שבת הראי"ה פרשת חוקת (גליון מס' 29)

בני, הרב חיים יעקב, הינו עילוי וגאון בלימוד, ועוד בהיותו רך בשנים, היה אוהב הראי"ה להשתעשע עימו שעות ארוכות בדברי תורה. באחת הפעמים הסביר בני בעל פה 'תוספות' ארוך במסכת בבא בתרא, והיה הדבר בנוכחות הרב ר' דוד כהן 'הנזיר', שעמד גם הוא והקשיב בהתפעלות להרצאת הדברים. והנה באמצע דבריו, עשה הילד מין אתנחתא, ור' דוד באופן טבעי – עשה לו תנועת 'נו!' (כלומר: תמשיך!), אבל הרב משך בכנף מעילו של ר' דוד ועשה לו תנועת רמיזה שימתין קמעא. מה היה כאן? בעוצם בקיאותו תפס מיד הרב את סיבת ההפסקה הקלה: הילד שהרצה את דברי התוספות, כאילו הגמרא פתוחה לפניו, הגיע לסוף דברי התוספות בעמ' א', וצריך היה לעבור לעמוד ב', ומתוך ההרגל של העברת הדף, עצר לשניות אחדות. הזכרון המצלם של הילד הרשים מאוד את הרב, והוסיף על חיבתו.

"במענה על ספרך ['שיחות הראי"ה', על הראי"ה ותורתו] אשר כולו אור, מהאור הגדול אשר זרח על העולם, טרם שגנזו הקב"ה להאיר לדורות, ושכל כך הצלחת לחשוף מאותו האור הגנוז של גאון עוזינו זצוק"ל. ועתה יקירי, אורו עיני למראה ספרך היקר הכלול בהדרו, אחזתיו בשתי ידי, מששתי אותו וליטפתיו בחיבה, ועוד טרם פתחתיו הרגשתי בו כי אוצר מונח בידי. ולא רק הרגשתי אלא ידעתי כי טוב הוא מכמה טעמים [...] וביודעי את אהבתך העזה והעמוקה שרחשת לרבינו זצוק"ל בהיותו עמנו, ומוסיף ורוחש לו אחרי העלותו למרום, וכל הגה וכל זיז וכל תנועה שלו קודש קודשים הוא לך. ודווקא בגלל זה התעכבתי מלפתוח את ספרך, כי סבלתי וחשתי קצת בעיני, וקשה הייתה הקריאה, ומכיון שפחדתי כי אם אתחיל לא אוכל להניחו מידי עד כלותי לקרוא בו, לכן חיכיתי והתאפקתי, ובקושי רב. ואמנם כשהתחלתי לקרוא בו צדקתי, לא הנחתיו מידי עד שסיימתי וממש בלעתיו בנעימה. מה אומר לך חביבי, הצלחת והגדלת עשה, הצלחת וחשפת אורות, אורות של זוך וזוהר, תום וטוהר, הוד ותפארת, ובטוחני כי אורות אלו יחדרו להמון לבבות קוראים, וידעו כי נביא היה בתוכנו.

עַל פִּי הַרְגָּשַׁת הַנְּשָׁמָה אֵינִי יָכוֹל לְדַבֵּר דְבָרִים בְּטֵלִים וִיתֵרִים, וּבְעֵת שֶׁהַהִתְעוֹרְרוּת הַגּוּפָנִית הַחִיצוֹנָה מְבִיאָה אוֹתִי לִידֵי כָךְ, לְדַבֵּר כְּדֶרֶךְ שֶׁרֹב הָעוֹלָם מְדַבֵּר עַל פִּי שֶׁטֶף דִבּוּרִי, מַרְגִּישׁ אֲנִי מְחָאָתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה בִּפְנִימִיוּתִי. וְצָרִיךְ אֲנִי לְהַדְרָכָה כָּזֹאת, שֶׁתִּתֵּן לִי יְסוֹד לְהַרְגִּישׁ אֶת תַּהֲלוּכוֹתֶיהָ שֶׁל הַנְּשָׁמָה, וּלְהַשְׁלִיט אוֹתָהּ בַּחַיִּים, בְּכָל הַתְּנוּעוֹת וּבְכָל הַדִּיבּוּרִים. דְּבָרִים בְּטֵלִים אֵינָם לְפִי תְכוּנָתִי כְּלָל. וַאֲפִלּוּ כְּדֵי לְפַכֵּחַ אֵת הַדַּעַת, אֲנִי צָרִיךְ לְמִשְׁקָל גָּדוֹל אֵיזֶה סֵדֶר לֶאֱחוֹז שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר רָצוּי. וְעַל פִּי רֹב, כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה הִיא מְיוּשֶּׁבֶת, אֶפְשָׁר גַּם לְפִיכּוּחַ הַדַּעַת לִהְיוֹת בְּתֹכֶן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָכְמָה פְּנִימִית בַּדַּעַת אוֹ עַל כָּל פָּנִים בָּרֶגֶשׁ [הראי"ה קוק, 'חדריו' (פרקים מיומנו האישי) מהדורה שלישית עמ' קסה].