פרשני:בבלי:שבת קיז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קיז ב

חברותא[עריכה]

אלא, אמר רב אשי: שלש מחיצות ולחי אחד - זה מבוי שאינו מפולש.
שלש מחיצות בלא לחי - זה מבוי המפולש.
ואפילו לרבי אליעזר דאמר בעינן שני לחיים, הני מילי - להצלת אוכלין ומשקין. אבל להצלת ספר תורה - בחד לחי סגי. ולכן רבנן מתירים בשלש מחיצות ולחי אחד  48 , ובן בתירה מתיר בלא לחי כלל.

 48.  הרי"ף והרמב"ם (כג, כו) פסקו כרבנן ולפי המסקנא שצריך לחי אחד, והקשו הבעל המאור והגהות מרדכי הרי פירשנו את המשנה אליבא דרבי אליעזר. אבל לבית הלל ולהלכה בלחי אחד הוא תיקון גמור גם לאוכלין ומשקין ודינו כחצר, והרי בספרים הקילו יותר כמבואר בגמרא? ותירץ הרמב"ן במלחמות ובביאור הגר"א (שלד יז), שהקולא בהצלת ספר היא שאין צריך שיתוף מבואות, אבל להצלת אוכלין כשאין שיתוף במבוי אסור, וביאר הרמב"ן שקושיית הגמרא נציל אוכלין ומשקין, משום שבמשנה משמע שהקילו גם בתיקון המבוי ומחיצותיו ולא רק שאין צריך שיתוף, ולכן פירשנו את לשון המשנה לפי רבי אליעזר שהקילו שאין צריך שני לחיים. אבל הקולא בהצלת ספר לכולי עלמא היא שאין צריך שיתוף מבואות, ובזה חמור יותר הצלת מזון ובגדים שצריך שיתוף.
מתניתין:
מצילין מזון שלש סעודות  49 .

 49.  הבית יוסף כתב שאפילו יש לו מה לאכול מותר להציל שלש סעודות, וכן כשהציל בעל הבית הרבה כגון סל מלא ככרות שהתירו לו במשנה (קכ א), מותרים אף בני ביתו להציל כל אחד שלש סעודות. והמשנה ברורה פסק (שלד, י) שאפילו אם מתענה תענית חלום בשבת יכול להציל, שתיקנו שיעור שוה לכולם. והפרי מגדים (שם, ד) מסתפק אם יכול להציל עבור בני ביתו, והביאור הלכה (א) מכריע שמותר להציל לבניו כמו שפירשו התוספות על הצלה ליום כיפור שהכונה לצורך התינוקות (וראה בפרי מגדים שאפשר לפרש את ספיקו אם הוא יכול להציל עבור בניו וגם הם יצילו אחר כך לעצמם)
הראוי לאדם - לאדם, הראוי לבהמה - לבהמה  50 . כיצד?

 50.  הלשון משמע שמציל שלש סעודות לבהמה. וצריך ביאור, מה שייך שיעור כזה לבהמה? ופירשו התפארת ישראל והביאור הלכה (שלד א) בשם תוספות שבת, כיון שאסור לאדם לאכול עד שיאכיל לבהמתו, כמבואר בברכות (מ א), לכן בכל סעודת שבת יצטרך להאכיל את בהמתו. אבל השפת אמת כתב שדבר פשוט הוא שהחיוב להאכיל את בהמתו הוא לכל היום כפי צרכה ולא בכל סעודה, ולכן הצלת מזון לבהמה אינה לשלש סעודות אלא לכל השבת וכן מפורש בחידושי הריטב"א החדש.
נפלה דליקה בלילי שבת - מצילין מזון שלש סעודות.
בשחרית - מצילין מזון שתי סעודות.
במנחה - מזון סעודה אחת.
רבי יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות, ואפילו פרצה הדליקה סמוך לצאת השבת, לפי שבהיתר הוא מציל ורק גזרו שלא יוציא יותר כדי שלא יבוא לכבות, ודי בהגבלה זאת  51 .

 51.  השפת אמת ותפארת ישראל ביארו את ההיתר של רבי יוסי, משום שאם לא אכל סעודה בליל שבת ישלים שלש סעודות ביום, ולכן כיון שיש אופן שחייב בסוף השבת לאכול שלש סעודות התירו תמיד להציל שיעור זה. והרמ"א (רצא א) פסק כך שישלים את שלש הסעודות ביום, והמשנה ברורה (ו) כתב שאם שכח לומר רצה בסעודת ההשלמה לא יחזור, והטעם מבואר בשערי תשובה (שם א) שההשלמה אין בה חיוב פת דוקא, כמו בסעודה שלישית שאין חוזר אם שכח רצה, ראה שו"ע (קפח, ח).
גמרא:
והוינן בה: מכדי הרי כשהוא מציל בהיתרא קטרח, אם כן, נציל טפי!
אמר רבא: מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה להציל כמה שהוא חפץ - אתי לכבויי. לכן גזרו להגביל את הכמויות שמותר לו להציל  52 .

 52.  לעיל בתחילת הפרק הובאו שיטות הראשונים למה בדליקה "אסרו" להציל שמא יכבה, ובבא מהדרך ומעות בידו "התירו" איסור דרבנן כדי שלא יעבור על איסור תורה. וכן למה הצלת מת מדליקה התירו לגמרי. והקשה המאירי שכיבוי דליקה אסור רק מדרבנן ואיך גזרו גזירה לגזירה שמא יכבה? ותירץ, שאין זה חשש אלא ודאי יבא לכבות. והריטב"א תירץ, כיון שיש אופן שהכיבוי הוא מלאכה מן התורה כגון כשמתכוון לעשות פחם, גזרו שמא יכבה כמו על כיבוי דאורייתא.
אמר ליה אביי: אלא, הא דתניא: נשברה לו חבית בראש גגו - מביא כלי ומניח תחתיה, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף.
התם - מאי גזירה איכא?
מה החשש שיעשה מלאכה?
אמר ליה רבא: הכא נמי אסרו משום גזירה - שמא יביא כלי דרך רשות הרבים.
ולכן התירו רק בכלי אחד ולא בכלי אחר, שאם יטרח להביא הרבה כלים ישכח ויביאם דרך רשות הרבים.
גופא: נשברה לו חבית בראש גגו - מביא כלי ומניח תחתיה, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף  53 .

 53.  המשנה ברורה (שלה, ט) מביא מחלוקת תוספות שבת ופרי מגדים- האם קליטה וצירוף אסרו במיוחד, או שנקטו דוגמא זו כאורחא דמילתא, שכך הדרך להציל על ידי הרבה כלים, וסיבת האיסור הוא משום שמציל בהרבה כלים. וביאור מחלוקתם- שלהלן קמג ב שנינו שחבית שנשברה התירו להציל רק שלש סעודות, וכתב רש"י שם ושו"ע (שלה א) ששיעור זה נאמר כשמציל בכמה כלים. אבל בכלי אחד מציל אפילו הרבה. ובברייתא בנשברה לו חבית בראש גגו נאמר גם כן חילוק זה שבכלי נוסף אסור והוסיפה הברייתא "ויקלוט ויצרף", והתוספות שבת פירש שמדובר על יותר משלש סעודות והאיסור משום שמציל בכמה כלים, ויקלוט ויצרף נקטו משום שכך הדרך להציל מגגו. אבל הפרי מגדים מפרש שהברייתא אסרה להציל אפילו שלש סעודות משום שקליטה וצירוף מגגו חמור יותר מהצלה מחבית המונחת בארץ, וראה שער הציון (שם ו) שזו מחלוקת ראשונים.
אבל אם נזדמן לו אורחין - מביא כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרף.
ולא יקלוט ואחר כך יזמין. אלא, יזמין ואחר כך יקלוט.
ואין מערימין בכך להזמין אורחים שאינם צריכים לאכול  54 .

 54.  רש"י. והבית יוסף (שלה) כתב שהרמב"ם פירש את הגמרא שאין מערימין להציל ולזמן אחר כך אורחים. והרמב"ם פסק לקולא שמותר להציל ואחר כך לזמן אורחים, והמגן אברהם (שם ב) כתב שלדעת הרמב"ם מותר לכתחילה להזמין אורחים שלא יאכלו. אבל השו"ע פסק שאסור להערים לזמן אורחים שלא יאכלו, וכן להציל לפני שיזמין. אבל אם הציל מתיר הרמ"א להזמין אחר כך אורחים בדיעבד. וכתב הרא"ש להלן פרק תולין (סימן ה) שמצאנו דינים חלוקים בהערמה על איסור דרבנן: יש שהתירו לכולם להערים, ויש שהתירו רק לצורבא מדרבנן שלא חששו שיבא על ידי זה להקל באיסורים דרבנן, ויש מקומות שהחמירו על המערים יותר מאיסור תורה, כמו במי שלא עירב עירוב תבשילין והערים לבשל הרבה ליום טוב שאסור לו לאכול, ויש מקומות שנחלקו בדין הערמה כמו בסוגיא כאן.
משום רבי יוסי בר יהודה אמרו: מערימין.
והוינן בה: לימא חכמים ורבי יוסי בר יהודה - בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קמיפלגי.
דתניא: אותו ואת בנו שנפלו לבור ביום טוב, ואפשר לשחוט רק אחד מהם ביום טוב, ונמצא שמותר לטרוח רק בהוצאת אחד מהם מהבור.
רבי אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו.
והשני - עושה לו פרנסה דבר הצלה במקומו, בשביל שלא ימות.
רבי יהושע אומר: מעלין את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, ומערים, שמוצא סיבה שהשני עדיף יותר לשוחטו משום שהוא משובח יותר, ומעלה גם את השני. וכששניהם בחוץ: רצה - זה שוחט, רצה - זה שוחט.
ודחינן: ממאי שנחלקו באותה מחלוקת?
דילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם להחמיר שלא להערים, אלא משום דאפשר להציל את השני בפרנסה.
אבל הכא, דלא אפשר להציל - לא מחמירים שלא להערים.
ועד כאן לא קאמר רבי יהושע התם שמערימים אלא משום דאיכא צער בעלי חיים.
אבל הכא, דליכא צער בעלי חיים - לא התיר להערים.
תנו רבנן: אם כבר הציל פת נקיה אין חוזר ומציל גם פת הדראה, קיבר  55 .

 55.  לעיל במשנה הובא שהפוסקים מתירים להציל שלש סעודות גם כשיש לו מה לאכול, ולפי זה דייק הריטב"א כאן בגמרא שרק אם "הציל" פת נקיה אסור להציל פת הדראה. אבל כשיש לו בלי הצלה מותר להציל כל מזון אפילו פת הדראה. והקשה החזון איש למה אסרה הברייתא להציל עוד פת הדראה הרי אפילו נקיה אסור לו להציל יותר משלש סעודות? ותירץ, כיון שמציל מין אחר היינו סוברים להתיר שיאמר שנוח לו בפת גרועה, וחידשה הברייתא שאסור. והמגן אברהם (שלד, ה) מתיר להציל כל מין נוסף אפילו בשר ודגים וכדומה, ורק בפת אסרו הדראה. והמשנה ברורה (תקו, לו) מחדש שפת ממין דגן אחר אפילו גרוע יותר, מותר להציל כמו בשר ודגים, ראה שער הציון (שם, נח).
אבל אם הציל פת הדראה - מציל פת נקיה  56 .

 56.  התוספות למדו מכאן לאופה ליום טוב שאם יש לו פת נקיה אסור לו לאפות פת הדראה. אבל כשאין לו פת יאפה מקודם פת הדראה ואחר כך פת נקיה, ומשמע שכונתם שמותר לו להערים לכתחילה וכן פסק המגן אברהם (תקו, טז). ותמהו השפת אמת ורבי אלעזר משה הורביץ הרי זו הערמה על אפיה שלא לצורך ביום טוב, ובלי שום הפסד? וראה משנה ברורה (שם, לט) שדחק שכונת המגן אברהם שיאכל גם את הפת הדראה ביום טוב. והר"ן הביא שהרשב"א חולק על התוספות וסובר שגם כשיש לו פת נקיה מותר לו לאפות ביום טוב פת הדראה אם יאכלנה ביום טוב, משום שכל מה שיאכל מותר לו לאפות, ודוקא בדליקה שאסרו להציל אפילו בהיתר לכן אסרו להציל פת גרועה כשהציל פת נקיה.
ומצילין מיום הכפורים לשבת, אבל לא משבת ליום הכפורים  57 .

 57.  רש"י פירש לסעודת מוצאי יום הכיפורים, והקשו התוספות מה החידוש הרי הוא מכין לחול? ותירצו, שיש מצוה לאכול במוצאי יום הכיפורים, ובכל זאת אסרו להציל לצורך כך. והר"ן דייק שמשמע שביום כיפור עצמו מותר להציל למוצאי יום הכיפורים, והטעם שהתירו משום צער הצום כמו שהקילו בקניבת ירך לעיל קיד ב, וכן פסק השו"ע (שלד ד). וכתב התהלה לדוד שלפירוש רש"י מבואר בברייתא שעל אף שהתירו להציל ביום כיפור למוצאי הצום. אבל משבת ליום הכיפורים אסור מפני שקדושת שבת חמורה יותר. וחידש שיום כיפור שחל בשבת אסור להציל לצורך סעודה במוצאי הצום ודייק כך מהמגן אברהם. והתוספות פירשו שלהציל ליום כיפור הכונה היא כדי להאכיל את התינוקות, ודייק מכך הביאור הלכה (שלד א) שבעל הבית מציל עבור כל בני ביתו.
ואין צריך לומר שאין מצילין משבת ליום טוב, שהרי יכול להכין ביום טוב אוכל.
ולא משבת לשבת הבאה. תנו רבנן: שכח פת בתנור וקידש עליו היום - ואם ישהה את הפת בתנור היא תשרף, ויש כאן ענין של הצלה מהדליקה - מצילין ורודים מהתנור (שהוא רק איסור מדרבנן) מזון שלש סעודות. ואומר גם לאחרים: בואו והצילו לכם  58 .

 58.  כתב הר"ן שהתירו להציל שלש סעודות רק כשאין לו מה לאכול, וכן אומר לאחרים, הכונה למי שאין לו מה לאכול. וכתב הבית יוסף (שלד) שהר"ן פוסק כך דוקא בדין הצלת פת ששכח בתנור. אבל בהצלה מדליקה מותר אפילו כשיש לו מה לאכול, ראה לעיל בהערה על המשנה.
וכשהוא רודה - לא ירדה במרדה, שהוא דרך חול, אלא בסכין, וכיון שעושה בשינוי אין בכך כל איסור.
ופרכינן על כך שהוצרך לעשות בשינוי:
איני, והא תנא דבי רבי ישמעאל: (שמות כ) "לא תעשה כל מלאכה" - יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת, שהיא חכמה ואינה מלאכה!  59  ומשנינן: כמה דאפשר לשנויי משנינן.

 59.  הקשו התוספות הרי יש בהם איסור מדרבנן ולכן צריך לשנות? ותירצו, שקושיית הגמרא- כיון שהאיסור רק מדרבנן, משום מצות סעודת שבת היינו צריכים להתיר. ורבי אלעזר משה הורביץ תירץ, שסברה הגמרא שבאיסור דרבנן אין מקום לחלק בין מרדה לסכין, שאסרו את הפעולה אפילו אם אינה דרך מלאכה.
אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם לטרוח עבור הוצאת שבת. שנאמר (שמות טז) "והיה ביום הששי, והכינו את אשר יביאו" - לאלתר. מיד כשמלקטים יכינו וזה בבקר  60 .

 60.  רש"י וטור (רנ). והבית יוסף הביא תנחומא שדורש "והיה ביום השישי והכינו" אין והיה אלא מיד שנאמר והיה כי קם הפלשתי וגו'. וכתב הביאור הלכה (רנ א) בשם הפרי מגדים שלטעם התנחומא יקדים לפני קריאת שמע ותפילה שלקיטת המן היתה אחרי התפילה, ודחה דבריו שקריאת שמע תדירה וקודמת להכנה לשבת, ואפילו אם נאמר שהפסוק חידש שהכנה קודמת, הרי פסוק זה נאמר במרה עוד לפני שניתנה תורה ומצות קריאת שמע ותפילה. ולכן פסק המשנה ברורה שלא יכין לשבת לפני התפילה, והקיצור שו"ע (עב ד) פסק שיכין לשבת אפילו לפני התפילה, רק שלא יבטל תפילה בציבור.
אמר רבי אבא: בשבת חייב אדם לבצוע לברך בשבת על שתי ככרות לחם. דכתיב "לחם משנה"  61 .

 61.  א. הט"ז (או"ח תרעח ב) כתב שלחם משנה חיובו מן התורה שהרי דרשו זאת מפסוק. אבל המגן אברהם (קפח, ט) כתב שהיא מצוה מדרבנן והפסוק הוא אסמכתא בעלמא, ובסימן רנד (כג) כתב שאינה חובה כל כך אלא מצוה, ולכן אסור להציל מהדליקה ולרדות פת מהתנור לצורך לחם משנה. ב. התוספות בביצה (ב ב) כתבו, שיש מדרשים חלוקים האם ירד מן ביום טוב. ולכאורה חיוב לחם משנה ביום טוב תלוי במדרשים אלו, והרי"ף בפרק ערבי פסחים (תשפט) כתב שחייב בלחם משנה ביום טוב משום שלא ירד מן ביום טוב (וכן פסק השו"ע תקכט א) חוץ מליל פסח שהפסוק לחם עוני ממעט שמספיק אחד שלם ועוד פרוסה. וכן פסק הגר"א (תעג, ד) שבפסח מניח בקערה רק שתי מצות ומברך המוציא על השלם והפרוסה כהרי"ף. אבל השו"ע (שם, ותעה א) פסק שצריך שתי מצות שלימות חוץ מהפרוסה. ג. השו"ע (רצא, ו) פסק שנשים חייבות בשלש סעודות, ובבית יוסף מבואר שחייבות גם בלחם משנה, הובא בביאור הלכה. והטעם משום שגם הם היו בנס המן, והר"ן הוסיף עוד טעם משום שדרשו כל שישנו בשמירה (דהיינו, איסור מלאכה) ישנו בזכירה (מצות קידוש) ונכלל בזה כל מצוות השבת. האחרונים דנו על לחם שאינו יכול לאוכלו אם מצטרף ללחם משנה ובקהלת יו"ט על ספר זכרו תורת משה (סט א) מחמיר שלא לצרף פת ששאלה מאחר רק לצורך לחם משנה. אבל החזון איש הורה להשתמש בשבת ערב פסח במצה, לצורך לחם משנה אף שהיא אסורה באכילה בערב פסח (קובץ אגרות קפח)
אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דנקט תרתי שהחזיק שתי ככרות בידיו ובצע וחתך רק חדא. אמר: "לקטו" כתיב. שלקטו חלק מתוך הלחם משנה.
רבי זירא הוה בצע אכולה שירותיה, שהיה חותך פרוסה גדולה לצורך הסעודה כולה והיה מראה בכך את חיבת סעודת השבת שמכין עצמו לאכול סעודה גדולה לכבוד השבת  62 .

 62.  רש"י. ולפירושו הוא דין חדש ואינו המשך לדין לחם משנה וכן פסק השו"ע (רעד א) שמברך על שתי ככרות ובוצע אחת, ושיחתוך פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. אבל הרשב"א (הובא בר"ן) פירש שרבי זירא בא לחלוק על רב כהנא וסובר שצריך לחתוך את שתי הככרות, וכך נהגו המהרש"ל והשל"ה וכן פסק הגר"א בשו"ע, ובמעשה רב מובא שאם היו מונחים לפניו יותר משתי ככרות פרס את כולם כלשון הגמרא אכולא שירותא.
אמר ליה רבינא לרב אשי: והא מיחזי כרעבתנותא!
אמר ליה: כיון דכל יומא לא עביד, אינו חותך פרוסה גדולה והאידנא הוא דקעביד - לא מיחזי כרעבתנותא.
רבי אמי ורבי אסי כי מיקלע להו ריפתא ככר הלחם דעירובא, של עירוב חצירות - שרו ברכו המוציא עילויה.
אמרי: הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה - ליתעביד בה מצוה אחרינא  63 .

 63.  בשו"ע (או"ח תרסד, ט) כתב הרמ"א שנהגו להצניע את הערבה של הושענות לאפיית מצות כדי לקיים בה מצוה. וכתב הגר"א שמקור המנהג מהגמרא כאן. ובשו"ע (או"ח כא, א) כתב שעל אף שחוטי ציצית שנפסקו אין בהם קדושה לא ישליכם דרך בזיון, וכתב המגן אברהם והגר"א שראוי שיעשה בהם מצוה כמבואר בגמרא כאן, ולפחות ינהג בהם בכבוד.
שנינו במשנה: כיצד, נפלה דליקה - מצילין מזון שלש סעודות.
תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת - שלש.
רבי חידקא אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם - מקרא אחד דרשו  64 .

 64.  הובא לעיל מחלוקת הט"ז ומגן אברהם בדין לחם משנה אם הדרשא היא לחיוב מהתורה או אסמכתא, וראה לעיל על חיוב נשים בשלש סעודות ולחם משנה. ונחלקו הראשונים בחיוב אכילת סעודות שבת, דעת ר"י בתוספות (ברכות מט ב) כיון שלמדו מהפסוק שנאמר במן ושם קראתו תורה "לחם", לכן צריך לאכול פת דוקא בכל הסעודות, וכן פסקו הטור ושו"ע (רצא, ה). והרשב"א והר"ן בחידושיו כאן מסתפקים שמא סעודה נחשב אפילו במיני דגן או בפירות, ומשמע שספיקם על כל השלש סעודות. אבל התוספות בברכות הנ"ל והטור ושו"ע הביאו שיטה זו רק על סעודה שלישית, שיוצא בה במיני דגן ויש אומרים אפילו בפירות, ויש אומרים דוקא בבשר ודגים וכדו' שמלפת בהם את הפת, והרמ"א (שם) כתב שכך נוהגים בשבת ערב פסח שאסור לאכול פת אחר חצות, שזה זמן סעודה שלישית, ראה להלן. והחילוק בין סעודה שלישית לשאר סעודות, כתב הלבוש (רצא, ה) שאין דרך האדם לאכול סעודה שלישית כל כך לתיאבון לכן יוצא ידי חובה במינים אחרים, והוסיף רמז שבפסוק שדרשו שלש פעמים "היום" לשלש סעודות, ב"היום" השלישי נאמר לא תמצאוהו ומשמע שגם אם לא תמצאו "מן" שהוא לחם אכלו דברים אחרים. ורבנו יונה בברכות (שם) כתב טעם אחר, שבאמת מצד שלש סעודות אין צריך פת דוקא אלא כיון שחייב לקדש וצריך קידוש במקום סעודת פת, לכן בלילה ובסעודה ראשונה ביום שחייב בקידוש צריך פת אבל סעודה שלישית יכול לאכול פירות.
כתיב (שמות טז) "ויאמר משה: אכלהו היום, כי שבת היום לה'. היום לא תמצאוהו; בשדה".
רבי חידקא סבר: הני תלתא "היום" - שבא ללמד על שלש סעודות לבר מאורתא, חוץ מסעודת ליל שבת.
ורבנן סברי: בהדי דאורתא.

דרשני המקוצר[עריכה]