פרשני:בבלי:שבת צו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת צו א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: לא קשיא:  הא ברברבי בכלי גדול צריך שיפחת רובו, הא בזוטרי בכלי קטן סגי בכמוציא רימון ליבטל מתורת כלי.  1 

 1.  רש"י. והתוס' בד"ה הא, הקשו, א"כ לא ידענו מהו רברבי ומהו זוטרי. ולכן ביארו להיפוך, דברברבי השיעור כמוציא רימון ובזוטרי סגי ברוב אעפ"י שעדיין אינו מוציא רימון, דאזלינן תמיד אחר השיעור הקטן משניהם.
אמר רב אסי: שונין התנאים בברייתא: כלי חרס שיעורו בכונס משקה שהשיעור הקטן ביותר שנאמר בו ליבטל מתורת כלי במקצת, הוא בכונס משקה, והיינו לענין קידוש מי חטאת. ולא אמרו מוציא משקה אלא לענין גיסטרא בלבד שבטל מתורת כלי ע"י נקב קטן כזה (והן הן דברי רבא דלעיל, חמש מדות).
מאי טעמא שונה גיסטרא מכלי שלם?
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לפי שאין אומרים "הבא גיסטרא לגיסטרא" להניח תחתיה לקבל הטיפות מהנקב, אלא כיון שניקב הגיסטרא כמוציא משקה זורקין אותו.
אבל כלי שלם, חסין עליו, ואין זורקין אותו בגלל נקב כזה, אלא מביאין גיסטרא ומניחין תחתיו.
אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא מה הוא שיעור הנקב לענין הכשר זרעים: רבי יוסי ברבי אבין ורבי יוסי בר זבדא -
חד אמר: כמוציא רימון, וחד אמר: כשורש קטן.
וסימניך, שלא תטעה לומר שאחד אמר כמוציא זית: "אחד המרבה ואחד הממעיט" (משנה היא במסכת מנחות קי א, ומסיימת המשנה "ובלבד שיכוין לבו לשמים"). וזה יהא לך לסימן, שאחד מהאמוראים ריבה לשער בשיעור הגדול מבין שלשת השיעורים (מלבד הקטנים ביותר ככונס משקה ומוציא משקה שאין מקום לטעות שמא הן השיעור לענין הכשר זרעים), דהיינו כמוציא רימון. ואחד מיעט לשער בקטן משלשתן דהיינו כשורש קטן. ואף אחד לא שיער בשיעור הבינוני דכמוציא זית.
אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דרבי אליעזר: כלי חרס שיעורו כמוציא זיתים לענין קבלת טומאה.
ומר קשישא בריה דרבה מסיים בה משמיה דרבי אליעזר: והרי הן ככלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. שאפילו אם יחדו לרימונים אינו מקבל טומאה. שרק בכלי עץ נאמר השיעור דכמוציא רימון ביחדו לרימונים ולא בכלי חרס.
ולענין צמיד פתיל שיעורו עד שיפחת רובו.

מתניתין:

הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או הזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, הרי זה חייב. כי הזריקה מרשות לרשות היא תולדת הוצאה מרשות לרשות, שהיא אב מלאכה.  1 

 1.  כמבואר במשנה לעיל עג א.
אך הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע, נחלקו בכך תנאים: רבי עקיבא מחייב, ובגמרא יתבאר טעמו,  2  וחכמים פוטרין.

 2.  בגמרא לקמן (צז א), מתבארים שני אופנים בביאור מחלוקת רבי עקיבא וחכמים: האחד, לרבי עקיבא "קלוטה (באויר רשות הרבים) כמי שהונחה דמיא", ואילו חכמים סוברים שקלוטה לאו כמי שהונחה. והשני, שלרבי עקיבא ילפינן זורק ממושיט. כלומר, כשם שהמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב, וזה דין מחודש של "מושיט", וכמתבאר בהמשך המשנה, כך גם הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, הרי זה חייב, וחכמים חולקים. וכל זה מתבאר לקמן (צז א) ובהערות שם.
כיצד?  3  - שתי גזוזטראות (הבנויות על גבי זיזים היוצאים מן הכותל, ומניחים על הזיזים נסרים כדי שיוכלו להלך עליהם), והן רשות היחיד, כי הן גבוהות עשרה ורחבות ארבעה על ארבעה,  4  שהיו עומדות זו כנגד זו ברשות הרבים (משני עברי רשות הרבים), ורשות הרבים מפסקת בין שתי הגזוזטראות שמשני צידיה, המושיט והזורק מזו לזו, פטור.  5 

 3.  ביאור לשון "כיצד", והאם דברי חכמים בלבד הוא, או שמא אף דברי רבי עקיבא הוא, יתבאר בהערות על הגמרא לקמן צז א.   4.  כן פירש רש"י. והיינו, משום שמדברי רש"י בד"ה גזוזטראות נראה, שהגזוזטראות אין להן מחיצות, אלא נסרים על גבי זיזים, ולכך הוצרך רש"י לומר שהן גבוהות עשרה ורחבות ארבעה על ארבעה. ועוד, כדי להשמיענו שהמושיט חייב אפילו כשמושיט דרך למעלה מעשרה טפחים מפני רשות הרבים, ואף שאותו אויר שמעל עשרה טפחים אינו רשות הרבים אלא "מקום פטור" הוא. ועוד, כי הרי כתב רש"י לקמן בד"ה הזורק פטור "הואיל ולמעלה מעשרה", וביאור כוונתו בזה יתבאר בהערות לקמן צז א, ולכן פירש שהגזוזטראות היו גבוהות עשרה.   5.  בבא זו דברי הכל היא, ויתבאר יותר בהערות לקמן צז א.
אבל, אם היו שתיהן בדיוטא אחת (בקומה אחת, מעל רשות הרבים), שלא היו הגזוזטראות ניצבות זו כנגד זו משני צידי רשות הרבים, אלא שתיהן היו מצד אחד של רשות הרבים, והיו הגזוזטראות בולטות מהבית, כך שבין זו לזו היתה רשות הרבים, הרי רק המושיט מזו לזו, חייב. וזו היא מלאכת "מושיט", שהיא תולדה של מלאכת הוצאה.  6  ואילו הזורק מזו לזו, פטור.  7 

 6.  א. כמבואר בתוספות ב א ד"ה פשט. ב. משנתנו מעמידה את מלאכת "מושיט" באופן שהושיט דרך למעלה מעשרה באויר רשות הרבים. ובתוספות לעיל ד א ד"ה אבל למעלה, נסתפקו אם מלאכת מושיט היא דוקא כשהושיט למעלה מעשרה, וכאשר כן היה במשכן. או שמא החיוב הוא בין למעלה מעשרה ובין למטה מעשרה. ולשון רש"י לעיל ד ב ד"ה זורק ממושיט, הוא: דאילו במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה, קיימא לן בפרק הזורק, דחייב. ויותר מפורש הוא בלשון הרמב"ם (יג יח): המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע, חייב, ואפילו הושיט למעלה מאויר רשות הרבים. ג. ראה עוד בתוספות לעיל ג א ד"ה בעשותה, שכתבו בשם הירושלמי: אין חיוב מושיט אלא על ידי שנים, וראה שם בשם ר"י, שלכן אין הם נפטרים משום "שנים שעשאוה", כי אין כוונת הירושלמי לומר, שהאחד עוקר והשני מניח, אלא המושיט הוא זה שעוקר ומניח בידו של חבירו העומד ברשות הרבים השניה.   7.  א. בבא זו, אם דברי הכל היא או דברי חכמים בלבד, תלוי בספק הגמרא לקמן, ובמחלוקת האמוראים שם בביאור מחלוקת רבי עקיבא וחכמים. ויתבאר יותר בהערות לקמן צז א. ב. כתב רש"י: הזורק פטור, הואיל ו (זרקו) למעלה מעשרה, ולא מצינו זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים במשכן, לא באורך ולא ברוחב. וביאור כוונתו במה שכתב "הואיל ולמעלה מעשרה", ראה בהערות לקמן צז א.
והחילוק בין מושיט לזורק הוא, לפי שכן היתה עבודת הלויים במשא המשכן, שהיו עומדות ברשות הרבים שתי עגלות (שעליהן נשאו את קרשי המשכן, והעגלות עצמן רשות היחיד הן), והיו עומדות העגלות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו הלויים מושיטין את הקרשים מעגלה זו לעגלה זו.  8  אבל לא היו זורקין אותם, לפי שכבדים היו. ולפיכך, אין חייב משום "מושיט" אלא בשני האופנים הללו: א. בזו אחר זו. ב. בהושטה בלבד, ולא בזריקה. כי כך היתה העבודה במשכן.

 8.  ביאר רש"י: פטור, שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ורוחב רשות הרבים מפסיק ביניהן, שלא היתה עבודת הלויים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצידה, אלא לעגלה שלפניה. שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן, והן הולכין שתים כאחד זו בצד זו כדאמרינן בגמרא, וכשהיו פורקין את המשכן לטעון על העגלות היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוך למשכן, ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתן לאורך רשות הרבים, שהיו רוצים להלך אחר עמוד הענן ההולך לפניהם. ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותן שעל שתי העגלות הסמוכות למשכן, והן מושיטין לאותן שלפניהם. אבל מעגלה לעגלה שבצידה, לא היו צריכין להושיט, שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן.

דרשני המקוצר[עריכה]