מוצ"ש, י"ט ניסן ה'תשפ"ד
אתר ישיבה / בית מדרש

שבת הראי"ה פרשת חוקת (גליון מס' 29)


 רבנים שונים (נערך על ידי הרב)


מוקדש לעלוי נשמת הרב מרדכי צמח בן מזל
 רבנים שונים
 רבנים שונים
כשמעיינים בדברים נעלים, צריכים להחליט שכמה דברים יהיו בלתי מובנים כלל, וכמה מהם מובנים רק למחצה לשליש ולרביע ופחות מזה, ולדעת שאי ההבנה תצער ותכאיב לפעמים הרבה מאוד, ועם כל זה להתגבר ולא לעזוב את הלימוד הנשגב, ורק בהמשך הזמן יראה את האחרית הטובה שיש בזה [הראי"ה קוק, 'קבצים מכתי"ק ח"ב' עמ' קלו].

אורות הדיבור
הדממה מביאה לידי רוח הקודש. וכל מה שרוח הקודש מתגבר באדם, ככה הוא מכיר את גודל ערכו של הדיבור, את פעולתו ואת גבורת שליטתו המעשית. וכפי מה שיהיה דיבורו יקר בעיניו, מפני מה שיודע הוא את ערכו, ככה יגדל ערכו באמת, ופעולת דיבורו תהיה נפלאה, ותתנוצץ עליו סגולת ישראל הפנימית, הקול קול יעקב, אין לך תפלה שנשמעת שאין בה מזרעו של יעקב [הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים' קובץ ח פסקה קמג].

אורות הצדיק
הצדיק האמיתי כשמשתרש בארץ ישראל, מתבטלת ממנו אותה האהבה שאהב את ארץ ישראל בגולה, ובמקומה צומחת אהבה חדשה, שכל מולדה הוא רק בארץ ישראל, מתחילת הרגש עד סוף המדע [הראי"ה קוק, 'קבצים מכתי"ק ח"ב' עמ' קעד].

אורות התשובה
צריך למהר לשוב בתשובה על כל חטא, אפילו אם יהיה מהדברים הקלים מאד, כי איחור התשובה דומה לאיחור טומאה במקדש ושהיית כלאים בלבישה ושהיית חמץ בפסח, שכל רגע בפני עצמו הוא חטא מיוחד, ובהיכפל חטא קל הרבה פעמים הרי הוא כעבות העגלה. וכן מי שהוא במדרגה של השגות עליונות צריך לשוב בתשובה על כל דבור יתר שיצא מפיו או אפילו דבור נחוץ וקדוש בלא קדושה פנימית, שכלית והרגשית, הראויה לו לפי מדרגתו [הראי"ה קוק, 'אורות התשובה' פרק יד פסקה לב].

ותורה יבקשו מפיהו
הראי"ה קוק ותלמידו הגאון רבי חיים יעקב לוין זצ"ל
בשבוע שעבר סיפרנו על דבקותו של הגה"צ ר' אריה לוין ברבו מרן הראי"ה קוק. הפעם נביא סיפורים נוספים על דבקותו בראי"ה, ועל השפעתו של הראי"ה על בנו הגאון ר' חיים יעקב לוין זצ"ל.

מידותיו הנעלות של הראי"ה
מרן הראי"ה סיפר לר' אריה לוין, שהוא מתפלל בכל יום על אלה שהעציבו את רוחו ומררו את חייו – שלא ייענשו חלילה על ידו ['שבחי הראי"ה' עמ' קסז, ע"פ דברים שכתב ר' אריה].
כששאלו את ר' אריה מה הייתה הנקודה המיוחדת שברב קוק זצ"ל, ענה מיד: שבירת המידות. והוסיף, שהרב בילדותו היה קנאי מאוד, ואם למרות קנאותו הטבעית הגיע הרב למידה כה גבוהה של אהבת ישראל, ודאי שבירת המידות הייתה כאן ['אוצרות הראי"ה' ח"א עמ' 62].
וסיפר ר' אריה, כי הראי"ה הקפיד מאוד על איסור הסתכלות בנשים, והיו מקרובותיו שהוא אפילו לא הכירן [וידוע מה שהעיד הגרי"מ חרל"פ כי מטל ילדותו של הראי"ה לא הסתכל בצורת אישה – 'ליקוטי ראי"ה' ח"א עמ' 480].

"שווה יותר מכל ספר מוסר!"
בעת שנולד לרב אריה לוין אחד מבניו, היה זה לאחר פטירת שניים מגדולי הדור: האחד – גדול המקובלים האשכנזים רבי שלמה אלישיב בעל 'לשם שבו ואחלמה' (שר' אריה היה מקורב אליו מאוד), והשני – רבי מאיר שמחה מדווינסק בעל 'אור שמח'. רצה ר' אריה לקרוא לבן 'שלמה שמחה' - השם הראשון על שם הרב שלמה אלישיב, והשני על שם רבי מאיר שמחה. באותה ברית כובד הראי"ה לומר את הברכות, (כי כבר היה סנדק בבן קודם) וכאשר לחש ר' אריה לאוזנו של הראי"ה את השם 'שלמה שמחה', הפך הראי"ה את הסדר, ואמר בקול רם "שמחה שלמה". ר' אריה חשב שאולי הראי"ה לא שמע טוב, וחזר ולחש את השם שבחר, אבל הרב חייך ואמר 'שמחה שלמה'. הבין ר' אריה שכך דווקא רצונו של הרב, וקיבל בהכנעה את הוראתו. אחרי הברית ניגש ר' אריה לראי"ה, ושאלו לפשר הדבר. הסביר הראי"ה שהבין על שם מי נקרא הילד, ואמר שהכלל הוא שהנגלה קודם לנסתר, ולכן יש להקדים את שמו של גאון הנגלה (ר' מאיר שמחה) לגאון הנסתר (ר' שלמה אלישיב). ואכן כך הוא שמו של הרב הגאון שמחה שלמה לוין שליט"א ['מלאכים כבני אדם' עמ' 327].

בן נוסף של ר' אריה, היה ר' חיים יעקב, מח"ס 'חיל המלך' על הרמב"ם, שהיה אחד מגאוני הדור, ושימש כרבה של פרדס חנה. ר' חיים יעקב היה חביב מאוד על הראי"ה עוד משנות ילדותו. בכל פעם שר' אריה היה בא איתו אל הראי"ה, היה מקדיש לו תשומת לב, שואל אותו על לימודיו ונהנה מתשובותיו המדוייקות ומבקש שיבוא אליו עוד. רצה ר' אריה שגם בזמן שאין בידו להגיע אל הרב, ילך בנו לבדו, אולם כדרך הנערים בעלי הנפש, התבייש חיים יעקב לבוא לבדו אל הראי"ה.
כשסח ר' אריה את הדבר לראי"ה, יעץ לו הרב עצה טובה: הואיל ושמורים בביתו ספרים חשובים, ישלח אפוא ר' אריה לוין מידי פעם בפעם את חיים יעקב עם אחד הספרים, בהוראה מפורשת שהספר יקר הוא, ויש למסור אותו רק לידי הראי"ה ממש...

סיפר פעם ר' אריה לוין:
בני, הרב חיים יעקב, הינו עילוי וגאון בלימוד, ועוד בהיותו רך בשנים, היה אוהב הראי"ה להשתעשע עימו שעות ארוכות בדברי תורה. באחת הפעמים הסביר בני בעל פה 'תוספות' ארוך במסכת בבא בתרא, והיה הדבר בנוכחות הרב ר' דוד כהן 'הנזיר', שעמד גם הוא והקשיב בהתפעלות להרצאת הדברים. והנה באמצע דבריו, עשה הילד מין אתנחתא, ור' דוד באופן טבעי – עשה לו תנועת 'נו!' (כלומר: תמשיך!), אבל הרב משך בכנף מעילו של ר' דוד ועשה לו תנועת רמיזה שימתין קמעא. מה היה כאן? בעוצם בקיאותו תפס מיד הרב את סיבת ההפסקה הקלה: הילד שהרצה את דברי התוספות, כאילו הגמרא פתוחה לפניו, הגיע לסוף דברי התוספות בעמ' א', וצריך היה לעבור לעמוד ב', ומתוך ההרגל של העברת הדף, עצר לשניות אחדות. הזכרון המצלם של הילד הרשים מאוד את הרב, והוסיף על חיבתו.


גם בהגיעו לבחרות, בימי לימודו בישיבת עץ חיים, המשיך ר' חיים יעקב להגיע אל הראי"ה וללמוד אצלו.
וכך מספר על עצמו רבי חיים יעקב:
"כשר' שלמה זלמן (אויערבך) ואנוכי למדנו יחדיו (בישיבת עץ החיים בירושלים) - לא היה לנו זמן לדבר שבעולם. רק ללמוד וללמוד ש"ס! אבל איך אפשר בלי ללמוד מוסר? מחוסר זמן, סיכמנו שכך יהיה לימוד המוסר שלנו:
פעם בשבועיים-שלושה היינו סוגרים את הגמרות, ורצים לחדר שבו למד הרב קוק זצ"ל. דרך חור-המנעול היינו מציצים ומביטים כיצד הוא יושב ולומד תורה. כל אחד בתורו, היה מביט ברב במשך דקה אחת – ומיד היינו חוזרים בריצה לגמרות. המוסר הזה שספגנו במשך דקה – היה מפרנס אותנו למשך השבועיים-שלושה הבאים, ושווה יותר מכל לימוד בספרי מוסר! ". לפי עדות הגרש"ז, ר' אריה לוין הוא זה שהציע להם דרך מקורית זו ללימוד מוסר ['התורה המשמחת' עמ' 96, קונטרס 'אור שלמה' עמ' 18].

בספר 'ועלהו לא יבול' על הגרש"ז אויערבך [ח"ב עמ' מ"ו] מובאים דברי הגרח"י לוין זצ"ל שבצעירותם היו הגרש"ז והוא הולכים ביחד פעמים רבות לסעודה שלישית אצל הרב זצ"ל.

הגרח"י אף למד אצל ר' ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, ושם גדל ועלה בחריפות ובקיאות ברוב עמקות וסברות ישרות. הגאון ר' ברוך בער זצ"ל, שלח מדי פעם בפעם את העילוי לבריסק, לקבל תורה גם מפי רבה הגאון ר' יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל. גדול היה בתורה, ואף גדול במידות; עילוי מבריק היה מנעוריו בלימודיו, ואציל נקי הדעת היה באורח חייו, מצניע לכת באורחותיו.

מתוך הערצתו הגדולה של הגרח"י לראי"ה, היה מספר את הדברים הבאים: כשלמדתי בישיבת קמניץ (אצל הגאון ר' ברוך בער זצ"ל), למד איתנו בחור מעולה שקראו לו הרשלי סערניקער (בנו של הרב מסערניק), והוא סיפר לי בשם אביו, שלמד בשעתו בישיבת וולוז'ין, בשנה שלמד בה הראי"ה, שהנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל אמר על הראי"ה: "תלמיד כזה עוד לא היה בוולוז'ין!" ['טל ראי"ה' עמ' ס']. כידוע, לראי"ה היה קשר אישי ומיוחד אל הנצי"ב, וזכה ליחס של כבוד והערכה רבה מצידו רבו הנצי"ב.
רבה הייתה הערצתו של הרח"י לוין ליקרת מידותיו של הראי"ה, והיה מספר על מידת חסדו וטובו של הראי"ה גם כלפי מתנגדיו החריפים ['ליקוטי הראי"ה' שם].

בעידודו של הראי"ה התמסר הגרח"י בגיל צעיר ללמוד קדשים. ובראש ספרו 'חיל המלך' כתב: "מבין כל גאוני זמנינו וראשי הישיבות עולה ומתבלטת לפנינו באופן מיוחד, תמונתם הנהדרה ואישיותם הנפלאה של אותם שני הכהנים הגדולים, קדושי עליון, ששמשו במקדשה של האומה בדורות אלו, בכל אומץ ליבם ורוחם הטהורה. את כל גאונם וזיו תפארתם, רעיונותיהם ומחשבותיהם, כוחם ומרצם, מסרו לציבור והאצילו מרוחם הגדולה על העם כולו. הראשון, ראש גולת אריאל, מרן רבינו ישראל מאיר הכהן זצ"ל, ואחריו מרא דארעא קדישא, מרן רבינו אברהם יצחק הכהן זצ"ל, שמלבד מסירותם הגדולה של שני הכהנים הגדולים – מרן החפץ חיים זצ"ל ומרן הרב זצ"ל – ועבודתם הכבירה לתורה ולעם, הכניסו תוכן חדש במהלך המחשבה של לימוד התורה. הם צפו וראו ברוח קדשם ובבינתם הרחבה, ועינם החדה חדרה לתוך קודש הקודשים של האומה, והתחילו בתנועה גדולה להכניס את לימוד סדר קדשים בישיבות". ['ליקוטי הראי"ה' ח"ג עמ' 436].

גדול ההלכה היה גם גדול במחשבה, ואם מיחסו המעריץ של אביו ר' אריה אל הראי"ה, למד הבן מגיל צעיר לעמוד בפני הראי"ה בחרדת קודש, הרי שעם התבגרותו הגיע להכרת גדלותו התורנית ואף לעמוד על מרחבי מעמקי רוחו העילאית, ומתוך כך נשא את נפשו לפרש את ספר של הראי"ה 'ריש מילין' – ספר של רמזי וסודות התורה, היונק ממעיינות הנסתר ומתנשא לשמי שמיים. הפירוש שמור עד היום בעזבונו הגדול, ואנו מתפללים שנזכה לאורו בקרוב.

עובדא מעניינת על הראי"ה, הקשורה אף היא לגרח"י, מספר ר' ברוך רקובר:
"באותה שעה שהתקיימה סעודת ה'בר מצוה' שלי, התקיימה גם מסיבת החתונה של ר' יעקב חיים לוין. בשתי השמחות התכונן הראי"ה לבקר, אך העדיף לבקר ראשית בחגיגת הבר מצוה, ורק אח"כ בשמחת החתונה, כפי סדר הטבע. וזה, למרות שיותר נוח היה לו לבקר בחתונה תחילה, בגלל קרבת המקום" ['שבחי הראי"ה' עמ' רכז].

הסכמה והמלצה של הראי"ה על הגרח"י לוין
במכתב המלצה על הגרח"י לוין, כתב הראי"ה: "הנני בזה להודיע לרבים וכן שלמים את מעלת חתן תורה המפואר, ידידי החביב, הרה"ג החו"ב סוע"ה מו"ה חיים יעקב לעווין שליט"א... וכאשר הרב החתן היקר הנ"ל הוא אחד מיחידי הסגולה שבין צעירינו תופשי התורה, שכבר רכש לו מדה חשובה של חריפות ובקיאות בטעם זקנים, קנקן חדש מלא ישן המחוברת לו עם יראת ד' טהורה, ומדות תרומיות יקרות, הראויות לעטר כל ת"ח גדול וותיק בישראל, על כל תקוותי חזקה שכל גדולי דורנו שבגולה, אשר יהיו עמו בהכרה, יעטרוהו רצון וכבוד ויחזקו את ידיו בקודש, למען יחזק ויתעלה ויוציא אל הפועל את כשרונותיו הנעלים מאוד, ויהיה בע"ה לאילנא רברבא ולאחד מגדולי ישראל המצויינים, לשם ולתפארת" ['ליקוטי הראי"ה' עמ' 434].

ובהסכמה לספרו של הגרח"י 'חיל המקדש', כתב הראי"ה: "האי צורבא מרבנן אשר הרבה מקנתו ברב חכמה ודעת, הוא ידידי וחביבי צמוד בלבבי, הרב הגאון החריף ובקי סיני ועוקר הרים, אוצר נחמד מו"ה חיים יעקב לעווין שליט"א, אשר ידעתיו מנעוריו לאחד מיקירי ובחירי תופשי התוה"ק בירושלים... בטוב כשרונו ויגיעתו הגדולה בשקידת התוה"ק עלה ונתעלה במעלות רוממות, ומחדש בטובו חידושים יקרים ומסולאים בפז, על משקל הצדק והיושר נשקלים, מלאים הם חריפות ובקיאות, וראויים הם לעלות על שולחן מלכי-רבנן גדולי הדור. ומובטחני בע"ה שיגדל ויהיה לאחד מגדולי הגאונים אשר בהם ישראל יתפאר" [שם].
מתוך הסכמה מכובדת זו אנו רואים את האהבה שרחש הראי"ה לתלמידו: "ידידי וחביבי צמוד בלבבי", "אשר ידעתיו מנעוריו לאחד מיקירי ובחירי תופשי התוה"ק". אמנם יש לשים לב, מדוע לא נזכר שמו של ר' אריה, אביו של הגרח"י בנוסח ההסכמה? ופה אנו מגיעים לעובדה מופלאה ביותר, אותה מספר חתנו של הראי"ה – הרב שלום נתן רענן זצ"ל, וכה דבריו:
"כשראיתי את דברי ההסכמה, הכתובים בכל כך חום נפשי, עמדתי תמה על ששמו של האב הדגול, של ר' אריה, אינו נזכר בה כלל, והרשיתי לעצמי לגשת אל הרב ולשאול אותו לפשר הדבר.
הרב השיב לי ואמר: לא הזכרתי שם את ר' אריה, כיוון
שפשוט איני יודע איך לכנותו, ואיזה תארי כבוד יספיקו בכדי לתאר אותו כראוי לו "... ['בשדה הראי"ה' עמ' 412].

"וידעו כי נביא היה בתוכנו"
כעבור שנים אמר הגרח"י לוין: "האישיות שהשפיעה עלי ביותר – זהו מרן הראי"ה זצ"ל" ['ליקוטי הראי"ה' ח"ג עמ' 431].
במכתב לרב משה צבי נריה זצ"ל, כותב הגרח"י לוין:
"במענה על ספרך ['שיחות הראי"ה', על הראי"ה ותורתו] אשר כולו אור, מהאור הגדול אשר זרח על העולם, טרם שגנזו הקב"ה להאיר לדורות, ושכל כך הצלחת לחשוף מאותו האור הגנוז של גאון עוזינו זצוק"ל. ועתה יקירי, אורו עיני למראה ספרך היקר הכלול בהדרו, אחזתיו בשתי ידי, מששתי אותו וליטפתיו בחיבה, ועוד טרם פתחתיו הרגשתי בו כי אוצר מונח בידי. ולא רק הרגשתי אלא ידעתי כי טוב הוא מכמה טעמים [...] וביודעי את אהבתך העזה והעמוקה שרחשת לרבינו זצוק"ל בהיותו עמנו, ומוסיף ורוחש לו אחרי העלותו למרום, וכל הגה וכל זיז וכל תנועה שלו קודש קודשים הוא לך. ודווקא בגלל זה התעכבתי מלפתוח את ספרך, כי סבלתי וחשתי קצת בעיני, וקשה הייתה הקריאה, ומכיון שפחדתי כי אם אתחיל לא אוכל להניחו מידי עד כלותי לקרוא בו, לכן חיכיתי והתאפקתי, ובקושי רב. ואמנם כשהתחלתי לקרוא בו צדקתי, לא הנחתיו מידי עד שסיימתי וממש בלעתיו בנעימה. מה אומר לך חביבי, הצלחת והגדלת עשה, הצלחת וחשפת אורות, אורות של זוך וזוהר, תום וטוהר, הוד ותפארת, ובטוחני כי אורות אלו יחדרו להמון לבבות קוראים, וידעו כי נביא היה בתוכנו.

הזכרת את דברי הגרי"מ חרל"פ זצוק"ל שאמר עליו: "גלוי ומפורסם מאין כמוהו, ועם זה נעלם ונסתר מאין כמוהו", וזה מתאים לדברי מרן זצוק"ל שאמר: "הנסתר הוא היודע להסתתר מתוך התגלותו", כי סוד הגילוי הוא הצמצום" [שם].

בעת שנפטר הראי"ה קוק, היה הגרא"ז מלצר (ראש ישיבת 'עץ חיים' ומגאוני הדור) בשכונת בית-וגן למנוחה ולהחלמה.
רעייתו של הגרא"ז – הרבנית בילא הינדא, פגשה אז ברחוב את תלמידו רבי חיים יעקב לוין ואמרה לו: בבקשה ממך הכנס נא לראש הישיבה, הוא אינו מפסיק מלבכות מאז פטירתו של הראי"ה.
רבי חיים יעקב נסע מיד לבית וגן ומשראהו הגרא"ז, אמר לו מתוך בכי: "אנחנו לא ידענו ולא הבנו את גדולתו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק" ['בדרך עץ החיים' עמ' 489, קונטרס 'אז נדברו' (על קשרי הידידות בין הגרא"ז לראי"ה) עמ' 29]. כידוע הגרא"ז עצמו היה ממעריצי הראי"ה ומקורביו, והיה מרבה לספר בשבחו של הראי"ה, וכפי שהתבטא הגרש"ז אויערבך: "הגרא"ז היה חסיד של הראי"ה!" ['אז נדברו יראי ד'' עמ' 30].

בשבועות הבאים נספר אי"ה על חתניו של ר' אריה ועל הכרותם ודבקותם במרן הראי"ה קוק [ומהם שהיו ברבות הימים לשרים וגדולים בישראל: הגרש"א יודלביץ זצ"ל (מגדולי ירושלים, מח"ס 'מעיל שמואל'), ויבדלחט"א מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב שליט"א ].

בסוד שיח
עַל פִּי הַרְגָּשַׁת הַנְּשָׁמָה אֵינִי יָכוֹל לְדַבֵּר דְבָרִים בְּטֵלִים וִיתֵרִים, וּבְעֵת שֶׁהַהִתְעוֹרְרוּת הַגּוּפָנִית הַחִיצוֹנָה מְבִיאָה אוֹתִי לִידֵי כָךְ, לְדַבֵּר כְּדֶרֶךְ שֶׁרֹב הָעוֹלָם מְדַבֵּר עַל פִּי שֶׁטֶף דִבּוּרִי, מַרְגִּישׁ אֲנִי מְחָאָתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה בִּפְנִימִיוּתִי. וְצָרִיךְ אֲנִי לְהַדְרָכָה כָּזֹאת, שֶׁתִּתֵּן לִי יְסוֹד לְהַרְגִּישׁ אֶת תַּהֲלוּכוֹתֶיהָ שֶׁל הַנְּשָׁמָה, וּלְהַשְׁלִיט אוֹתָהּ בַּחַיִּים, בְּכָל הַתְּנוּעוֹת וּבְכָל הַדִּיבּוּרִים. דְּבָרִים בְּטֵלִים אֵינָם לְפִי תְכוּנָתִי כְּלָל. וַאֲפִלּוּ כְּדֵי לְפַכֵּחַ אֵת הַדַּעַת, אֲנִי צָרִיךְ לְמִשְׁקָל גָּדוֹל אֵיזֶה סֵדֶר לֶאֱחוֹז שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר רָצוּי. וְעַל פִּי רֹב, כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה הִיא מְיוּשֶּׁבֶת, אֶפְשָׁר גַּם לְפִיכּוּחַ הַדַּעַת לִהְיוֹת בְּתֹכֶן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָכְמָה פְּנִימִית בַּדַּעַת אוֹ עַל כָּל פָּנִים בָּרֶגֶשׁ [הראי"ה קוק, 'חדריו' (פרקים מיומנו האישי) מהדורה שלישית עמ' קסה].

יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
השיעור הועבר בתאריך תשס"ח