתו הנך - יבואו אלו, גירושין וקדושין - ונגמרו מיניה (וילמדו מתרומה), ולא תאמר התורה "ושלחה" לרבות שליחות בגירושין, וממנה לקדושין בהיקש "ויצאה והיתה"!? ומשנינן: משום דאיכא למיפרך (יש להשיב): מה לתרומה שכן ישנה להפרשתה במחשבה לבד.  3 

 3.  א. שהרי אמרה תורה (במדבר יז כז): "ונחשב לכם תרומתכם", כדי ללמד שאדם נותן עיניו בצד זה לשם תרומה, ואוכל על ידי מחשבה זו בצד אחר, ואין צריך לתרום בפיו. וראה ברש"י גיטין לא א ד"ה ובמחשבה: "נותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל בצד זה, ואף על פי שלא הפריש"; וראה שם בתוספות, שכתבו לבאר את דבריו, דב"ונחשב" נכללו שני דברים: האחד: שהוא ניטל במחשבה בלי הפרשה; והשני שהוא ניטל במחשבה בלי דיבור; ומכל מקום משמע דפירכת הגמרא היא ממה שהתרומה ניטלת במחשבה בלי דיבור, דומיא דפירכת הגמרא בהמשך הענין גבי קדשים שישנן במחשבה; וראה בתוספות שם שכתבו: "ולענין לאכול בלי הפרשה, אין קפידא לכולי עלמא אפילו בכל המעשרות דלא כתיב בהו "ונחשב", דשרי בכל מקום אף על פי שעתה אין מפריש כלום, כדמוכח וכו"'. והנה מלשון התוספות משמע, דרק תרומה ותרומת מעשר ניטלים במחשבה בלי דיבור (וכן היא שיטת המאירי בשבת קכז א, ראה שם היטב ובדברי המגיה), ואילו שליחות יש בכל המעשרות, ו"אתם גם אתם" הרי בתרומה נאמר, ומנין ידענו במעשרות! ? ומיהו מעשרות יש ללומדם מגירושין וקידושין, שאין לפרוך: מה לאלו שכן חול, שהרי אף המעשר חול הוא; ומיהו מעשר שני איקרי "קודש", וכמו שנאמר (ויקרא כז ל): "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קודש לה"', ומנין לנו שליחות במעשר שני! ? ומיהו בהמשך הסוגיא מבואר, דאין צריך פסוק לתרומה שיש ללומדו בהצד השוה מגירושין וקדשים, ואם כן משם יש ללמוד למעשר. ב. כתבו התוספות, שאין בפירכות של הגמרא תשובה על לימוד קידושין מגירושין ותרומה, שהרי אם נפרוך מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה, תרומה תוכיח, מה לתרומה שכן ישנה במחשבה, גירושין יוכיחו; אלא שאין בכך כלום, כי הלימוד "ויצאה והיתה" ממנו אנו לומדים לגירושין אינו מיותר, כי הוא נצרך לדברים אחרים ; וראה הגהות "פורת יוסף". ולפי סברתו של הגאון רבי אלעזר משה זצ"ל שנזכרה בהערה לעיל, שאין שייך "בעל כרחה" בתרומה, אם כן ממילא אין שייך לומר: "תרומה תוכיח". והנה המאירי לעיל מא א, הביא בשם רבותיו להסתפק, אם שליח עושה שליח בכל התורה, או שמא רק בגירושין וקידושין, (וראה מה שהביא בזה ב"שמועות קידושין" לעיל מא א אות ו - ג) ; ומדברי התוספות משמע שהם סוברים שבכל התורה כולה שליח עושה שליח, שאם לא כן, לא היו צריכים לומר ש"ויצאה והיתה" בא לשאר דרשות, כי יש לומר שנצרך "ויצאה והיתה" כדי ללמד שאף שליח עושה שליח.
מוסיפה הגמרא לבאר, והא דתנן שעושה אדם שליח לשחיטת קדשים, וכמו ששנינו במסכת פסחים:
חבורה - שנמנתה על שה לקרבן פסח - שאבד פסחה, ואמרו לאחד מהם: צא ובקש את השה שאבד, ושחוט עלינו, והלך ומצא את השה ושחט, ואף הן - שאר בני החבורה - לקחו שה אחר ושחטו בשביל עצמם, כך הוא דינם:
אם שלו נשחט ראשון, הרי הוא אוכל משלו (מן השה ששחט לפסחו), ואף הם - שאר בני החבורה - אוכלים עמו, כלומר: מן הפסח שלו, ואילו שלהם פסול, שהרי כבר נשחט עליהם הפסח על ידי שלוחם.  4 

 4.  ואם שלהן נשחט ראשון, הם אוכלין משלהן, והוא אוכל משלו, משנה שם.
הרי למדנו שיש שליחות לשחיטת קדשים,  5  וזו מנלן?

 5.  נתבאר על פי לשון רש"י; וכתב ה"פני יהושע", דלשיטת רש"י: כל שחיטת קדשים צריכה שליחות, ומשום דכתיב "ושחט", וכן בפסח נאמר "ושחטו" (וכן הביאו האחרונים מדברי רש"י בפסחים ז ב ד"ה פסח וקדשים) ; וראה שם שביאר לפי זה, איך מביא גוי קדשים, והרי אין שליחות לגוי. ובהגהות הגאון רבי אלעזר משה זצ"ל הוסיף להעיר על שיטה זו, שהרי היות והגוי אינו יכול לעשות, אי אפשר שיעשה שליח, ד"כל מילתא דאיהו לא מצי עביד, שליח נמי לא מצי עביד" ; וכתב שם שלולא דברי הראשונים היה אומר, שבאצת אין צריך שליחות לשחטיטה, וכל ראיית הגמרא היא מלשון הפסוק. וראה עוד שם ב"פני יהושע" שתמה: למה צריך להביא משנה זו שמוכח ממנה שאחד מן החבורה שוחט בשביל כולם, והרי פשיטא שמכל חבורה אינו שוחט אלא אחד, כי שנים ששחטו בקדשים אינה שחיטה, כפי שהביא שם. ויישב, דיש לומר, שאם לא היינו לומדים שליחות בקדשים, כי אז היינו באמת אומרים, דאף על גב שבשאר קדשים אם שחטו שנים אינו כשר, מכל מקום בפסח צריכים כל בני החבורה כאחד לשחוט; וראה בהערה בהמשך הסוגיא. ב. האחרונים נסתפקו בדין שחיטה שהיא מוטלת על הבעלים, אם זה הוא מצוה המוטלת על גופם לשחוט בעצמם את קרבנם, (ולצד זה יש לדון אם שייך בזה שליחות), או שהוא דין בהכשר הקרבן שהוא נכשר רק על ידי הבעלים.
וכי תימא, שמא תאמר: דיליף דין שליחות לשחיטת קדשים מהנך (מאלו), דהיינו מגירושין קדושין ותרומה?
כך הרי אי אפשר לומר, כי יש להשיב:
מה להנך - גירושין קדושין ואפילו תרומה - שכן ישנן חול אצל קדשים, כלומר: ביחס לקדשים חשובים אלו חול, ואין ללמוד לקדשים אפילו מתרומה.
ומפרשינן: דין שליחות בשחיטת קדשים נפקא ליה מדרבי יהושע בן קרחה! דאמר רבי יהושע בן קרחה:
מנין ששלוחו של אדם כמותו, משום שנאמר בקרבן פסח: "ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים", וכי כל הקהל כולן שוחטין, עד שהכתוב אומר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", והלא אינו שוחט אלא אחד!? אלא מכאן: ששלוחו של אדם כמותו.  6  הרי למדנו שליחות בשחיטת קדשים.

 6.  לכאורה תיקשי לפי מה שכתב ה"פני יהושע" שאם לא שחידשה התורה שליחות בשחיטת קדשים הייתי אומר, שכל החבורה שוחטת, אם כן באמת כל קהל עדת ישראל שוחטין! ? וכתב ה"פני יהושע", דכוונת רבי יהושע בן קרחה היא לפסח אחד שכל ישראל שותפין בו, ראה שם בסוף ד"ה מיהו קשיא. ומיהו, ראה דברי הגמרא בסוף העמוד דלא משמע כן, וכן מפורש בתוספות לקמן מב א ד"ה ודילמא, דלרבי יהושע בן קרחה אין הפסוק מדבר בקרבן אחד. וראה עוד בתוספות הרא"ש שפירש "והלא אינו שוחט אלא אחד", דהיינו משום שאין שנים יכולים לשחוט זבח אחד, וכדדרשינן בפרק ב דחולין כט א מ"תזבח", וכל זה צריך תלמוד.
ומקשינן: מאחר שלמדנו דין שליחות בשחיטת קדשים מ"ושחטו אותו", אם כן נכתוב רחמנא דין שליחות רק בקדשים, וניתי הנך - גירושין קדושין ותרומה - וניגמרו מיניה (וילמדו מקדשים)!?
ומשנינן: משום דאיכא למיפרך: מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח, כל עבודת הקרבתם על ידי כהנים שהם שלוחים.  7 

 7.  ראה לעיל כג ב שהכהנים הם שלוחי דרחמנא ולא שלוחים שלנו, וראה שם בתוספות, וראה מה שכתב בזה ב"עצמות יוסף" כאן, ובמה שכתב הריטב"א, וביאור דבריו בדברי המגיה בריטב"א הנדמ"ח.
ואכתי מקשינן: למה הוצרך הכתוב לכתוב דין שליחות הן בגירושין וקדושין, והן בתרומה, והן בשחיטת קדשים!? והרי אף על גב דחדא מחדא לא אתיא (אין ללמוד את האחד מהשני) וכמו שנתבאר, מכל מקום תיתי חדא מתרתי (ילמד האחד מן השנים כאחד ב"צד השוה"), כלומר: תכתוב התורה דין שליחות בשנים מדינים אלו, והשאר ילמדו משניהם כאחד!?
ונושאת ונותנת הגמרא בביאור הקושיא: הי תיתי (את איזה לא תכתוב התורה, ונלמדנה מהשנים האחרים)!?
שמא נאמר: לא נכתוב רחמנא שליחות בקדשים, ותיתי מהנך (ותילמד מגירושין ותרומה), הרי יש להשיב: מה להנך - גירושין ותרומה - שכן ישנן חול אצל קדשים.
שמא נאמר: לא נכתוב רחמנא שליחות בגירושין, ותיתי לגירושין וקדושין מהנך (מתרומה וקדשים), הרי יש להשיב: מה להנך - תרומה וקדשים - שכן ישנן במחשבה, שאף המקדיש שור לעולה במחשבתו הרי הוא קדוש, ואף שלא הקדישו בדיבור.  8 

 8.  וכמו שנאמר (דברי הימים ב, כט לא): "וכל נדיב לב עולות".
אלא מפרשת הגמרא את הקושיא: לא לכתוב רחמנא שליחות בתרומה, ותיתי מהנך (מגירושין וקדשים),  9  ולמה הוצרכה התורה לכתוב "גם אתם" לרבות שליח לתרומה!?

 9.  וכך נלמד: מה קדשים שהן קודש וישנן בשליח, כל שכן תרומה שהיא חול לגבי קדשים; מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח, גירושין יוכיחו; מה לגירושין שכן ישנן חול אצל תרומה, קדשים יוכיחו, וחזר הדין, הצד השוה שבהן שישנן על ידי עצמו ושלוחו כמותו, אף אני אביא תרומה, רש"י.
ומשום קושיא זו חוזרת בה הגמרא ואומרת: אין הכי נמי שאין צריך ריבוי מיוחד ללמד שליחות בתרומה, כי יש ללומדו מגירושין וקדשים.
ואם תאמר: ואלא "אתם גם אתם" למה לי!? כיון שלא הוצרכה התורה ללמדנו שליחות בתרומה.
תשובתך: מיבעי ליה - ל"אתם גם אתם"
- ללמד כדרבי ינאי! דאמר רבי ינאי: לכך אמרה התורה: "גם אתם", כדי ללמד: מה אתם בני ברית (ישראל),  10  אף שלוחכם בני ברית, למעט שליח גוי.

 10.  לכך אמר "בני ברית" ולא ישראל, כדי לרבות את העבדים, ראה גיטין כג ב.
ותמהינן: הא - שאין גוי נעשה שליח לתרומה - למה לי קרא ללמדו, והרי מסברא הוא נלמד, מדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן!? דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
אין העבד נעשה שליח של האשה לקבל גט מיד בעלה של אשה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין!? ומזה יש לנו ללמוד שאין גוי נעשה שליח לתרומה, היות ואינו בתורת תרומה ; ולמה לי ריבוי ד"גם אתם" כדי ללמד דין זה!?
ומשנינן: מכל מקום איצטריך הכתוב למעט שליח גוי מהפרשת תרומה, כי סלקא דעתך אמינא:
רק עבד בגירושין דלאו בר היתירא הוא כלל, (אינו כלל בצד היתר של גירושין) היות ואין לו קדושין, בזה אכן סברא היא שאינו נעשה שליח -
אבל גוי - אף על פי שאינו חייב בהפרשת תרומה - מכל מקום הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה, כלומר: יכול הוא לתרום תרומה מפירות שלו, וכדתנן: הגוי והכותי שתרמו את שלהם תרומתן תרומה -  11 

 11.  ביאר רש"י: "תרומתן תרומה ליאסר לזרים (צריך ביאור: מה כוונת רש"י בזה, שהרי ודאי שתרומתו אף ניתנת לכהן), דקסבר: אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי תרומות ומעשרות, ומירוח גוי אינו פוטר מן התרומה", וכמבואר במנחות סז א; וראה מה שכתבו התוספות על זה.
ואם כן שאף הגוי שייך בתרומה, אימא: שליח נמי עביד (עושה הוא שליח להפרשת תרומתו), וכן נעשה הוא שליח לישראל להפרשת תרומה מכריו של ישראל.
לפיכך קמשמע לן קרא ד"אתם גם אתם", שאין הגוי עושה ונעשה שליח להפרשת תרומה.
ואכתי מקשינן: לרבי שמעון דפטר את האוכל בשוגג את תרומת הגוי מתשלום קרן וחומש כדין אוכל תרומת ישראל, וכדתנן:
תרומת גוי מדמעת, אם נפלה תרומה זו לחולין, הרי היא אוסרת את החולין כשאין בה שיעור ביטול שהוא באחד ומאה, וחייבין עליה תוספת חומש, וכדין האוכל תרומה בשוגג, שהוא משלם קרן וחומש.
ורבי שמעון פוטר -  12  אם כן תיקשי לשיטתו: "אתם גם אתם" למה לי, שהרי לעיקר דין שליחות אינו צריך, כי יש ללומדו מגירושין וקדשים, ואף ללמדנו שאין הגוי נעשה שליח להפריש תרומה, אין צריך, כי מסברא הוא נלמד, היות ואין שייך בגוי תרומה כלל, וכל שאינו בתורת תרומה אינו נעשה שליח לתרומה!?

 12.  ברש"י כתב בטעמו של רבי שמעון, שהוא משום שאין מירוח הגוי חייב בתרומה, והוא נלמד ממה שאמרה תורה גבי תרומה (יח ד): "ראשית דגנך", ולמדנו: "דיגונך (מירוחך) ולא מירוח גוי"; והראשונים (רמב"ן ורשב"א) הקשו עליו, שהרי מכל מקום ישנו בתרומה כשהפרישה הגוי קודם המירוח שעדיין לא נפטר, או שמירחם ישראל; והם פירשו את טעמו משום ש"ישראל" נאמר בפרשת תרומה. וראה ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן לח שהאריך בביאור שיטותיהם.
ומשנינן: איצטריך "אתם גם אתם" - לרבות שליחות בתרומה, ואף שיש ללומדו מגירושין וקדשים, כי אם לא הכתוב סלקא דעתך אמינא: הואיל ואמר מר:
כתיב "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" ; ולמדנו:
א. אתם תרימו תרומה מכרייכם, ולא האריסין (פועלים הנוטלים בשכרם מחצה או שליש או רביע מן התבואה) ירימו תרומה מחלקו של בעל הכרי, אם לא כשעשאו בעל הכרי שליח.
ב. אתם תרימו תרומה, ולא שותפין, כלומר: אין אחד מהשותפים יכול להרים תרומה על חלקו של השותף השני, אם לא שיעשנו השותף השני שליח.
ג. אתם תרימו תרומה, ולא אפוטרופוס ירים תרומה על כרי של יתומים.
וכל זאת למה: כי "אתם תרימו תרימו תרומת ה'" אמר רחמנא, ולא התורם את שאינו שלו, וכל אלו הרי תורמים מכרי שאינו שלהם -  13 

 13.  נתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י בגיטין נב א; ובפירוש שני פירש: "אי נמי, זו ואין צריך לומר זו קתני", כלומר: "התורם את שאינו שלו" הוא דין רביעי, ואף שאין צריך לאומרו, שהרי כל שכן הוא, מכל מקום "זו ואין צריך לומר זו", קתני.
ואם כן אימא (הייתי אומר) שבאה התורה למעט: "אתם ולא שלוחכם" נמי, ולא נלמד מגירושין וקדשים -
לפיכך קא משמע לן הכתוב "אתם גם אתם", שיש שליחות בתרומה.
כאן שבה הגמרא לאמור לעיל ששליחות בשחיטת קדשים נלמדת כדרבי יהושע בן קרחה מ"ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בן הערבים" ; ומקשינן:
הניחא לרבי יהושע בן קרחה, אכן יש ללמוד שליחות בשחיטת קדשים מ"ושחטו אותו"
-
אלא לרבי יונתן דמפיק ליה להאי קרא לדרשא אחרינא (הלומד מ"ושחטו אותו", דין אחר), מנא לן שיש שליחות בשחיטת קדשים!?
וכדתניא שלדעת רבי יונתן בא הכתוב "ושחטו אותו" ללמד דין אחר:


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב