אנציקלופדיה תלמודית:נדוי

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - הרחקת אדם בדברים מסויימים, בידי בית-דין*, או יחיד, בשל עבירה שעבר.

בערך זה יתבארו דיני הנידוי והתרתו. על פרטי ודיני המנודה*, לאחר שנידוהו, ע"ע מנודה.

הנידוי

שמו ומהותו

נידוי הוא לשון ריחוק[1], כמו: וזהבם לנדה יהיה[2], שפירושו: לריחוק[3], כי ירחיקו הזהב מבתיהם[4], וכן: המנדים ליום רע[5], שפירושו: המרחיקים[6], ובלשון חכמים מכונה כך ההרחקה שמרחיקים בית-דין* - או היחיד[7] - בהרחקות מסויימות[8] את העובר עבירה[9], ועל ההרחקות הללו ע"ע מנודה.

"שמתא" הנזכר בתלמוד, נחלקו בו ראשונים: יש הסוברים שפעמים הוא נידוי ופעמים חרם*[10]. ויש הסוברים שנידוי הוא שם כלל, ובכללו אף החרם שהוא שמתא[11]. ונחלקו אמוראים בפירוש השם שמתא: לדעת רב הוא נוטריקון* שם מיתה[12]. ולדעת שמואל הוא נוטריקון שממה יהיה[13]. ויש מהראשונים שכתבו שלא נחלקו בפירוש השם, אלא כשהשמתא הוא מלשון נידוי, הוא "שם מיתה", וכשהוא לשון החרמת נכסים הוא לשון "שממה יהיה"[14].

נזיפה* קלה מנידוי[15], ועליה ע"ע נזיפה. חרם* חמור מנידוי[16], ועליו ע"ע חרם (א).

הרשות לנדות

מדברי-קבלה* יש כח ביד בית-דין* לנדות כל מי שעובר על הדת[17] והוא מדין נדר*[18] והנידוי עצמו הוא דרבנן[19], ויש רשות לנדות - את מי שלא בא לדין[20] - אפילו בלשון "שמתא", שהוא - לסוברים כן[21] - לשון שיש בו מיתה[22], שנאמר בשירת דבורה[23]: אורו מרוז אמר מלאך ה'[24], שברק אמר לשמתו[25], שהוא שלוחו של מקום[26], שהנביאים והחכמים נקראו מלאכים, שמלאך הוא לשון שליחות, והמה באים בשליחות ה'[27], שבזמן שסיסרא דחק את ישראל ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצוה זו להילחם עם סיסרא, והיה שם אחד שמו מרוז אדם גדול והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא, ולכן דבורה וברק קללוהו ונידוהו והחרימוהו[28]. ויש שכתב שהנידוי הוא מדאוריתא[29].

כשאינו חייב נידוי

יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נידוי[30], כדי לגדור פרץ כפי מה שיראה לו והשעה צריכה לכך[31], ויאמר שנידהו והחרימהו על דעתו[32], ויפרסם חטאו ברבים[33], שנאמר בכתוב ממנו למדים היתר הנידוי[34]: כי לא באו לעזרת ה'[35].

על חייבי הנידוי, עי' להלן: החייבים נידוי.

התראה

העובר על דבר איסור - וחייב משום כך נידוי[36], כגון שביזה תלמידי חכמים[37] - מנדים אותו לאלתר[38], אבל החייב נידוי מחמת ממון - כגון שבא לבית דין וקיבל הדין ואמרו לו לשלם, והלך ולא שילם[39] - נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שמתרים בו שני וחמישי ושני, ואחר כך מנדים אותו[40]. ויש סוברים שאף אותו מנדים לאלתר[41], שכן החרים עזרא: וכל די לא להוא עבד דתא וגו' הן למוֹת הן לִשְׁרֹשִׁי[42], לִשְׁרֹשִׁי, זו הרדפה[43], דהיינו שמנדים לאלתר[44], שרודפים אותו מייד[45], שכיון שלא ציית לדין, מנדים אותו[46], או שהדברים אמורים על דבר ממון, שמנדים אותו - לסוברים כן[47] - פעמיים ולאחר מכן מחרימים אותו, וזהו לשון הרדפה, שרודפים אותו נידוי אחר נידוי עד שיחזור בו[48].

לסוברים שאף על דבר ממון מנדים לאלתר[49], מנדים אותו בשני ושונים - ומנדים אותו פעם אחרת[50] - בחמישי, ומחרימים בשני[51], אבל החייב נידוי בשל איסור, מנדים ומחרימים אותו מייד[52].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שהחייב נידוי משום שאינו מציית לספק בית דין הנוגע לממון, אין מנדים אותו עד שיתרו בו שלוש פעמים, דהיינו שני חמישי ושני[53].

זמן הנידוי

אין נידוי פחות משלושים יום[54], שנאמר: עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם[55], וכשמנדים אותו אומרים: פלוני יהא בנידוי שלושים יום[56]. ואפילו פגע הרגל[57] בתוך שלושים יום, אינו מבטל אותו[58].

נידוהו, וחלפו שלושים יום, ולא חזר בו, שונים לנדותו לאחר שלושים יום[59], ואם אינו חוזר בו, ממתינים לו עוד שלשים ומחרימים אותו[60].

נידוהו מחמת ממון, ופייס לבעל דינו תוך שלושים יום, מתירים לו הנידוי מייד[61].

נידוהו מחמת שביזה חכם[62], ופייסו תוך שלושים יום, נחלקו בו אמוראים: לדעת אביי, אין מתירים לו נידויו עד שיעברו שלושים יום[63]. ולדעת רב אידי בר אבין אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל, מתירים לו נידויו מייד[64], וכן כתבו ראשונים בדעת אמוראים נוספים[65], וכן הלכה[66].

נידוהו מחמת איסור, וחזר בו תוך שלושים יום, יש שפירשו שנחלקו בו אמוראים בירושלמי: לדעת ר' לא, אין להתיר הנידוי לפני שיעברו שלושים יום[67], וכן הלכה[68]. ולדעת ר' יוסה, מתירים לו מיד[69].

בזמן הזה

במה דברים אמורים שאין נידוי פחות משלושים יום[70], בנידוי שלהם, אבל הנידוי שלנו הרי היא כנזיפה* שלהם, שהיא שבעה ימים[71], ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שנידוי שלהם, היינו של בני ארץ ישראל[72], ונידוי שלנו היינו של בני בבל[73]. ויש מפרשים שנידוי שלנו, כלומר של דורות אחרונים[74], ונידוי שלהם, דהיינו דורות הראשונים[75], וכן יש שפירשו בירושלמי, שדוקא בימי התנאים נשנית הברייתא, אבל בזמן הזה נידוי הוא אף בפחות משלושים יום[76].

אם רצו בית-דין* למעט הנידוי משלושים יום או להוסיף, הרשות בידם[77].

על הטעם הדבר שנזיפה נוהגת שבעה ימים, ע"ע נזיפה[78].

נידוהו סתם

נידוהו סתם, אף על פי שעברו עליו שלושים יום, לעולם עומד בנידוי עד שיתירוהו[79].

על תנאי

נידוהו על תנאי*, חל הנידוי, וצריך התרה[80], אף על פי שמקיים התנאי[81], שבידי שמים ידוע שלא יכל לקיים התנאי, והוא כאילו אין תנאי כלל[82]. ואפילו אם נידה את עצמו[83] על תנאי[84], שנאמר: אם לא הביאֹתיו אליך וגו' וחטאתי לך כל הימים[85], ש"וחטאתי לך" הוא לשון נידוי, שהתנה יהודה שיהא מנודה לאביו[86], ונידה עצמו בעולם-הבא*[87], וקיים התנאי[88], שהרי לא קרהו אסון לבנימין, ולא נתעכב במצרים יותר מהם, והעמידו לפני יעקב בארץ גושן, ואף על פי כן נתקיים בו הנידוי[89], שהרי היו עצמותיו מגולגלים בארון עד שביקש משה עליהם רחמים[90].

במה דברים אמורים שהמנודה על תנאי חייב התרה[91], כשהמנודה מסופק בשעת התנאי אם יכול לקיימו[92], אבל אם ברור לו שיכול לקיימו, אין צריך התרה[93].

לאחר הזמן

כשיגיע זמן תום הנידוי, בית-דין* מתירים לו אם ירצו[94], אף אם לא יחזור בו[95], שאינו מתחרט על מעשיו ואינו מבקש תשובה על מה שעשה[96]. ומכל מקום טוב הוא שלא יתירו לו אם לא יחזור בו, שלא תתמעט יראתם[97]. ואם ירצו בית דין להחמיר עליו עוד ולהחרימו[98] - שהוא חמור יותר מנידוי[99] - הרשות בידם[100], וכן רשאים לצוות הרחקות יתירות עליו מההרחקות הקבועות למנודה*[101].

עבר הזמן, והוא עודנו מחזיק במעשיו הרעים, הרי הוא עדיין עומד בנידויו[102].

כשיש לחוש שיצא לתרבות רעה

החייב נידוי[103], מנדים אותו, ואפילו אם יש לחוש שבשל הנידוי יצא לתרבות רעה[104].

כשהגוים עונשים המחזיק בנידוי

אם נידו לאדם אחד על שעבר עבירה[105], וגזר השר עונש על מי שיחזיק הנידוי, חייבים ליכנס בספק עונש כדי להחזיק דתנו[106], אבל אם נידוהו על דברים שבינו לחבירו, כגון שהוליכו לערכאות של גוים[107], אין אנו חייבים ליכנס בסכנת העונש[108].

בארור

יש הגורסים ומפרשים ההיתר להחרים ב"ארור", ממה שנאמר בכתוב ממנו למדים היתר הנידוי[109]: אֹרו ארור[110], שבתחילה נידו את מרוז בנידוי ושמתא, שנאמר בתחילת הכתוב: אורו מרוז[111], ואחר כך נאמר בכפילת לשון: אֹרו ארור[112], שהחרימוהו[113].

פירוט חטאים

כל החייב נידוי מפרטים חטאיו[114], שאומרים: כך וכך עשה פלוני ונתנדה[115], שנאמר בכתוב ממנו למדים היתר הנידוי[116]: כי לא באו לעזרת ה'[117].

ג' פעמים

יש הגורסים ומפרשים ההיתר לנדות שלוש פעמים את מי שאינו מציית לדין, ממה שנאמר ממה שנאמר בכתוב ממנו למדים היתר הנידוי[118]: אֹרו ארור[119], שיחד עם אורו[120] שבתחילת הכתוב, הרי שלושה[121].

משיב אדרבא כשנידוהו שלא כדין

המנדה את חבירו שלא כדין, ואמר לו הלה: אדרבה - שהחזיר לו הנידוי[122] - נידוי של שני נידוי[123], שמי שנידה שלא כדין מנודה[124]. והדברים אמורים כשזה השני הוא אדם גדול - אף על פי שאינו נסמך[125] - או שאינו יודע מי הוא, שיש לחוש שמא הוא גדול יותר מהמנדה[126], אבל אם המנדה שלא כדין הוא תלמיד חכם והמחזיר לו הנידוי, שאומר לו אדרבא, אינו תלמיד חכם, אין המנדה שלא כדין מנודה, אף על פי שמחזיר לו הנידוי ואומר לו אדרבא[127], וכן תלמיד נגד רבו אינו יכול לומר: אדרבה, אלא אם נטל רשות מבית דין[128].

מי שאמר לחבירו: אל תעשה דבר זה בנידוי, וזה אומר לו: אדרבה, אף על פי שעושה שלא כדין, מכל מקום נידוי השני גם כן אינו כלום, הואיל ולא נידהו סתם, רק שאמר לו שאל יעשה הדבר בנידוי[129].

תלמיד חכם, שביזהו רשע עד שנידהו - והרי נידויו כדין, שמנדים את המבזה את החכם[130] - ואמר לו הרשע: אדרבה, יכריזו על הרשע שהוא מנודה, ויעמוד בנידוי שלושים יום, ואחר כך יבקש מחילה ברבים[131].

על אח גדול שביזה את אחיו הקטן, שהוא תלמיד-חכם*, שצריך הקטן לנדות את הגדול, ע"ע כבוד אב ואם[132].

התרתו

כל נידוי שלא הותר בפירוש[133], אינו מותר, אפילו היה זמן רב בנידוי[134], ואפילו חזר בו[135], ובהתרת הנידוי אין צורך בחרטה ועקירה, אלא המנדה מתיר לכשירצה[136].

יש שכתבו שבזמן הזה אין נזהרים להיות בנידוי עד שיתירוהו בפירוש, ותמהו על מנהג זה[137].

נוסח ההתרה

כיצד התרת נידוי, אומרים לו[138]: שרוי לך, מחול לך[139], ואם הוא שלא בפניו[140], אומרים - פלוני[141] - שרוי לו[142], מחול לו[143]. ויש שכתבו נוסח ארוך יותר: פלוני איחייב שמתא - בי דינא[144] - ואישתמית וקביל דינא דאורייתא ודינא דרבנן, השתא שרי ושביק ליה, מאן דאמר למשה סלחתי כדברך[145], הוא ישרי וישבוק ליה[146], אמן אמן[147].

על נוסח הההתרה, כשנידוהו בחלום[148], עי' להלן: נידוהו בחלום[149].

המתירים

מתירים הנדר ביחיד מומחה[150]. ואם אין יחיד מומחה[151], מתירים הנידוי בשלושה הדיוטות[152], שכן התרת-נדרים*, שהיא ביחיד מומחה[153], ואם אין מומחה, שלושה הדיוטות מתירים את הנדר[154], ונידוי הוא מדין נדר[155]. ויש החולקים על כל זה, וסוברים שכחשבון המנדים כך צורך המתירים וכחשיבותם[156]. מהם המצדדים לחלק, שאם רוצים להתיר תוך זמן הנידוי, צריכים מתירים כחשבון המנדים, אבל כשישלים הזמן, כל שלושה או יחיד מומחה מתירים לו[157]. ומהם המצדדים לחלק, שאם נידוהו בית דין, צריכים מתירים כחשבון המנדים, אבל אם נידהו יחיד[158], כל שלושה או יחיד מומחה מתירים לו[159].

אף על פי שאסור לתלמיד להורות הוראה* בפני רבו[160], מכל מקום תלמיד מתיר הנידוי, אפילו במקום הרב[161], שכן תלמיד מנדה בפני הרב במקום שיש חלול-השם*[162].

על גדרו של יחיד מומחה, ע"ע התרת נדרים[163]. על כך שכשנידוהו בחלום[164], צריך דוקא עשרה להתיר הנידוי, עי' להלן: נידוהו בחלום[165].

המתירים

נידוהו שלושה, אין השנים יכולים להתירו, אלא אם כן יתן להם השלישי רשות[166], אבל שלושתם מתירים לו, ואפילו זה שלא בפני זה, אף על פי שהיו ביחד בשעת הנידוי[167]. ואם היו רבים בשעה שנידוהו, צריך שיתירו כולם[168]. וכל אותם שנמלכו בהם בשעת הנידוי, חשובים מהמנדים וצריך שיתירו גם הם[169].

כשאין המנדים כאן

שלושה שנידו והלכו להם - וחזר בו מהדבר שנידוהו בגללו[170] - מתירים לו שלושה אחרים[171], ואפילו אינם גדולים כראשונים[172], ואם לא חזר בו, אין התרתם כלום[173]. ויש הסוברים שאין הדברים אמורים אלא אם הם שקולים כראשונים[174] וגדולים - וחשובים[175] - כמותם[176] בחכמה[177] ויראה[178], במנין[179], ושנים[180], שמי שרוצה להתיר מה שאסר חבירו, צריך שיהיה שווה לו[181], שאם הוא שקול בחכמה, שמא אינו דומה לו ביראת שמים ובגדולה ובשנים[182]. ולכן אם נידהו - יחיד[183] - ואינו יודע מי נידהו, אין אחרים יכולים להתירו אלא הנשיא*, ואם יודע מי נידהו, המנדה יכול להתירו, אפילו הוא עם-הארץ* או אחר כמוהו[184].

לדעת הירושלמי, המנודה אינו מותר אלא על ידי מי שנידוהו[185], ואין לו תקנה, אלא שהנשיא* יתיר נידויו[186].

בפניו

נידוהו בפניו, אין מתירים לו אלא בפניו[187]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שההיתר אינו אלא כשהוא נמצא שם[188], שכיון שנידוהו בפניו חזק הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו, כעין שנידהו[189], ולכן אם נידוהו בפניו והתירוהו שלא בפניו, הרי הוא מנודה[190]. ב) ויש מפרשים אף הם שההיתר אינו אלא כשהוא נמצא שם[191], אלא שלדעתם דין זה הוא לכבודו של המנודה, שכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו[192], ולכן אם נידוהו בפניו והתירוהו שלא בפניו, בדיעבד הרי נידויו מותר[193]. ג) ויש מפרשים ש"בפניו" לאו דוקא, אלא בפניו או לדעתו[194], והטעם הוא מפני החשד[195], שאם אתה מתירו שלא בפניו או שלא מדעתו, אף הוא חושדך שהרי הוא מנודה ואין אתה נזהר מנידויו[196], וכל שהודיעוהו, שמתירים נידויו, שאין כאן חשד, מתירים לו שלא בפניו[197], וכן אם התירוהו שלא בפניו ולא הודיעוהו, בדיעבד נידויו מותר[198]. ד) ויש מפרשים אף הם ש"בפניו" לא דוקא[199], אלא שלדעתם הטעם הוא שמא לא ידע שהתירו לו וגם אחרים שואלים לו אם התירו לו והוא אומר לא, וכשרואים שמקרבים אותו מזלזלים בנידוי, ולא יחושו עוד על נידוי חכמים[200], ולפי זה אם התירו לו שלא בפניו, אינו מותר[201].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאם נידוהו בפניו, אין מתירים לו אלא בפניו[202]. ויש פוסקים שאם התירו לו שלא בפניו, בדיעבד נידויו מותר[203].

נידוהו שלא בפניו, מתירים לו אפילו שלא בפניו[204], ואין אומרים שאין להתיר לו בפניו, שמתבייש יותר בזה[205], ואין אומרים להיפך, שאין להתירו אלא בפניו, משום החשד כשרואה שאין נוהגים בו נידוי, שכשרואה שמקרבים אותו יאמר בלבו כמו שנידוהו שלא בפניו כך התירו לו שלא בפניו[206].

המזלזל בנידויו

המזלזל בנידויו ולא נהג בדיני מנודה*[207], נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר, קודם שיתירוהו[208]. ויש סוברים שאין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר, מפני שנידוי הוא דרבנן[209].

התרה קודם שיחול הנידוי

המנדה עצמו[210] על תנאי*, אם יכול להתיר נידויו קודם שיחול התנאי, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שיכול להתירו[211], שלא אמרו שאינו יכול להתיר נדר עד שיחול[212], אלא על נדר, אבל נידוי קל יותר מהתרת נדרים, שהמנדה מתיר לעצמו[213], ואין צריך אחר להתיר[214], והוא הדין במנדה אחרים על תנאי, שיכול להתיר הנידוי אף קודם שיחול[215]. ויש סוברים שהמנדה עצמו על תנאי, אינו יכול להתיר נידויו קודם שיחול התנאי[216].

מנדה עצמו בעוה"ב

המנדה עצמו[217] בעולם-הבא* אם יעשה דבר מסויים, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שיש לו התרה[218], שכן למדו מיהודה שנידה עצמו בעולם הבא אם לא ישיב בנימין לאביו, שהמנדה עצמו על תנאי צריך התרה[219], ומכאן שניתן להתיר הנידוי[220]. ב) ויש סוברים שאין לו התרה[221], אם משום שטרם חל הנידוי, ואין מתירים נידוי - לסוברים כן[222] - קודם שיחול[223]. או משום שנידוי בעולם הזה, הוא כנידוי של הבריות, שיש לו היתר, ונידוי לעולם הבא הוא כנידוי של המקום, ותלוי היתרו במקום, ואיננו יכולים להתירו[224], וכן מצינו ביהודה שנידה עצמו בעולם הבא ולא התירו יעקב עד שהתירו המקום[225].

להלכה כתבו הפוסקים, שכיון שיש מהראשונים הסוברים שאין למנדה עצמו לעולם הבא היתר[226], לכן יש להיזהר מלנדות עצמו בעולם הבא, על שום דבר[227], ושומר נפשו ירחק מדבר זה[228], ומכל מקום אם נידה עצמו לעולם הבא, אין להתירו אלא במקום מצוה - שודאי דעת הקדוש ברוך הוא מסכים לזה[229] - כדין נדר שהודר על דעת רבים[230], שלא אמרו - לסוברים כן[231], וכן הלכה[232] - שאין לו התרה, אלא כשההתרה היא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מתירים הנדר[233].

החייבים נידוי

במשנה שנינו בשלושה מקומות - בפירוש[234] - דברים שמנדים עליהם[235], ואמוראים דימו ענין לענין, והסיקו שבדברי המשנה נמנו מקומות רבים יותר[236], ובמנין הדברים שמנדים עליהם, נחלקו: יש מהאמוראים שמנו עשרים וארבעה דברים ששנו בדברי תנאים שמנדים עליהם[237], ויש מהראשונים ואחרונים שנקטו כן[238], שלדעתם מצינו בתלמוד עשרים וארבעה דברים שמנדים עליהם[239] את האדם[240], בין איש בין אישה[241]. ויש מהאמוראים הסוברים שיותר מעשרים וארבעה דברים שנו בדברי המשנה שמנדים עליהם[242], ויש מהראשונים ואחרונים שנקטו כן[243], שאילו מנינו כל המקומות שמצינו בתלמוד שמנדים עליהם, יצאו לנו יותר מעשרים וארבעה[244].

לסוברים שעשרים וארבעה דברים נמנו בדברי המשנה שמנדים עליהם[245], כתבו ראשונים שעשרים וארבעה הדברים הם: א) המבזה את החכם, ואפילו לאחר מותו[246], ועל כך ע"ע כבוד חכמים: המבזה את החכם; ב) המבזה שליח-בית-דין*[247], ועל כך ע"ע שליח בית דין; ג) הקורא לחבירו עבד[248]; ד) המזלזל בדבר אחד מדברי-סופרים*[249], ואין צריך לומר מדברי תורה[250], ויש שכתבו שנכלל בזה אף מה שמנו בתלמוד בין העשרים וארבעה דברים: המגיס דעתו כלפי מעלה[251], היינו המטריח לקדוש ברוך הוא יותר מידי[252], ועובר הוא ומזלזל בדברי חכמים שאמרו לא נכון לעשות כן[253]; ה) מי ששלחו לו בית דין[254] וקבעו לו זמן[255], ולא בא[256], ועל כך ע"ע הזמנה (ב): כשהמוזמן מסרב; ו) מי שלא קיבל עליו את הדין, מנדים אותו עד שיתן[257]; ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק - כגון כלב רע[258], או סולם רעוע[259] - מנדים אותו עד שיסיר היזקו[260]; ח) המוכר קרקע שלו לגוי*, מנדים אותו עד שיקבל עליו כל אונס* שיבוא מהגוי לישראל חבירו בעל המצר[261], והדברים אמורים כשישראל רצה ליתן לו כמו שנותן לו הגוי, אבל אם הגוי רוצה ליתן לו יותר, אין להפסיד בשביל כן[262]; ט) המעיד על ישראל בערכאות של גוים, והוציא ממנו ממון בעדותו, שלא כדין, מנדים אותו עד שישלם[263]; י) טבח כהן* שאינו מפריש זרוע-ולחיים-וקבה* ונותנם לכהן אחר, מנדים אותו עד שיתן[264], ועל כך ע"ע זרוע ולחיים וקבה[265]; יא) המחלל יום-טוב-שני-של-גליות*[266], אף על פי שהוא מנהג*[267], ועל כך ע"ע יום טוב שני של גליות[268]; יב) העושה מלאכה בערב-פסח* אחר חצות*[269], ועל כך ע"ע ערב פסח; יג) המזכיר שם שמים לבטלה[270], או לשבועה בדברי הבאי[271], ועל כך ע"ע אזכרות[272] וע' שבועת שוא; יד) המביא את הרבים לידי אכילת-קדשים* בחוץ[273]; טו) המביא רבים לידי חילול השם[274], ויש שכתבו דהיינו[275] מה שמנו בתלמוד בין העשרים וארבעה דברים: המגיס דעתו כלפי מעלה[276]; טז) המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ[277], ועל כך ע"ע קדוש החדש וע' עבור השנה; יז) המכשיל את העיור[278], ועל כך ע"ע לפני עור לא תתן מכשול[279]; יח) המעכב את הרבים מלעשות מצוה[280]; יט) טבח שיצאה טריפה מתחת ידו[281]; כ) טבח שלא הראה בדיקת סכינו[282] לחכם[283], ועל כך ע"ע בדיקת סכין[284]; כא) המקשה עצמו לדעת[285], והמוציא שכבת זרע לבטלה[286], ועל כך ע"ע השחתת זרע[287]; כב) המגרש את אשתו ועשו בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאם להיזקק זה לזה, כשיבואו לבית דין, מנדים אותם[288]; כג) חכם שיוצאים עליו שמועות רעות[289], כגון שמתעסק בספרי מינים ושותה במיני זמר, או שחביריו מתביישים ממנו ושם שמים מתחלל על ידו[290] עד שאומרים: שרא ליה מריה לפלוני[291]; כד) המנדה למי שאינו חייב נידוי[292]. ויש הסוברים שאינו חייב נידוי[293], אלא שלדעתם מונים יותר מעשרים וארבעה דברים שחייבים עליהם נידוי[294].

לסוברים שיותר מעשרים וארבעה דברים נמנו בדברי המשנה שמנדים עליהם[295], כתבו ראשונים להוסיף על המנין הנ"ל של עשרים וארבעה הדברים, דברים נוספים שנזכרו בתלמוד: א) חכם שהורה להתיר אשת איש שטבע במים שאין להם סוף לינשא[296]; ב) נודר שעבר על נדרו תמיד, כל חכם שנזקק לו לשאלה, בן נידוי[297]; ג) בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר, ועדיין לא נקבר, חייבים נידוי, אלא אם כן יש שם חבורות המטפלות בקבורה[298]; ד) מי שעושה קלים וחמורים[299] או גזרה-שוה* לעקור דבר מן התורה, חייב נידוי[300]; ה) השואל דבר שאי אפשר, חייב נידוי[301]; ו) המגיס דעתו כלפי מעלה[302], והיינו מי שמתפלל לפניו בדרך שעשוע, כבן המתחטא לפני אביו שלא באימה יתירה, מצד שהוא מחזיק עצמו בחסיד גמור ומבטיח עצמו שלא לשוב ריקם מלפניו[303]; ז) מי שיש לו ערעור עם חבירו בדבר אחד, ומוסר אותו לשר או לשופט גו*, מנדים אותו עד שיבוא ויעמוד בבית דין[304]; ח) תלמיד-חכם* שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים, מנדים אותו[305], כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל[306]; ט) המורה הוראה במקום רבו[307]; י) חכם רשאי לנדות מי שאינו עושה שליחותו[308]; יא) חכם רשאי לנדות אלה שאינם באים לשמוע שיעורו[309]; יב) האוכלים בשר עוף בחלב, יש לנדותם[310]; יג) המזלזל בנטילת-ידים*, חייב נידוי[311].

בדעת הסוברים שעשרים וארבעה דברים נמנו בדברי המשנה שמנדים עליהם[312], כתבו ראשונים שלא נמנו הדברים הנ"ל, מפני שבית-דין* נשמטים שלא לנדות תלמיד-חכם*[313], ולכן לא נמנו דברים שמנדים עליהם אותם, ואף על פי שנמנה חכם שיצאו עליו שמועות רעות[314], הוא הוציא עצמו מכלל תלמיד חכם במעשיו[315]. ואחרונים כתבו הטעם, מפני שלא נמנו אלא עשרים וארבעה דברים שמנדים עליהם כל אחד, בין איש בין אישה[316], והדברים הנ"ל אינם אלא בחכם[317]. ולא מנו בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר[318], כיון שהוא נכלל לדעתם במה שמנו במזלזל בדבר אחד מדברי סופרים[319]. ומי שעושה קלים וחמורים או גזרה שוה לעקור דבר אחד מן התורה[320], או שואל דבר שאי אפשר[321], הם בכלל מזלזל בדברי תורה[322] או המבזה את החכם[323]. והמגיס דעתו כלפי מעלה[324], פירושו בענין אחר[325], ונכלל במזלזל בדבר מדברי סופרים[326], או במביא רבים לידי חילול השם[327]. ומי שיש לו ערעור עם חבירו ומסר אותו דבר לשלטון[328], הוא בכלל מי שלא קיבל עליו את הדין[329]. ותלמיד חכם שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים[330], הוא בכלל המבזה את החכם[331], שרבים לגבי יחיד הוא כרב אצל תלמיד[332]. והחכם המנדה מי שאינו עושה שליחותו[333], אינו ענין לדברים שבית דין מנדים עליו, ששם לא היה אלא שגזר עליו נידוי אם לא ילך ויאמר אותו שליחות[334]. וחכם שרשאי לנדות אלה שאינם באים לשמוע שיעורו[335], הוא בכלל המבזה את החכם[336]. והאוכלים בשר עוף בחלב[337], והמזלזל בנטילת ידים[338], הם בכלל המזלזל בדבר מדברי סופרים[339].

בירושלמי אמרו, שהעושה דבר שלא כשורה צריך נידוי[340]. וגאונים וראשונים כתבו שאומן המכוין מלאכתו במועד, מנדים אותו[341]. וכן כתבו שהמנהג* שאף על פי שאין גובים קנס* בבבל[342], המחוייב קנס לחבירו, מנדים אותו עד שיפייס לבעל דינו[343]. ויש מהראשונים שכתבו שאין המנהג כן[344].

תלמיד חכם

באושא התקינו[345], שלא ינדו תלמיד חכם[346]. ונחלקו אמוראים במהות התקנה: א) לדעת רב הונא - ויש גורסים: רב איניא[347]. ויש גורסים: רב איויא[348] - באושא התקינו שאין מנדים אב-בית-דין* שסרח[349], בפרהסיא[350], אלא אומרים לו: הִכָּבֵד ושב בביתֶך[351], והוא יבין ויעמוד בביתו שלושים יום ולא יצא לחוץ[352], חזר וסרח, מנדים אותו[353], בפירוש ובפרהסיא[354], מפני חלול-השם*[355]. וכן מצינו בירושלמי שר' יעקב בי ר' בון ור' ירמיה נידו זה את זה[356], מפני שסברו שאין האיסור אלא באב בית דין[357], שכן שנינו - לסוברים כן[358] - שנידו את עקביא בן מהללאל[359], וכן נידו את רבי אליעזר[360]. ב) ולדעת ריש לקיש, תלמיד-חכם* שסרח, אין מנדים אותו - לעולם, אפילו חזר וסרח כמה פעמים[361] - בפרהסיא, שנאמר: וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה[362], ואנו דורשים: כסהו כלילה[363], וכן אמרו בירושלמי[364]: נמנו באושא שלא לנדות זקן[365], ואין מורידים אותו מגדולתו, אלא אומרים לו: הִכָּבֵד ושב בביתֶך[366]. ולדעה זו את עקביא בן מהללאל שנידו - לסוברים כן[367] - נידו בצנעא[368], וכן את ר' אליעזר שנידו[369], נידו בצנעא[370].

בירושלמי אמרו שאף על פי שאין מנדים זקן, אם עשה כחטאות ירבעם בן נבט, מנדים אותו[371].

להלכה כתבו הפוסקים, שחכם*, זקן בחכמה, או אב בית דין שסרח, אין מנדים אותו בפרהסיא לעולם[372], אפילו חזר וסרח כמה פעמים, שהלכה כריש לקיש, שכן ריש לקיש הוא אדון הגמרא יותר מרב אויא, ועוד, שבירושלמי משמע כמותו[373], אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו[374], ומכל מקום אם לא עשו כירבעם ונתחייבו נידוי, מלקים אותם בצנעה[375]. ויש מהראשונים הסובר שלהלכה מנדים תלמיד חכם אף בפרהסיא[376].

יש מהאחרונים הסוברים, שאף לדעת הסוברים - וכן הלכה[377] - שאין מנדים חכם בפרהסיא[378], מכל מקום מנדים אותו בפרהסיא כדי למנוע מחלוקות בישראל[379].

במה דברים אמורים שאין מנדים חכם בפרהסיא - לסוברים כן[380], וכן הלכה[381] - בתלמיד חכם שהוא מופלג בחכמה, אבל תלמיד חכם שאינו מופלג בחכמה מותר לנדותו אם נתחייב נידוי[382], וכל תלמיד חכם שנתחייב נידוי, אסור לבית-דין* לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחים ונשמטים ממנו[383], וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם[384], ומכל מקום אם יצאו עליו שמועות רעות, מנדים אותו[385].

מחמת כבוד

המנדה לכבודו

תלמיד-חכם* שנידה לכבודו - למי שהתריז נגדו[386] - נידויו נידוי[387], אף על פי שאינו מנדה אלא לכבוד עצמו[388], שכן עושה אדם דין לעצמו בדבר הברור לו[389], כשאין הפסד כלל[390]. ואם נידה לצורך עצמו - שלא נתכוין לכבוד תורה, רק להרויח ממון שיתן לו שיתיר לו נידוי[391] - אפילו כהלכה - שביזה המנדה[392] - אין נידויו נידוי[393], והוא הדין אם נידהו משום שנאה, כגון שאנו רואים שנידה לאחד ואחרים שעשו כמותו לא נידה[394].

במה דברים אמורים שנידויו של תלמיד חכם נידוי, אם לא חזר בו המנודה קודם שנידה אותו, ואפילו הבטיח לפייסו אחר כך, אינו מועיל לבטל הנידוי עד שיעשה[395], אבל אם קודם שנתנדה אמר לפייס הרב, ולא השגיח עליו, ונידהו, אינו מנודה כלל, ומיד שאומר שיתקן אשר עיות כפי מה שיגידו לו חכמים, אין נידוי עליו[396].

קהל שתיקנו שאין אדם יכול לנדות לכבודו, אין בתקנתם כלום, ואם עמד רב ונידה לכבודו, נידויו נידוי[397].

חלות הנידוי

מנודה לרב, מנודה לתלמיד[398], שהרב שנידה לכבודו, כל תלמידיו חייבים לנהוג נידוי במנודה[399], אבל אינו מנודה לשאר החכמים[400], ואפילו קטנים ממנו[401]. ויש הסוברים שדוקא למי שגדול ממנו אינו מנודה, אבל מנודה לרבנים השוים לו[402].

מנודה לתלמיד -שנידה לכבודו[403] - אינו מנודה לרב[404], אבל מנודה הוא לשאר העם[405], שאינם חכמים, אבל לא לחכמים, אפילו קטנים ממנו[406]. ויש מהראשונים הסוברים שנידויו נידוי לחביריו[407]. במה דברים אמורים שאינו מנודה לרב, כשנידה שלא בפני הרב, אבל המנדה בפני הרב, אין נידויו נידוי[408], והוא עצמו צריך נידוי שזלזל בכבוד רבו[409], ואם חלק לו כבוד רבו, הרי זה נידוי[410]. ויש מהראשונים הסוברים שאף כשמנדה התלמיד במקום הרב, נידויו נידוי[411], ואין זה כפוגם כבוד הגדול ממנו, שגם הרב לא נוח לו שמביישים תלמידיו, כי כבודם הוא כבודו, ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו ממנו[412]. ויש הסוברים שתלמיד מנדה בפני הרב במקום שיש חלול-השם*[413].

תלמיד יכול לנדות למי שביזה בפניו רבו או אביו[414], ואף על פי שאינו בפני רבו[415], ומכל מקום כיון שלא נידהו הרב וגם לא נידוהו בית דין, אינו מנודה לרב[416], והוא הדין לגדול מן התלמיד בחכמה וביראת חטא[417], ואפילו אותו גדול הוא תלמיד של אותו הרב שנידוהו לכבודו, מכל מקום כיון שאינו מנודה לרב אינו חייב לנהוג בו נידוי[418], אבל לכל שאר העם מנודה וחייבים לנהוג בו נידוי[419].

כשאינו גדול בתורה

הרשאי לנדות מצד כבודו, הוא מי שתורתו אומנותו[420], ורב מצד המלכות ואינו רב בתורה, אינו יכול לנדות לכבודו[421], וכל שכן מי שנוהג שררה או רבנות מצד ממונו או יחוסו, שאינו יכול לנדות לכבודו[422].

על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי

במה דברים אמורים שאין הנידוי חל על כל ישראל[423], במי שנידוהו מפני שביזה תלמיד-חכם*[424], אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייב עליהם נידוי[425], אפילו נידהו קטן שבישראל, חייב הנשיא* וכל ישראל לנהוג בו נידוי[426], עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו[427] ויתירו לו[428]. ומכל מקום אין רשות ליחיד לנדות על ממון עצמו, אלא על איסור, ובידי בית-דין* רשות לנדות על ממון[429].

מנודה לעיר

אף על פי שמי שנידוהו על שאר דברים מלבד ביזוי חכם, אפילו נידהו קטן שבישראל, חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי[430], דין מיוחד מצינו במנודה מחמת כבוד העיר[431]: מנודה לעירו, מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת, אינו מנודה לעירו[432], שהמנודה מחמת כבוד עירו, מנודה אף לבני עיר אחרת[433], אפילו גדולה ממנה[434], אבל המנודה מחמת כבוד עיר אחרת, אינו מנודה לעירו[435], אבל מנודה לשער העיירות שהן כיוצא באותה שהוא מנודה לה או פחותות ממנה[436].

מנודה לנשיא

מנודה לנשיא* - שנידהו לכבודו[437] - מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל - לכבודם[438] - אינו מנודה לנשיא[439].

נידה עצמו

המנדה עצמו, מצינו בשני אופנים: א) כשמנדה עצמו מחמת שחייב נידוי[440]. ב) כשמנדה עצמו ממידת חסידות[441], כגון מר זוטרא חסידא[442], שכשהתחייב אחד מתלמידיו נידוי, היה מר זוטרא מנדה עצמו תחילה - משום כבוד התלמיד[443] - ואחר כך מנדה את התלמיד, וכששב לביתו היה מתיר נידוי עצמו, ואחר כך מתיר נידוי התלמיד[444].

וכן יכול אדם לנדות עצמו בתנאי: אהיה בנידוי אם אעשה דבר פלוני[445].

התרתו

תלמיד-חכם* שנידה לעצמו, מתיר לעצמו[446], אפילו נידה על דעת פלוני[447]. במה דברים אמורים, כשנידה עצמו למרות שאינו חייב נידוי[448], ממידת חסידות[449], אבל אם חייב נידוי, נחלקו ראשונים: יש סוברים דברים שאף אם נידה עצמו על דבר שחייב עליו נידוי, מתיר לעצמו[450], ואף על פי שאמרו שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים[451]. ויש סוברים, שאם היה חייב נידוי אינו יכול להתיר לעצמו[452], שכיון שנידה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נידוי אינו יכול להתיר עצמו[453].

יש מהראשונים הסוברים שתלמיד חכם שנידה לעצמו, אם נידה עצמו דרך שבועה* - כגון שאומר: אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פלוני[454] - אינו יכול להתיר לעצמו[455], שדוקא נידוי יכול להתיר לעצמו, אבל שבועות ונדרים הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו[456]. ויש הסוברים שאף אם נידה עצמו דרך שבועה, מתיר לעצמו[457].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, וסוברים שאף תלמיד חכם אינו יכול להתיר נידוי עצמו, כיון שהוא מנודה לבריות, אלא אם כן נידה עצמו ותלה הנידוי לרצונו[458].

מי שאינו תלמיד חכם, אינו יכול להתיר לעצמו נידויו, ואפילו כשנידה עצמו[459].

על המנדה עצמו בעולם-הבא*, אם יש לו התרה, עי' לעיל: התרתו[460].

המתירים

המנדה עצמו ואינו תלמיד-חכם*, שאינו יכול להתיר עצמו[461] - ותלמיד חכם שנידה עצמו דרך שבועה*, שאינו יכול להתיר עצמו, לסוברים כן[462], ותלמיד חכם שנידה עצמו כיון שהוא מחייבי נידוי[463], שאינו יכול להתיר עצמו, לסוברים כן[464] - יש מהראשונים הסוברים שצריך עשרה שיתירו הנידוי[465], כמו נידוהו בחלום שצריך עשרה בני אדם להתירו[466], אבל לא צריך שיהיו תלמידי חכמים - לכתחילה, לסוברים כן[467]. או אף בדיעבד, לסוברים כן[468] - כפי הדין בנידוהו בחלום[469], ששם חמור נידויו, שנידוהו מן השמים[470].

נידוהו בחלום

נידוהו בחלום, הרי זה נידוי וצריך התרה[471], לפי שחלום הוא כעין נבואה יש לו לדאוג מן הפורענות[472], ולחוש שמא בשליחות המקום נתנדה[473], ואפילו התירו לו בחלום, אינו כלום[474], שכשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים[475].

המתירים

נידוהו בחלום, צריך עשרה בני אדם להתירו[476], שבכל מקום שיש עשרה השכינה שרויה[477], והטעם שצריך התרה, שיש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה[478], וכשמתירים לו במקום שהשכינה שם, הרי הותר לו באותו בית דין שנתנדה[479].

אפילו יודע מי נידהו בחלום, אינו יכול להתירו[480], שמא עשאוהו משמים שליח לנדותו, אבל לא להתיר נידויו[481].

עשרה בני אדם המתירים נידוי בחלום[482], אם צריכים להתיר יחד, נחלקו ראשונים: יש סוברים שצריך שיתירו לו כל העשרה יחד[483]. ויש סוברים שאין צריך שיתירו לו כל העשרה יחד, ואפילו בזה אחר זה מועיל[484], וכן הלכה[485].

עשרה בני אדם המתירים נידוי בחלום[486], מלכתחילה צריכים להיות תלמידי חכמים[487], שהם הראוים שתשרה שכינה ביניהם[488]. ונחלקו ראשונים: יש גורסים ומפרשים שצריכים להיות חכמים כל כך שמלמדים הלכות לאחרים[489], אבל אם לומדים לעצמם ולא מלמדים לאחרים, לא[490], שאינם חשובים כל כך[491], או מפני שגדול המלמד וחשוב לפני המקום יותר מהלומד לעצמו[492]. ויש המפרשים לגירסא זו, שצריכים ללמד לאחרים הלכה-למשה-מסיני*[493]. ויש גורסים ומפרשים שצריכים להיות השונים הלכות[494], כלומר גמרא[495], אבל אם שונים משניות בלבד, לא[496].

לא מצא מאלו השניים - הלומדים לעצמם, לסוברים כן[497]. או: השונים משניות, לסוברים כן[498]. לא יקח הדיוטות, אלא[499] - ילך וישב בפרשת דרכים ויתן שלום לעשרה, עד שיקלעו לשם עשרה שהם בדרגה נמוכה יותר בלימוד הלכות, שיתירו נידויו[500], שכיון שטרח כל כך למצוא עשרה, מועילים לו אלה כמו עשרה המעולים יותר[501]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שמתוך שהוא נותן שלום לעשרה והם משיבים לו, מותר נידויו[502]. ב) ויש מפרשים שאינו צריך לתת להם שלום, אלא שהרגילות היא שהעומד על אם הדרך נותן שלום, ואין נידויו מותר עד שיקלעו לשם עשרה בדרגה זו[503]. ג) ויש מפרשים כעין זה, שבזה שנותן להם שלום, מושיב אותם שם, עד שיבואו אצלו עשרה בדרגה זו שיתירו לו[504]. ד) ויש מפרשים שמתוך שישיבו לו שלום, יגינו עליו מן היסורים עד שיקלעו לשם עשרה בדרגה זו שיתירו לו נידויו[505], ונקט פרשת דרכים, ששם רגילות למצוא עשרה בני אדם יחד יותר מבעיר[506].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, ומפרשים, שאם נידוהו בחלום צריך שיתירו לו עשרה שיזדמנו לו בדרך דוקא ולא בעיר[507].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, ואינם גורסים כלל בתלמוד ההליכה לפרשת דרכים[508], אלא גורסים שאם לא מצא מאלו השניים - הלומדים לעצמם, לסוברים כן[509]. או: השונים משניות, לסוברים כן[510] - מביא עשרה מאלו הקוראים - מקרא בלבד[511] - ואם אין, מביא עשרה שאינם קוראים, ואם אין עשרה, אפילו שלושה מתירים[512].

להלכה פסקו ראשונים, שצריך עשרה בני אדם ששונים הלכות להתירו[513], לא מצא, טורח אחריהם עד פרסה[514], לא מצא, מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה[515], והשמיטו הדין של הישיבה בפרשת הדרכים[516]. ונחלקו ראשונים כשלא מצא עשרה מאלו השניים: יש הפוסקים שמתירים לו אפילו עשרה שיודעים לקרות בתורה, ואם לא מצא, מתירים לו אפילו עשרה שאינם יודעים לקרות, ואם לא מצא במקומו עשרה, מתירים לו אפילו שלושה[517]. ויש פוסקים שלעולם אין לו התרה, רק על ידי עשרה ששנו הלכות או משניות[518].

כששלח שליח

יש מהראשונים הגורסים ומפרשים שמי שנידוהו בחלום, ושלח שליח להתיר לו שלא בפניו, אם מצא השליח העשרה מכונסים, מתירים לו, ואם לא, לא[519], שכן אם נידוהו בפניו, אף בדיעבד - לסוברים כן[520] - אינה מועילה התרה שלא בפניו, וכיון שנידוהו בחלום, יש להסתפק אם נחשב הדבר כאילו נידוהו בפניו[521], ולכן אם מצאם מזומנים, הרי זה אות שהסתייע הדבר, ונידויו מותר[522], ואם לא מצאם מזומנים, לא יתירו על ידי שליח, אלא על ידי המנודה עצמו בלבד[523].

נוסח ההתרה

יש שכתבו נוסח שונה להיתר נידוי בחלום, מהנוסח הרגיל של התרת נידוי[524]: מחמת דאישתמית פלוני בחלמיה, מותר יהא ליה, לא יסורין ולא קללה יבואו עליה, יחי ראובן ואל ימות וגו'[525], תודיעני אֹרח חיים וגו'[526], ה' שמעתי שמעך וגו'[527], ויאמרו שלוש פעמים: ויעבֹר וגו'[528].

דיני מנודה

מי שנידוהו בחלום, הסתפקו ראשונים אם קודם שיתירו לו נידויו צריך לנהוג כל דיני מנודה*[529].

הערות שוליים

  1. עי' ס' השרשים לרד"ק שורש נדד; עי' מאירי מו"ק טז א.
  2. יחזקאל ז יט.
  3. רד"ק שם.
  4. רד"ק שם: אותם.
  5. עמוס ו ג. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'אנח שורש נדה.
  6. כ"מ מרש"י שם, בפי' הא', ועי' יחזקאל ז כ, ורד"ק שם וס' השרשים לרד"ק שם; כ"מ מר"י קרא עמוס שם; ראב"ע שם; רד"ק שם; ר"א מבלגנצי שם. ועי' רש"י שם, בפי' הב', ורי"ד שם, שפי' בע"א.
  7. עי' ציונים 387 ואילך, 423 ואילך.
  8. ע"ע מנודה.
  9. עי' להלן: החייבים נידוי. עי' ברכות יט א ומו"ק טז א; עי' ירו' מו"ק פ"ג ה"א.
  10. עי' שיטה לתלמיד ר"י מפריש מו"ק טז א; עי' ס' המאורות שבציון 14, וסותר לס' המאורות שבציון הבא, וצ"ב.
  11. ס' המאורות שם יז א, וסותר לס' המאורות שבציון 14, וצ"ב.
  12. עי' מו"ק יז א.
  13. עי' גמ' שם.
  14. עי' ס' המאורות שם, וסותר לס' המאורות שבציון 11, וצ"ב.
  15. עי' מו"ק טז א; שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם.
  16. ע"ע חרם (א) ציונים 7 ואילך, 161 ואילך.
  17. עי' להלן: החייבים נידוי. לבוש יו"ד סי' שלד ס"א, ועי' ציון 23 ואילך.
  18. עי' ר"ן נדרים ח ב ד"ה ושמתא; עי' כס"מ ת"ת פ"ז ה"ז, ע"פ סנהדרין סח א: הותר הנדר.
  19. שו"ע שם רח ד, ועי' ציון 23 ואילך.
  20. עי' ציון 254 ואילך. עי' ריטב"א מו"ק טז ב, בפי' הגמ' שם.
  21. עי' ציון 12.
  22. עי' מו"ק טז ב, וריטב"א שם.
  23. עי' ערה"ש שם סי' שלד ס"א.
  24. שופטים ה כג. עי' גמ' שם.
  25. רש"י שם ד"ה אמר מלאך ה'; רש"י כת"י שם: ברק.
  26. עי' ת"י שם; רש"י שם; עי' רש"י שופטים שם.
  27. ערה"ש שם.
  28. ערה"ש שם ס"ב. ועי' רש"י שם, בפי' הב', ולבוש שם, בפי' הב'. ועי' רש"י שם, בפי' הא', ולבוש שם, בפי' הא', ע"פ שופטים ה כ, שפי' בע"א, ש"מרוז" היינו שם כוכב. ועי' רד"ק שם, שפי' בע"א, שהוא שם עיר.
  29. עי' ש"ך שם סי' רח ס"ק יד, וצ"ב.
  30. עי' להלן: החייבים נידוי.
  31. רמב"ם סנהדרין פכ"ד ה"ז, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ מו"ק טז א, שברק נידה את מרוז שלא בא למלחמת סיסרא.
  32. רמב"ם שם.
  33. עי' גמ' שם; רמב"ם שם.
  34. עי' ציון 22 ואילך.
  35. שופטים ה כג. גמ' שם; עי' רמב"ם שם.
  36. עי' להלן: החייבים נידוי.
  37. עי' ציון 246. עי' רגמ"ה מו"ק טז א (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק); עי' רש"י שם ד"ה לאפקירותא; עי' רש"י כת"י שם; עי' הג"א שם פ"ג סי' ב, בשם או"ז.
  38. רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב בגמ' שם, לפי ר"ח שם; גמ' שם, בד' רב הונא בר חיננא בשם רב חסדא: לאפקירותא לאלתר, לפי ר"ח שם ורי"ף שם (ח ב), ותוס' שם ד"ה מתרין, בשם י"מ, ותוס' רא"ש שם, ועי' ציון 52, שי"מ בע"א; טוש"ע יו"ד שלד א.
  39. עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ה הי"א.
  40. גמ' שם, בד' רב הונא בר חיננא בשם רב חסדא: הני מילי לממונא, לפי ר"ח שם ורי"ף שם (ח ב), ותוס' שם ד"ה מתרין, בשם י"מ, ותוס' רא"ש שם, ועי' ציון 51, שי"מ בע"א; עי' ראשונים שבציון 53.
  41. כ"מ מרש"י שם ד"ה הרדפה; עי' רש"י כת"י שם; כ"מ מהג"א שם, בשם או"ז.
  42. עזרא ז כו.
  43. רב חייא בר אבין אמר רב יהודה בגמ' שם.
  44. גמ' שם, לגירסתנו וגי' ריטב"א שם, בשם נוסחאות שלנו ופירוש רש"י (וכ"מ גי' רגמ"ה שם (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק) ורש"י שם ורש"י כת"י שם): מאי הרדפה א"ר יהודה וכו'. בגמ' שם, לגי' ריטב"א שם, בשם ס"י (וכס"מ סנהדרין פכ"ד ה"ז, בד' רמב"ם שבע' בית דין ציון 735 ואילך): מאי הרדפה א"ר פפא חצבא דקני א"ר יהודה וכו'.
  45. רש"י שם; רש"י כת"י שם: לאלתר, וסותר לרש"י כת"י שבציון 48, וצ"ב.
  46. רש"י שם.
  47. עי' ציון 49 ואילך.
  48. עי' רש"י כת"י שם, וסותר לרש"י כת"י שבציון 45, וצ"ב; כ"מ מחי' הר"ן שם, בשם י"מ; עי' ריטב"א שם, בשם י"מ.
  49. עי' ציון 41 ואילך.
  50. רש"י מו"ק טז א ד"ה ושונין.
  51. גמ' שם, בד' רב הונא בר חיננא בשם רב חסדא: הני מילי לממונא, לפי רש"י כת"י שם (וכ"מ מרש"י שם ד"ה לממונא), והג"א שם פ"ג סי' ב, בשם או"ז, ועי' ציון 40, שי"מ בע"א.
  52. עי' גמ' שם, בד' רב הונא בר חיננא בשם רב חסדא: לאפקירותא לאלתר, לפי רש"י שם ד"ה לאפקירותא ורש"י כת"י שם, ועי' ציון 38, שי"מ בע"א.
  53. עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ה הי"א; עי' טור יו"ד סי' שלד; עי' רמ"א בשו"ע שם א.
  54. ברייתא מו"ק טז א; ירו' מו"ק פ"ג ה"א; מס' שמחות פ"ה; טוש"ע יו"ד שלד א. הרמב"ם השמיט, ועי' ב"י שם, שתמה, ועי' משנה כסף ת"ת פ"ז ה"ו ובי"מ שם, שיישבו.
  55. במדבר יא כ. ירו' שם.
  56. עי' טור שם, בשם הראב"ד; עי' שו"ע שם יג.
  57. ע"ע שלש רגלים.
  58. עי' מו"ק יד ב, במסקנה; טוש"ע שם א.
  59. עי' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב במו"ק טז א; עי' טוש"ע יו"ד שלד א. הרמב"ם השמיט, ועי' ב"י שם, שתמה, ועי' משנה כסף ת"ת פ"ז ה"ו ובי"מ שם, שיישבו.
  60. עי' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב בגמ' שם; טוש"ע שם. הרמב"ם השמיט, ועי' ב"י שם, שתמה, ועי' משנה כסף שם ובי"מ שם, שיישבו.
  61. עי' רב אידי בר אבין שכן אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל במו"ק טז א; עי' אביי בגמ' שם; עי' רי"ף שם (ח ב); עי' רא"ש שם פ"ג סי' ו; עי' טוש"ע יו"ד שלד יג. הרמב"ם השמיט.
  62. עי' ציון 246.
  63. עי' מו"ק טז א, שכן סבר אביי למעשה, וכן פי' ד' רב אידי בר אבין שכן אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל.
  64. כ"מ מגמ' שם, שסבר רב אידי בר אבין, בפי' רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל, ועי' ציון הקודם.
  65. רי"ף שם (ח ב) ורא"ש שם פ"ג סי' ו, בפי' המעשה בר"ל בגמ' שם יז א ובד' רב הונא בנדרים ז ב.
  66. עי' טוש"ע יו"ד שלד יג. הרמב"ם השמיט.
  67. ירו' מו"ק פ"ג ה"א (לגירסתנו ולגי' כ"י ליידן. לגי' ב"י או"ח סי' תקלא וקה"ע ופ"מ לירו' שם: ר' אילא), לפי ב"י שם וקה"ע שם, ועי' ב"י שם, שהרא"ש מו"ק פ"ג סי' ז, בשם הראב"ד, פי' בע"א (והובא בקצור נמרץ בקה"ע שם).
  68. עי' רמב"ם ת"ת פ"ז הי"ג, לפי ב"י שם; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד שלד יג.
  69. ירו' שם, לפי ב"י שם וקה"ע שם, ועי' ב"י שם, שהרא"ש שם בשם הראב"ד, פי' בע"א (והובא בקצור נמרץ בקה"ע שם).
  70. עי' ציון 54 ואילך.
  71. עי' רב חסדא במו"ק טז א; עי' טוש"ע יו"ד שלד א. הרמב"ם השמיט, ועי' ב"י שם, שתמה, ועי' משנה כסף ת"ת פ"ז ה"ו ובי"מ שם, שיישבו.
  72. עי' רש"י מו"ק טז א ד"ה נדוי שלנו וד"ה כנזיפה שלהן; עי' רש"י כת"י שם; עי' ר"י מלוניל שם (ח א); עי' תלמיד רשב"א שם, בשם רש"י.
  73. עי' רש"י שם ד"ה נדוי שלנו; עי' רש"י כת"י שם; עי' ר"י מלוניל שם; עי' תלמיד רשב"א שם, בשם רש"י.
  74. עי' שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם; תלמיד רשב"א שם, בשם הראשונים.
  75. עי' שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם; עי' תלמיד רשב"א שם, בשם הראשונים.
  76. עי' ב"י או"ח סי' תקלא, בפי' ר' יוסה בירו' מו"ק פ"ג ה"א: חזרו ונמנו וכו'.
  77. עי' רא"ש מו"ק פ"ג סי' ח, בשם הראב"ד, ע"פ ירו' מו"ק פ"ג ה"א; טוש"ע יו"ד שלד ו.
  78. ושם, שנזיפה בזה"ז היא יום א'.
  79. עי' להלן: התרתו. עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה ש"ה (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק עמ' נו); עי' ב"י יו"ד סי' שלד, בשם הקונדריסין; שו"ע שם כז.
  80. עי' להלן: התרתו. עי' רב יהודה אמר רב במכות יא ב; עי' רמב"ם ת"ת פ"ז הי"א; טוש"ע יו"ד שלד ל.
  81. טוש"ע שם.
  82. עי' תוס' כתובות סט א ד"ה ובשמתא ורא"ש מו"ק פ"ג סי' יג, בשם ר"ת.
  83. עי' להלן: נידה עצמו.
  84. עי' ר"י מלוניל מו"ק שם (ג א), בפי' גמ' שם; עי' מאירי שם; טוש"ע שם.
  85. בראשית מג ט. רב יהודה אמר רב בגמ' שם.
  86. עי' רש"י שם ד"ה וחטאתי לך.
  87. ר"י מלוניל שם.
  88. ר"י מלוניל שם; תוס' כתובות שם.
  89. ר"י מלוניל מכות שם.
  90. עי' ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן בגמ' שם, ור"ח שם; עי' ר"י מלוניל שם.
  91. עי' תוס' כתובות סט א ד"ה ובשמתא; עי' ב"י יו"ד סי' שלד; עי' פרישה שם ס"ק לט.
  92. עי' תוס' שם ורא"ש מו"ק פ"ג סי' יג וטור שם, בשם ר"ת; עי' שו"ע שם.
  93. עי' תוס' שם ורא"ש שם, בשם ר"ת, בפי' גמ' שם; טור שם, בשם ר"ת; שו"ע שם.
  94. עי' רא"ש מו"ק פ"ג סי' ח, בשם הראב"ד, בפי' ירו' מו"ק פ"ג ה"א: ביומי דר' זעירה וכו'; עי' טוש"ע יו"ד שלד ז.
  95. עי' רא"ש שם, בשם הראב"ד, בפי' ירו' שם; טוש"ע שם.
  96. עי' באה"ג שם ס"ק יט; ט"ז שם סק"ד, ע"פ נמוק"י שבציון 102.
  97. עי' רא"ש שם, בשם הראב"ד, בפי' ירו' שם: א"ל ר' לא וכו' א"ר יוסה וכו'; טור שם: טוב שלא; שו"ע שם.
  98. ע"ע חרם (א).
  99. ע"ע הנ"ל ציונים 7 ואילך, 161 ואילך. טור שם.
  100. עי' טור שם, ועי' ב"י שם, שהוא ע"פ מו"ק טז א; שו"ע שם ח.
  101. עי' שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רמד, והובא בב"י יו"ד סי' שלד; עי' שו"ע שם י.
  102. עי' נמוק"י מו"ק יז א (ט א), והובא בב"י יו"ד סי' שלד; עי' ט"ז שם סק"ד; עי' באה"ט שם ס"ק יג, בשמו.
  103. עי' להלן: החייבים נידוי.
  104. עי' תה"ד פסקים סי' קלח; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד שלד א.
  105. עי' להלן: החייבים נידוי.
  106. עי' תה"ד סי' רעו, ע"פ ברכות כ א, והובא בקצור בב"י יו"ד סי' שלד; שו"ע שם מח.
  107. עי' ציון 263.
  108. עי' תה"ד שם, ע"פ רא"ש מו"ק פ"ג סי' יג, והובא בקצור בב"י שם; עי' שו"ע שם.
  109. עי' ציון 22 ואילך.
  110. שופטים ה כג. מו"ק טז א, לגירסתנו וגי' רש"י כת"י שם, בפי' הא', לפי המהדיר שם: דמחרמינן, לפי רש"י כת"י שם, בפי' הא', ועי' ציון 119, שי"ג בע"א.
  111. שופטים שם.
  112. שם.
  113. עי' ערה"ש יו"ד סי' שלד ס"ב.
  114. עי' מו"ק טז א, לפי ראשונים שבציון הבא.
  115. רגמ"ה שם (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק); רש"י כת"י שם.
  116. עי' ציון 22 ואילך.
  117. שופטים ה כג. גמ' שם.
  118. עי' ציון 22 ואילך.
  119. שופטים ה כג. מו"ק טז א, לגי' רש"י כת"י שם, בפי' הב': דמחמרינן, לפי רש"י כת"י שם, בפי' הב', ועי' ציון 110, שי"ג בע"א.
  120. שופטים שם.
  121. רש"י כת"י שם, בפי' הב'.
  122. רי"ו תא"ו ני"ד ח"א (קה ד), בשם הראב"ד, והובא בב"י יו"ד סי' שלד; עי' טור שם.
  123. עי' מעשה בר"ל במו"ק יז א; עי' טור שם; שו"ע שם לט. הרמב"ם השמיט.
  124. רי"ו שם, בשם הראב"ד.
  125. עי' שו"ת מהרי"ק שורש קסט; רמ"א בשו"ע שם.
  126. עי' רי"ו שם, בשם הראב"ד; עי' שו"ע שם.
  127. רי"ו שם, בשם הראב"ד; עי' שו"ת מהרי"ק שם, בשם המרדכי בתשובות השייכות לסדר נשים ובהל' נדוי; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה ש"ד (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק עמ' מה); עי' ב"י שם, בשם הקונדריסין; עי' שו"ע שם.
  128. עי' שו"ת מהרי"ק שם, במסקנה; עי' רמ"א שם.
  129. עי' שו"ת ריב"ש סי' לד, לפי ב"י יו"ד סי' שלד; רמ"א בשו"ע שם לט.
  130. עי' ציון 246. עי' ש"ך יו"ד סי' שלד ס"ק סג, ע"פ שו"ת הרא"ש שבציון הבא ולבוש שם ס"מ.
  131. עי' שו"ת הרא"ש כלל טו סי' ט, והובא בב"י שם; שו"ע שם מ, שכן הורה הרא"ש.
  132. ציון 1297 ואילך.
  133. עי' ציון 138 ואילך.
  134. עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה ש"ה (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק עמ' נו), ועי' בהגר"א יו"ד סי' שלד סק"מ, שהוא ע"פ מו"ק יז א וברייתא סנהדרין סח א; עי' ב"י יו"ד סי' שלד, בשם הקונדריסין; כ"מ משו"ע שם כז; עי' רמ"א בשו"ע שם כד.
  135. רמ"א שם.
  136. שו"ת הרא"ש כלל כח סי' א, ע"פ שמואל במו"ק טז א, והובא בב"י שם.
  137. עי' ט"ז יו"ד סי' שלד סק"ט.
  138. עי' רמב"ם ת"ת פ"ז ה"ג; טור יו"ד סי' שלד: שאומר; שו"ע שם כג.
  139. רמב"ם שם: ומחול; טוש"ע שם.
  140. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  141. רמב"ם שם; רמ"א בשו"ע שם.
  142. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  143. רמב"ם שם: ומחול, ועי' ציון 139.
  144. ב"י שם, בשם הגמ"ר בשם תשו' הגאונים, ועי' ציון 146.
  145. במדבר יד כ.
  146. הגמ"ר מו"ק רמז תתקלה, בשם תשו' הגאונים, שכך שדרי ממתיבתא, והובא בב"י שם.
  147. הגמ"ר שם, בשם תשו' הגאונים, שכך שדרי ממתיבתא, ולא הובא בב"י שם.
  148. עי' להלן: נידוהו בחלום.
  149. ציון 524 ואילך.
  150. עי' נדרים ח ב; עי' רמב"ם ת"ת פ"ז ה"ז; עי' טוש"ע יו"ד שלד כד.
  151. עי' ר"ן שם ד"ה ושמתא, בשם איכא מ"ד.
  152. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  153. ע"ע התרת נדרים ציון 142 ואילך.
  154. ע"ע הנ"ל ציון 165 ואילך.
  155. עי' ציון 18. עי' ר"ן שם; עי' כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  156. ראב"ד בהשגות שם; כ"מ מפי' הרא"ש שם ד"ה ויחיד מומחה; עי' ריטב"א מו"ק טז א, בשם רבנן, והסכים להם.
  157. עי' ראב"ד שם, בצד הא': אפשר.
  158. עי' ציונים 387 ואילך, 423 ואילך.
  159. עי' ראב"ד שם, בצד הב'. ועי' פי' הרא"ש שם.
  160. ע"ע הוראה: בפני רבו.
  161. עי' נדרים ח ב; עי' רמב"ם ת"ת פ"ז ה"ז; עי' טוש"ע יו"ד שלד כד.
  162. פי' הרא"ש שם ד"ה ושמתא, לשיטתו שבציון 413.
  163. ציון 148 ואילך.
  164. עי' להלן: נידוהו בחלום.
  165. ציון 476 ואילך.
  166. עי' מס' שמחות פ"ה, והובא ברא"ש מו"ק פ"ג; עי' רא"ש שם, בשם ראב"ד, בשם י"מ, והסכים הרא"ש להם; טור יו"ד סי' שלד, בשם הראב"ד; שו"ע שם כו.
  167. עי' רא"ש שם, ע"פ מס' שמחות שבציון הקודם; טור שם, בשם הראב"ד; שו"ע שם.
  168. טור שם, בשם הראב"ד, ועי' בהגר"א שם ס"ק מד, שהוא ע"פ הדין שבציון 166; שו"ע שם.
  169. עי' רא"ש שם, בשם הראב"ד: נ"ל; שו"ע שם.
  170. עי' רמב"ם ת"ת פ"ז ה"ט; עי' טור יו"ד סי' שלד, בשמו; שו"ע שם כה.
  171. עי' אמימר במו"ק טז א; עי' גמ' שם, במסקנה; עי' רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו; שו"ע שם, בסתם.
  172. עי' ריטב"א שם, בד' הרמב"ם שבציון הקודם, ודחה; עי' טור שם, בד' הרמב"ם; עי' שו"ע שם, בסתם.
  173. כס"מ שם.
  174. עי' ראשונים שבציון 156; ריטב"א שם, בשם רבנן, והסכים להם; עי' טור שם, בד' הראב"ד; עי' שו"ע שם, בשם יש מי שאומר.
  175. טור שם, בשם הראב"ד.
  176. עי' טור שם, בד' הראב"ד; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר.
  177. ריטב"א שם, בשם רבנן, והסכים להם; עי' טור שם, בשם הראב"ד; רמ"א בשו"ע שם, לד' זו.
  178. עי' טור בשם הראב"ד שבציון 182; רמ"א שם, לד' זו.
  179. כ"מ מטור שם, בשם הראב"ד, ועי' ציון 156; ריטב"א שם, בשם רבנן, והסכים להם.
  180. עי' טור בשם הראב"ד שבציון 182; רמ"א שם, לד' זו.
  181. עי' טור שם, בשם הראב"ד.
  182. טור שם, בשם הראב"ד.
  183. עי' ציונים 387 ואילך, 423 ואילך.
  184. טור שם, בשם הראב"ד.
  185. עי' ברייתא בירו' מו"ק פ"ג ה"א, וירו' שם.
  186. עי' ירו' שם.
  187. ר' אילא אמר רב בנדרים ז ב: נידהו, ועי' מפרש שם ד"ה נידהו בפניו; עי' גמ' שם,ע"פ המעשה ברב הונא: נידהו.
  188. עי' תוס' שבציון הבא; עי' רשב"א שם, בד' יש מי שפי' הב' שבציון הבא; עי' ר"ן שבציון הבא.
  189. תוס' שם ד"ה נדהו, בפי' הב'; עי' רשב"א שם, בשם יש מי שפי' הב', ודחה; עי' ר"ן שם ד"ה נדהו בפניו, בפי' הא', ודחה; ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשג, בשאלת השואל, שפי' הטעם, כדי שיתבזה ויהיה זה לכפרה לכל עונשו, וצ"ב מהדין שבציון 204, ועי' שו"ת הרשב"א שם, שדחה.
  190. עי' תוס' שם, בפי' הב'; עי' תוס' בשם רשב"ם שבציון 521; עי' רשב"א שם, בד' יש מי שפי' הב' שבציון הקודם.
  191. עי' תוס' שבציון הבא; עי' רשב"א שם, בד' יש מי שפי' הא' שבציון הבא; עי' פי' הרא"ש שבציון הבא.
  192. תוס' שם, בפי' הא'; עי' רשב"א שם, בשם יש מי שפי' הא', ודחה; עי' פי' הרא"ש שם ד"ה נדהו בפניו, בפי' הא'. ועי' ר' יוחנן בירו' שבע' התרת נדרים ציון 473 ואילך.
  193. עי' תוס' שם, בפי' הא'; עי' רשב"א שם, בד' יש מי שפי' הא' שבציון הקודם.
  194. רשב"א שם; עי' שו"ת הרשב"א שם; עי' ר"ן שם.
  195. עי' רשב"א שם ור"ן שם, ע"פ ריב"ל שבירו' שבע' הנ"ל ציון 475 ואילך; עי' שו"ת הרשב"א שם.
  196. עי' רשב"א שם ושו"ת הרשב"א שם; עי' ר"ן שם.
  197. עי' רשב"א שם; עי' ר"ן שם.
  198. עי' ר"ן שם.
  199. עי' פי' הרא"ש שבציון הבא.
  200. פי' הרא"ש שם ד"ה נדהו שלא בפניו, בשם י"מ.
  201. פי' הרא"ש שם, בד' י"מ שבציון הקודם. ועי' קר"א שם, וצ"ב.
  202. עי' רמב"ם ת"ת פ"ז הי"ג; טוש"ע יו"ד שלד כט.
  203. עי' רמ"א בשו"ע שם, בשם י"א.
  204. עי' ר' אילא אמר רב בנדרים ז ב; עי' רמב"ם ת"ת פ"ז הי"ג; עי' טור יו"ד סי' שלד; שו"ע שם כט.
  205. עי' פי' הרא"ש שם ד"ה נדהו שלא בפניו, בפי' הא'.
  206. עי' פי' הרא"ש שם, בד' י"מ שבציון 200.
  207. ע"ע.
  208. עי' שו"ת ריב"ש סי' שצה, והובא בקצור בב"י יו"ד סי' רח; שו"ע שם שלד כח, וסותר לשו"ע שבציון הבא, ועי' ב"ח שם וש"ך שם סי' רח ס"ק יד, מה שיישבו (ועי' ט"ז שם סק"ג וש"ך שם, שתמהו על יישוב הב"ח).
  209. עי' ציון 17 ואילך. עי' שו"ת ריב"ש שם, בשם רבינו משה בן חלואה, והובא בקצור בב"י שם סי' רח; שו"ע שם ד, וסותר לציון הקודם, ועי' ציון הקודם.
  210. עי' להלן: נידה עצמו.
  211. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרח, ועי' ד"מ שם ס"ק יט וש"ך שם ס"ק מז, וצ"ב; שו"ת הרא"ש כלל כח סי' א; עי' טור יו"ד סי' שלד, בשמו; ב"י שם, במסקנה, וכ"מ משו"ע שבציון 215, וסותר לשו"ע שבציון 216, ועמד ע"ז הש"ך שם, וצ"ב.
  212. עי' נדרים צ א.
  213. עי' ציון 446 ואילך.
  214. שו"ת הרא"ש שם, והובא בב"י שם.
  215. עי' ב"י שם, במסקנה, בד' הרא"ש; עי' שו"ע שם.
  216. עי' מרדכי ב"מ רמז שנד, בשם י"מ בד' רבינו פרץ, ובמסקנה; עי' שו"ע שם רכח יז, וסותר לב"י שבציון 211 ושו"ע שבציון 215, ועמד ע"ז בש"ך סי' שלד שם, וצ"ב.
  217. עי' להלן: נידה עצמו.
  218. עי' תשו' הרמב"ן בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' שכו; עי' מרדכי ב"מ רמז שנד, שכן הורה חכם אחד, ודחה; שו"ע יו"ד רכח מה, בשם יש מי שאומר, הא'.
  219. עי' מכות יא ב.
  220. עי' תשו' הרמב"ן שם.
  221. מרדכי שם, בשם רבינו פרץ; רי"ו תא"ו ני"ד ח"א, שכן קיבל מרבותיו; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר, הב', ושו"ע שם שלד לב, בשם י"א.
  222. עי' ציון 216.
  223. עי' מרדכי שם, בשם י"מ, בד' רבינו פרץ.
  224. עי' מרדכי שם, בד' רבינו פרץ; עי' בהגר"א שם סי' רכח ס"ק קיד.
  225. עי' מרדכי שם, בד' רבינו פרץ, ע"פ גמ' שם (ובזה מתורצת תמיהת הראב"ד שבציון 452 על הרמב"ם); עי' רי"ו שם, שכן קיבל מרבותיו, ע"פ גמ' שם; עי' בהגר"א שם.
  226. עי' ציון 221 ואילך.
  227. שו"ע יו"ד רכח מה.
  228. שו"ע שם שלד לב: ממנו.
  229. בהגר"א שם סי' שכח ס"ק קטו.
  230. עי' שו"ת מהר"ם מפדואה סי' י; עי' רמ"א בשו"ע רכח שם.
  231. ע"ע התרת נדרים ציון 537 ואילך.
  232. ע"ע הנ"ל ציון 541.
  233. ע"ע הנ"ל ציון 595 ואילך.
  234. עי' ס' הערוך ע' עכן, ע"פ ר"א שבציון הבא.
  235. עי' ר' אלעזר בברכות יט א, ועי' ציונים 246, 249, 251.
  236. עי' גמ' שם, במסקנה, בד' ריב"ל שבציון הבא.
  237. עי' ריב"ל בברכות שם וירו' מו"ק פ"ג ה"א.
  238. רמב"ם ת"ת פ"ו ה"א; טור יו"ד סי' שלד, בשמו; מאירי שם, בשם גדולי המחברים, ותמה; שו"ע שם מג.
  239. כ"מ ממאירי שם, בד' גדולי המחברים; עי' כס"מ שם, בסו"ד, בד' הרמב"ם.
  240. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  241. עי' כתובות כח א; רמב"ם שם; טור שם, בשמו. ועי' ציון 312 ואילך.
  242. ר' יצחק בי ר' לעזר בירו' שם.
  243. ראב"ד בהשגות שם; מאירי ברכות שם; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה ש"ד (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק עמ' לה); בהגר"א שם ס"ק סג.
  244. עי' ראב"ד שם; מאירי שם; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה (קונדריסין) שם; עי' כס"מ שם, בשם הקונדריסין.
  245. עי' ציון 237 ואילך.
  246. עי' ת"ק בעדיות פ"ה מ"ו; עי' ברכות יט א, בד' ר' אלעזר שבציון 235, ע"פ ת"ק בעדיות שם; עי' ירו' מו"ק פ"ג ה"א, ע"פ עדיות שם; רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ד; טור יו"ד סי' שלד, בשמו, ושו"ע שם מג: אפילו.
  247. עי' קדושין ע ב; עי' רמב"ם שם וסנהדרין פכ"ה ה"ה; עי' טור שם, בשם הרמב"ם, וחו"מ סי' ח סט"ז; עי' שו"ע שם ה ויו"ד שם.
  248. עי' ברייתא קדושין כח א; רמב"ם ת"ת שם; טור יו"ד שם, בשמו; שו"ע שם.
  249. עי' ר' יהודה בעדיות פ"ה מ"ו: ואת מי נדו וכו' שפקפק בטהרת ידים, וע"ע נטילת ידים; עי' ברכות שם, בד' ר' אלעזר שבציון 235, ע"פ ר' יהודה בעדיות שם; עי' ערובין סג א: רבינא הוה יתיב וכו'; עי' ירו' שם, ע"פ ר' יהודה בעדיות שם; רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  250. עי' ירו' שם: אפי' מד"ס; רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  251. ברכות שם, בד' ר' אלעזר שבציון 235, ע"פ משנה תענית שם. עי' ס' הערוך שבציון הבא, בפי' הגמ' שם, ועי' ציונים 275, 303, שי"מ בע"א.
  252. ס' הערוך ע' גס ב': שטורח.
  253. ס' הערוך שם, ע"פ רבא בתענית כד ב.
  254. ע"ע הזמנה (ב).
  255. ע"ע הנ"ל: קביעת זמן.
  256. עי' ב"ק טו ב וקיב ב; עי' רבא בגמ' שם קיג א; עי' ירו' שם; רמב"ם שם; עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ח ה"ח; טור שם, בשמו; עי' טור חו"מ סי' יא ס"א; עי' שו"ע שם א; שו"ע יו"ד שם.
  257. עי' רבא בגמ' שם: עד דציית, ועי' כס"מ ת"ת שם וב"י יו"ד שם; רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  258. עי' גמ' שם טו ב וכתובות מא ב; רמב"ם שם.
  259. רמב"ם שם.
  260. עי' גמ' שם ושם; רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו; שו"ע שם: הנזק.
  261. עי' רב אשי בגמ' שם קיד א; רמב"ם שם (בד' שאינם מצונזרים); עי' רמב"ם שכנים פי"ב ה"ז; עי' טור שם, בשמו, וחו"מ סי' קעה סנ"ח; עי' שו"ע שם מ ויו"ד שם.
  262. עי' תוס' שם ד"ה עד, בשם ר"ת, והובא בקצור בכס"מ שם.
  263. עי' גמ' שם קיג ב; רמב"ם ת"ת שם (בד' שאינם מצונזרים); עי' טור יו"ד שם, בשמו; עי' שו"ע שם.
  264. עי' חולין קלב ב; עי' רמב"ם שם ובכורים פ"ט ה"ט; עי' טור שם, בשמו, וסי' סא; עי' שו"ע שם כד ושלד שם.
  265. ציון 196 ואילך.
  266. עי' רב ושמואל בפסחים נב א: מנדין על שני ימים טובים של גליות, וע"ע יום טוב שני של גליות ציון 55 ואילך; עי' רב יוסף בגמ' שם, ללשון הא'; רמב"ם שם; פסקי רי"ד ומאירי שם; שבה"ל ח"ב סי' מב; טור שם סי' שלד, בשם הרמב"ם; עי' טור או"ח סי' תצו (בד' שאינם מצונזרים), לפי מג"א שם סק"א; עי' שו"ע שם א, לפי מג"א שם; שו"ע יו"ד שם.
  267. ע"ע הנ"ל ציון 72 ואילך. רמב"ם שם, ועי' או"ש שם, שהוא ע"פ רב יוסף שבציון הקודם,שהיה בשבועות, שאף בזמן הראייה לא היה בו ספק; תמים דעים סי' קכ אות ו; מאירי פסחים שם; טור יו"ד שם, בשם הרמב"ם; שו"ע שם. ועי' פמ"ג או"ח שם מ"ז סק"א.
  268. ציון 140 ואילך.
  269. עי' פסחים נ ב, בפי' משנה שם א, בתי' הב'; רמב"ם ת"ת שם; עי' רמב"ם יו"ט פ"ח הי"ז; טור שם, בשמו; עי' טור או"ח סי' תסח; עי' שו"ע שם א; שו"ע יו"ד שם.
  270. עי' ר' אבא שכך עשה רב הונא בנדרים ז ב; רמב"ם ת"ת שם; עי' רמב"ם שבועות פי"ב ה"ט; טור יו"ד שם, בשמו; שו"ע שם.
  271. עי' רמב"ם שם; רמב"ם ת"ת שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  272. ציון 152 ואילך.
  273. עי' תני רב יוסף בברכות יט א, שכן שלח שמעון בן שטח; עי' ר' יוסי בברייתא פסחים נג א וביצה כג א, שכך "שלחו"; עי' ר' יוסי בברייתא בירו' מו"ק שם, שכן שלחו חכמים; רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  274. ירו' שם, בפי' שמעון בן שטח במשנה תענית יט א; רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  275. כס"מ שם וב"י שם, בד' הרמב"ם, בפי' הגמ' שבציון הבא, ליישב קו' הקונדריסין, בהשמטת הרמב"ם שבציון הקודם הגמ' שבציון הבא (ועי' ירו' שבציון הקודם), ועי' ציונים 251, 303, שי"מ הגמ' בע"א.
  276. ברכות שם, בד' ר' אלעזר שבציון 235, ע"פ משנה תענית שם.
  277. עי' ברייתא שם סג א; רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  278. עי' מו"ק יז א; רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  279. ציון 50 ואילך. ושם ציון 53 ואילך, שי"ח וסוברים שאינו חייב נידוי.
  280. ירו' שם, בפי' רבן גמליאל במשנה ר"ה כא ב; רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  281. עי' סנהדרין כה א, לגי' רי"ף שם (ד ב) ושו"ת רשב"א ח"א סי' תשפב וס' אגודה שם פ"ג סי' יח וכס"מ שם וב"י שם ושו"ת מהר"י הלוי סי' יז: שמתיה רב נחמן, ועי' להלן, שי"ג בע"א; רמב"ם שם: שיצאת; טור שם, בשמו: שיצתה; שו"ע שם: שיצתה. בגמ' שם, לגירסתנו וגי' ראב"ן שם ופסקי רי"ד ויד רמ"ה שם ואו"ז ח"ד סנהדרין סי' טז: פסליה רב נחמן, ועי' לעיל ולהלן, שי"ג בע"א. בגמ' שם, לגי' רא"ש שם פ"ג סי' ט: שמע רב נחמן, ועי' לעיל, שי"ג בע"א, ועי' עץ יוסף שם, בשם ר' ישעיה ברלין, שהוא ט"ס, וצ"ל: שמתיה (עי' לעיל).
  282. ע"ע בדיקת סכין.
  283. עי' רב הונא בחולין יח א; רמב"ם שם; עי' רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ו; טור שם, בשמו; עי' טור שם סי' יח; עי' שו"ע שם יד ושלד שם.
  284. ציון 52 ואילך.
  285. רב בנדה יג ב; רמב"ם ת"ת שם; טור שם סי' שלד, בשמו; שו"ע שם.
  286. ע"ע השחתת זרע. עי' רמב"ם אסו"ב פכ"א הי"ח; עי' טוש"ע אה"ע כג ב.
  287. ציונים 45 ואילך, 86 ואילך.
  288. עי' רב פפא בכתובות כח א; כ"מ מרב הונא בריה דרב יהושע בגמ' שם; רמב"ם ת"ת שם; טור יו"ד שם, בשמו; שו"ע שם. ועי' רב ששת בגמ' שם, שנ' שחולק.
  289. עי' רב יהודה במו"ק יז א, במסקנה, ורש"י ד"ה סנו שומעניה; עי' רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו; עי' שו"ע שם.
  290. טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם מב.
  291. טור שם, בשם הרא"ש.
  292. רמב"ם שם, ועי' ראב"ד בהשגות שם, שהוא ע"פ מו"ק יז א, ותמה, ועי' כס"מ שם וב"י שם; טור שם, בשם הרמב"ם; שו"ע שם מג.
  293. עי' ראב"ד בהשגות שם; כ"מ ממאירי ברכות שם.
  294. עי' ציון 242 ואילך. עי' ראב"ד בהשגות שם; עי' מאירי שם, ועיי"ש: וכן שהם מנו המנדה וכו' ואם באת להוציא וכו'.
  295. עי' ציון 242 ואילך.
  296. עי' יבמות קכא א: ההוא גברא דטבע וכו' א"ל רב לשמואל תא נשמתיה וכו; עי' ראב"ד בהשגות ת"ת פ"ו הי"ד; עי' רי"ו תא"ו ני"ד ח"א (קו א) ונמוק"י מו"ק יז ב (ט ב), בשמו; מאירי ברכות יט א; עי' שו"ע יו"ד שלד מד.
  297. עי' רב אחא בר יעקב בנדרים כ א; עי' ראב"ד בהשגות שם; עי' רי"ו שם ונמוק"י מו"ק שם, בשמו; עי' מאירי ברכות שם; עי' שו"ע שם.
  298. עי' רב המנונא במו"ק כז א; עי' רי"ו שם ונמוק"י יז ב שם, בשם הראב"ד (וצ"ב, שאינו בהשגות); עי' מאירי ברכות שם; עי' שו"ע שם.
  299. ע"ע קל וחֹמר.
  300. עי' מס' דא"ר פ"א: זו שאלה וכו' אין דנין דבר לעקור דבר מה"ת ונדהו ר"ג; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה ש"ד (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק עמ' לה); עי' כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין, ועי' כס"מ שם וב"י שם, שהוא ע"פ מנחות לז א, וצ"ב; עי' שו"ע שם.
  301. עי' רבי בגמ' שם; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם (עמ' לו); עי' כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין; עי' שו"ע שם.
  302. ברכות שם, בד' ר' אלעזר שבציון 235, ע"פ משנה תענית יט א; משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם; כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין.
  303. מאירי שם, בפי' הגמ' שם, ועי' ציונים 251, 275, שי"מ בע"א.
  304. עי' רבא ואיתמא רב הונא בב"ק קיג ב; משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם; עי' כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין; שו"ע שם.
  305. עי' ברייתא ב"מ נט ב: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר וכו' ונמנו עליו וברכוהו; עי' מאירי ברכות שם; משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם; כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין; עי' שו"ע שם.
  306. עי' רשב"ג בברייתא ב"מ שם; משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם; כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין.
  307. עי' שבת יט ב: הוא תלמידא דאורי וכו' שמתיה רב המנונא וכו'; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם; עי' כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין; שו"ע שם.
  308. עי' רב הונא בכתובות סט א; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם; עי' כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין.
  309. עי' רב חסדא בקדושין כה א, ורש"י ד"ה זיל צנעינהו; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם; עי' כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין.
  310. עי' רבי בשבת קל א; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם; עי' כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין. וע"ע בשר בחלב ציון 152 ואילך.
  311. עי' ר' יהודה בעדיות פ"ה מ"ו: ואת מי נדו וכו' שפקפק בטהרת ידים, וע"ע נטילת ידים; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם (עמ' לז); עי' כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין.
  312. עי' ציון 237 ואילך.
  313. עי' ציון 345 ואילך.
  314. עי' ציון 289.
  315. עי' כס"מ ת"ת פ"ו הי"ד, בשם ס' הבתים, בד' הרמב"ם שבציון 238.
  316. עי' ציון 241.
  317. עי' כס"מ שם, בד' הרמב"ם שבציון 238.
  318. עי' ציון 298.
  319. עי' ציון 249. עי' כס"מ שם, בד' הרמב"ם שבציון 238.
  320. עי' ציון 299 ואילך.
  321. עי' ציון 301.
  322. עי' ציון 250. כס"מ שם וב"י שם, בד' הרמב"ם שבציון 238, בתי' הא'; עי' לבוש שם.
  323. עי' ציון 246. כס"מ שם וב"י שם, בד' הרמב"ם שבציון 238, בתי' הב'.
  324. עי' ציון 302 ואילך.
  325. עי' ציונים 251, 275.
  326. עי' ציון 249. עי' ס' הערוך שבציון 17 ואילך.
  327. עי' ציון 274. עי' כס"מ וב"י שבציון 275, בד' הרמב"ם שבציון 238.
  328. עי' ציון 304.
  329. עי' ציון 257. כס"מ שם וב"י שם: למלך.
  330. עי' ציון 305 ואילך.
  331. עי' ציון 246.
  332. כס"מ שם וב"י שם, בד' הרמב"ם שבציון 238.
  333. עי' ציון 308.
  334. כס"מ שם וב"י שם, בד' הרמב"ם שבציון 238.
  335. עי' ציון 309.
  336. עי' כס"מ שם וב"י שם, בד' הרמב"ם שבציון 238.
  337. עי' ציון 310.
  338. עי' ציון 311.
  339. עי' ציון 249. כס"מ שם וב"י שם, בד' הרמב"ם שבציון 238.
  340. עי' ירו' מו"ק פ"ג ה"א; פסקי תוס' מו"ק סי' עז; עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה ש"ד (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק עמ' לז), בשם הירו'; עי' כס"מ ת"ת פ"ו הי"ד וב"י יו"ד סי' שלד, בשם הקונדריסין, בשם הירו'.
  341. עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם, בשם הגאונים; עי' כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין, בשם הגאונים. ועי' משנה מו"ק יב ב, ועי' כס"מ וב"י שם, בד' הרמב"ם שבציון 238, שנכלל במזלזל בד"ס שבציון 249.
  342. ע"ע קנס.
  343. עי' רי"ף ב"ק פד ב (ל ב), שכן מנהג שתי ישיבות; עי' תמים דעים לראב"ד סי' רג ומשפטי החרם והנדוי והנזיפה, בשמו; עי' כס"מ שם וב"י שם, בשם הקונדריסין, בשם הרי"ף.
  344. עי' תמים דעים שם.
  345. ע"ע תקנת אושא.
  346. עי' רב הונא במו"ק יז א; עי' ר' יעקב בר אביי בשם רב ששת בירו' מו"ק פ"ג ה"א.
  347. גמ' שם, לגי' ד' ונציה וד' פיזרו, ועי' ציונים 348, 349, שי"ג בע"א.
  348. גמ' שם, לגי' כס"מ ת"ת פ"ז ה"א, והובא בגיה"ש שם, ועי' ציונים 347, 349, שי"ג בע"א.
  349. עי' גמ' שם, לגירסתנו וגי' כ"י וטיקן וכ"י מינכן וכ"י קולומביה, ועי' ציונים 347, 348, שי"ג בע"א.
  350. חי' הר"ן שם.
  351. מל"ב יד י. גמ' שם, לגי' חי' הר"ן שם. בגמ' שם, לגירסתנו: אומר.
  352. חי' הר"ן שם.
  353. רב הונא בגמ' שם.
  354. חי' הר"ן שם.
  355. רב הונא בגמ' שם.
  356. עי' ירו' מו"ק פ"ג ה"א.
  357. עי' כס"מ ת"ת פ"ז ה"א, בפי' הירו' שבציון הקודם.
  358. עי' ת"ק בעדיות פ"ה מ"ו, ועיי"ש שלא היה אב"ד. ועי' ר' יהודה בעדיות שם, החולק וסובר שלא נידוהו.
  359. עי' ר' יעקב בי ר' בון בירו' שם, לפי קה"ע שם.
  360. עי' ב"מ נט א. עי' כס"מ שם.
  361. עי' גמ' שם, בד' ר"ל, שחלוק על רב הונא שבציון 349 ואילך.
  362. הושע ד ה. ר"ל בגמ' שם.
  363. עי' ר"ל בגמ' שם.
  364. כס"מ שם, בד' ירו' שבציון הבא ואילך, שהוא כר"ל.
  365. ר' יעקב בר אביי בשם רב ששת בירו' שם; עי' ר' חייה בריה דר' יצחק עטושיא בירו' שם.
  366. מל"ב שם. ר' שמואל בשם ר' אבהו בירו' שם.
  367. עי' ציון 358.
  368. כס"מ שם, בד' הרמב"ם שבציון 372.
  369. עי' ציון 360.
  370. כס"מ שם, בד' הרמב"ם שבציון 372, בתי' הא', ועי' ציון 379, שי"מ בע"א.
  371. ר' חייה בריה דר' יצחק עטושיא במו"ק פ"ג ה"א, שכן שמע.
  372. רמב"ם ת"ת פ"ז ה"א; שו"ע יו"ד שלד מב. וכעי"ז בטור שם, בשם תשו' הרא"ש, לגבי תלמיד.
  373. כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  374. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  375. עי' רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ ירו' סנהדרין פ"ב ה"א; עי' שו"ע שם.
  376. עי' כס"מ שם, בשם הרמ"ך.
  377. עי' ציון 372 ואילך.
  378. עי' ציון 362 ואילך. שי"מ בע"א. עי' ציון 362 ואילך. עי' ציון 372 ואילך. כס"מ ת"ת פ"ז ה"א, בד' הרמב"ם שבציון הבא, שיש ת"ח שנתחייב נידוי (ועי' כס"מ שם,
  379. עי' כס"מ שם, בפי' נידוי ר' אליעזר שבציון 360, בד' הרמב"ם שבציון 372, ועי' ציון 370, שי"מ בע"א.
  380. עי' ציון 362 ואילך.
  381. עי' ציון 372 ואילך.
  382. כס"מ ת"ת פ"ז ה"א, בד' הרמב"ם שבציון הבא, שיש ת"ח שנתחייב נידוי (ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ המעשה במר זוטרא חסידא במו"ק יז א ונדרים ז ב ורב יהודה במו"ק שם, שנידו ת"ח), לרמב"ם שבציון 372.
  383. רמב"ם שם; שו"ע יו"ד שלד מב.
  384. רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ רב פפא בגמ' שם; שו"ע שם.
  385. עי' טור שם, בשם הרא"ש; עי' שו"ע שם.
  386. עי' רש"י מו"ק טז א ד"ה שנידה לכבודו; עי' רש"י כת"י שם.
  387. גמ' שם: תלמיד שנידה, ע"פ ברייתא שבציונים 398, 404; גמ' שם יז א, לגי' רש"י שם ד"ה תלמיד חכם, ע"פ ברייתא שבציון הנ"ל. בגמ' שם, לגירסתנו וגי' רגמ"ה (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק) שם ורש"י כת"י שם: תלמיד; עי' פסקי תוס' שם סי' עג.
  388. עי' גמ' שם.
  389. עי' רב יוסף בגמ' שם.
  390. עי' ריטב"א שם.
  391. עי' שו"ת הרא"ש כלל כח סי' א וטור יו"ד סי' שלד ותה"ד סי' רעד, בשם אבי העזרי: ושמא; רמ"א בשו"ע שם יט. ועי' שו"ת מהר"י וייל סי' קסג.
  392. עי' קה"ע לירו' מו"ק פ"ג ה"א.
  393. ר' אחא ר' תנחום ר' חייה בשם ר' יוחנן בירו' שם; טור שם, בשם הירו': אינו נידוי; שו"ע שם: אינו נידוי.
  394. עי' תה"ד שם; עי' רמ"א שם.
  395. עי' שו"ת מהרי"ק שורש קסט; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד שלד יח.
  396. עי' שו"ת מהרי"ק שם; רמ"א שם.
  397. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תס; עי' שו"ת ריב"ש סי' סא, והובא בקצור בבדה"ב יו"ד סי' שלד; רמ"א בשו"ע שם יח.
  398. ברייתא מו"ק טז א ויז א; טוש"ע יו"ד שלד טו.
  399. רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ג.
  400. כ"מ מרש"י שם טז א סוד"ה שנידה לכבודו; עי' ב"י שם, בד' רמב"ם שם; רמ"א בשו"ע שם.
  401. ב"י שם, בד' רמב"ם שם.
  402. ב"י שם, בד' שו"ת ריב"ש סי' לג, ובד' משפטי החרם והנדוי והנזיפה (קונדריסין) ש"ד (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק עמ' לט), בשם יש מי שכתב והראב"ד.
  403. כ"מ ממו"ק יז א; עי' רש"י שם טז א סוד"ה שנידה לכבודו; טוש"ע יו"ד שלד טו.
  404. ברייתא שם טז א ויז א.
  405. עי' גמ' שם יז א, ע"פ ברייתא שבציון הקודם; עי' רש"י טז א שם.
  406. עי' ב"י שם, בד' רמב"ם שם; רמ"א שם.
  407. פסקי תוס' שם סי' עג.
  408. עי' רא"ש מו"ק פ"ג סי' ו וטור יו"ד סי' שלד, בשם הראב"ד, ועי' ב"ח שם, שהוא ע"פ ערובין סג א, והובא בק"נ לרא"ש שם סק"ד; עי' שו"ע שם טו.
  409. רא"ש וטור שם, בשם הראב"ד.
  410. עי' רא"ש שם וטור שם, בשם הראב"ד; עי' שו"ע שם.
  411. עי' טור שם, בשם תשו' הרא"ש.
  412. טור שם, בשם תשו' הרא"ש.
  413. פי' הרא"ש נדרים ח ב ד"ה ושמתא.
  414. עי' שו"ת ריב"ש סי' לג, והובא בקצור בב"י יו"ד סי' שלד; שו"ע שם טז.
  415. באה"ט שם ס"ק כה.
  416. עי' שו"ת ריב"ש שם: נראה; שו"ע שם.
  417. שו"ת ריב"ש שם; עי' באה"ג שם ס"ק לג וש"ך שם ס"ק לד, בשמו; עי' באה"ט שם ס"ק כו, בשם ש"ך בשם ריב"ש.
  418. ש"ך שם: נראה, והובא בבאה"ט שם.
  419. שו"ת ריב"ש שם.
  420. עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה ש"ד (נד' בקובץ ראשונים על מו"ק עמ' מה); עי' ב"י יו"ד סי' שלד, בשם הקונדריסין.
  421. עי' שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רמה; שו"ע יו"ד שלד יח.
  422. עי' משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם; עי' ב"י שם, בשם הקונדריסין; רמ"א בשו"ע שם.
  423. עי' ציון 398 ואילך.
  424. עי' ציון 246.
  425. עי' לעיל: החייבים נידוי.
  426. עי' רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ד, והובא בב"י יו"ד סי' שלד, ועי' כס"מ שם הי"ג, שהוא ע"פ מו"ק יז א: אי במילי דשמיא וכו' (וכ"מ מפרישה שם ס"ק לב), וסותר לב"י שם, שכ' שהוא ע"פ גמ' שם: ומה שפחה של בית רבי וכו', וצ"ב; עי' מאירי מו"ק טז א; עי' טור שם: ואם נידה התלמיד על דבר איסור וכו'; עי' שו"ע שם יז.
  427. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  428. עי' לעיל: התרתו. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  429. עי' נמוק"י שם (ט א), בשם ר' מאיר הלוי, והובא בב"י שם.
  430. עי' ציון 423 ואילך. עי' ריטב"א מו"ק טז א.
  431. עי' ריטב"א שם, בפי' הברייתא שבציון הבא; עי' ב"ח יו"ד סי' שלד, בפי' הטור שבציון הבא; עי' לבוש שם; עי' ש"ך שם ס"ק לט, בשם ב"ח ועטרת זהב (לבוש); עי' באה"ט שם סק"ל, בשם ש"ך בשם ב"ח ולבוש.
  432. ברייתא שם; רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ג; טוש"ע שם כ.
  433. עי' ריטב"א שם, בפי' הברייתא שבציון הקודם.
  434. עי' רא"ש שם פ"ג סי' ח וריטב"א שם, בשם הראב"ד; טור שם: מזאת; רמ"א בשו"ע שם.
  435. עי' ריטב"א שם, בפי' הברייתא שבציון 432.
  436. טור שם; עי' רמ"א שם.
  437. עי' מאירי מו"ק טז א; ש"ך יו"ד סי' שלד ס"ק מא; באה"ט שם ס"ק לב.
  438. מאירי שם.
  439. ברייתא שם; רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ג; טוש"ע שם כא.
  440. עי' לעיל: החייבים נידוי. עי' ראשונים שבציונים 450, 452.
  441. עי' גמ' שבציון הבא ואילך; עי' ראשונים שבציונים 449, 450, 452.
  442. נדרים ז ב, לפי ר"ן שם ד"ה ת"ח מנדה, בשם הרשב"א.
  443. ר"ן נדרים ז ב ד"ה ת"ח מנדה, בשם הרשב"א.
  444. עי' גמ' שם ומו"ק יז א.
  445. עי' מכות יא ב; עי' שו"ת הרא"ש כלל כח סי' ה.
  446. עי' רב גידל אמר רב במו"ק יז א ונדרים ז ב; עי' רמב"ם ת"ת פ"ז הי"א; טוש"ע יו"ד שלד לג.
  447. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  448. עי' לעיל: החייבים נידוי. עי' גמ' שם, לגירסתנו וגי' שו"ת הרא"ש כלל כח סי' ב ור"ן שם ד"ה ת"ח מנדה, בסתם: פשיטא מהו דתימא וכו', ועי' ציון 452, שי"ג בע"א.
  449. ר"ן שם, בשם הרשב"א, בפי' הגמ' שבציון 442 ואילך.
  450. עי' רמב"ם ת"ת פ"ז הי"א; עי' טור יו"ד סי' שלד, בשמו; עי' ר"ן שם, בשם הרמב"ם ושכן הקשו על הרשב"א; עי' שו"ע שם לג, בסתם.
  451. עי' גמ' שם, לגי' שבציון 448, ועי' ר"ן שם, שמתאים לד' זו.
  452. עי' ראב"ד בהשגות שם, ע"פ מכות יא ב, שאל"כ מדוע יהודה לא התיר נידוי עצמו, ועי' ציונים 225, 458, יישובים לזה, וכתב שאף לדבריו ק' מדוע יעקב לא התירו, ועי' ב"ח שם, שיישב; ר"ן נדרים שם, בשם הרשב"א, ועי' ר"ן שם, שהוא כמקצת מפרשים דל"ג בגמ' שם מהו דתימא וכו', אלא גורסים: ומיפר לעצמו כי הא וכו', ועי' ציון 448, שי"ג בע"א; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר, הא'.
  453. ר"ן שם, בשם הרשב"א. ועי' ר"ן שם, שמתאים לזה גי' מקצת מפרשים שבציון הקודם.
  454. ב"י יו"ד סי' שלד, במסקנה, בד' הרא"ש שבציון הבא; פרישה שם ס"ק מג וט"ז שם ס"ק יג, בשם ב"י; ש"ך שם ס"ק מט ובאה"ט שם סק"מ, בשם ב"י ופרישה.
  455. עי' שו"ת הרא"ש כלל כח סי' ב, והובא בקצור בב"י שם; עי' טור שם, בסתם, ובשם הרא"ש; עי' שו"ע שם לג, בשם יש מי שאומר; עי' ב"ח שם, בד' מרדכי ב"מ רמז שנד, בשם רבינו עזריאל, ועי' ציון 457, שי"מ בע"א.
  456. שו"ת הרא"ש שם.
  457. עי' ב"י שם, לפי ב"ח שם, בד' מרדכי שם, בשם רבינו עזריאל, ועי' ציון 455, שי"מ בע"א.
  458. עי' מרדכי ב"מ רמז שנד, בשם רבינו עזריאל, ע"פ ל' הגמ' בנדרים ז ב. ועי' ב"ח שם, שלפי"ז יש ליישב קו' הראב"ד שבציון 452 על הרמב"ן, שיהודה קיבל עליו הנידוי דרך נדר והיה מנדה עצמו לבריות.
  459. עי' שו"ת הרא"ש כלל כח סי' ב, והובא בקצור בב"י יו"ד סי' שלד, ע"פ הדין שבציון 446; עי' טור שם; כ"מ משו"ע שם לד.
  460. ציון 217 ואילך.
  461. עי' ציון 459.
  462. עי' ציון 455 ואילך. עי' ב"ח יו"ד סי' שלד, בד' רא"ש שבציון 465 ואילך; עי' ש"ך שם סק"נ, בשם ב"ח, לד' זו; עי' באה"ט שם ס"ק מא, בשם ש"ך בשם ב"ח, לד' זו.
  463. עי' לעיל: החייבים נידוי.
  464. עי' ציון 452 ואילך. כ"מ מב"ח שם, בד' רא"ש שבציון הבא ואילך; עי' ש"ך שם, בשם ב"ח, לד' זו; עי' באה"ט שם, בשם ש"ך בשם ב"ח, לד' זו.
  465. עי' שו"ת הרא"ש כלל כח סי' ה; עי' טור שם; עי' שו"ע שם לד, בשם יש מי שאומר.
  466. עי' ציון 476 ואילך. שו"ת הרא"ש שם; עי' טור שם; עי' ש"ך שם ס"ק נא, בשם רא"ש וטור.
  467. עי' ציון 517.
  468. עי' ציון 518.
  469. עי' ציון 486 ואילך. עי' שו"ת הרא"ש שם; עי' טור שם; עי' ש"ך שם, בשם רא"ש וטור.
  470. עי' ציון 473. שו"ת הרא"ש שם; עי' טור שם; עי' ש"ך שם, בשם רא"ש וטור.
  471. עי' רב יוסף בנדרים ח א; עי' רמב"ם ת"ת פ"ז הי"ב; טוש"ע יו"ד שלד לה.
  472. תוס' שם ד"ה צריך.
  473. פי' הרא"ש שם ד"ה נידוהו בחלום; עי' ר"ן שם ד"ה נדהו בחלום.
  474. עי' רב אשי בגמ' שם א-ב; טוש"ע שם.
  475. רב אשי בגמ' שם.
  476. עי' רב יוסף בנדרים ח א; רמב"ם ת"ת פ"ז הי"ב; טוש"ע יו"ד שלד לה.
  477. עי' פי' הרא"ש שם ד"ה צריך עשרה; עי' ר"ן שם ד"ה נדהו בחלום.
  478. עי' ציון 473.
  479. עי' תוס' שם ד"ה צריך; עי' פי' הרא"ש שם.
  480. עי' רב אשי בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  481. עי' רב אשי בגמ' שם.
  482. עי' ציון 476 ואילך.
  483. עי' תוס' נדרים ח א ד"ה ואי, בפי' הא'; עי' רשב"א שם, בשם יש מי שפירש הג'; עי' שטמ"ק שם, בשם פירוש, בשם אית דפרשי.
  484. עי' תוס' שם, בפי' הב'.
  485. עי' רמ"א בשו"ע יו"ד שלד לה.
  486. עי' ציון 476 ואילך.
  487. עי' נדרים ח א, ועי' ר"א מן ההר שם, וצ"ב אם גרס כן בל' רב יוסף, או שהוא פי'.
  488. כ"מ מתוס' שם ד"ה והוא.
  489. רב יוסף בנדרים ח א, לגי' תוס' שם, ור"א מן ההר שם, בשם רבינו שלמה, ופי' הרא"ש שם ד"ה והוא דמתנו ור"ן שם ד"ה והוא דמתנו, בפי' הא', ושטמ"ק שם, בשם הרא"ם: והוא דמתנו הלכתא, לפי ר"א מן ההר שם (וכ"מ מפי' הרא"ש שם ור"ן שם, בפי' הא'), ועי' ציון 493, שי"מ בע"א, ועי' ציון 494, שי"ג בע"א.
  490. רב יוסף בגמ' שם, לגי' תוס' שם, ור"א מן ההר שם, בשם רבינו שלמה, ור"ן שם, בפי' הא' (וכ"מ מפי' הרא"ש שם, ושטמ"ק שם, בשם הרא"ם): אבל תנו לא, לפי ר"א מן ההר שם (וכ"מ מר"ן שם, בפי' הא'), ועי' ציון 496, שי"ג בע"א.
  491. ר"ן שם, בפי' הא'.
  492. שטמ"ק שם, בשם הרא"ם.
  493. תוס' שם, ועי' ציון 489, שי"מ בע"א.
  494. רב יוסף בגמ' שם, לגי' רי"ף שם (ב א), ומפרש שם ד"ה מתנו וד"ה תנו, לפי ק"נ לרא"ש מו"ק פ"ג סי' טז, ור"א מן ההר נדרים שם וב"י יו"ד סי' שלד, בד' רמב"ם שבציון 513, ור"ן שם, בשם איכא דגרסי (וכ"מ מכס"מ ת"ת פ"ז הי"ב, בד' רמב"ם שבציון הנ"ל): והוא דתנו הלכתא, לפי מפרש שם ד"ה תנו ור"א מן ההר שם, ועי' ציון 489, שי"ג בע"א.
  495. ר"ן שם.
  496. עי' רב יוסף בגמ' שם, לגי' רי"ף שם, ומפרש שם ושם, לפי ק"נ מו"ק שם, ור"א מן ההר נדרים שם וב"י שם, בד' רמב"ם שבציון 515, ור"ן שם, בשם איכא דגרסי (וכ"מ מכס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון הנ"ל): אבל מתנו לא, לפי מפרש שם ד"ה מתנו ור"א מן ההר שם ור"ן שם, ועי' ציון 490, שי"ג בע"א.
  497. עי' ציון 490 ואילך.
  498. עי' ציון 496.
  499. עי' פי' הרא"ש נדרים ח א ד"ה ואי ליכא; עי' שטמ"ק שם, בשם הרא"ם.
  500. עי' רב יוסף בגמ' שם: דגמרי הלכתא.
  501. עי' שטמ"ק שם, בשם הרא"ם.
  502. עי' מפרש שם ד"ה יהיב שלמא; עי' ר"א מן ההר שם, בשם רבו של רבינו שלמה; עי' רשב"א שם, בשם יש מי שפירש הא'; כ"מ מפי' הרא"ש שם ד"ה ואי ליכא; עי' שטמ"ק שם, בשם פירוש, בפי' הא'.
  503. כ"מ מר"א מן ההר שם, בשם רבינו שלמה; עי' רשב"א שם, בשם יש מי שפירש הג', ודחה.
  504. עי' שטמ"ק שם, בשם פירוש, בשם אית דפרשי.
  505. עי' תוס' שם ד"ה ואי, בפי' הא'; עי' רשב"א שם, בשם יש מי שפירש הב'; עי' ר"ן שם ד"ה ויהיב שלמא.
  506. עי' תוס' שם, בפי' הא'.
  507. עי' פסקי תוס' שם סי' יח.
  508. עי' ר"א מן ההר נדרים ח א, בד' רמב"ם שבציון 516, ועי' כס"מ וב"י שבציון 514, שפי' בע"א; עי' ב"ח שם, בד' רמב"ם וטור שבציון הנ"ל.
  509. עי' ציון 490 ואילך.
  510. עי' ציון 496.
  511. ר"א מן ההר נדרים ח א.
  512. גמ' שם, לגי' ר"א מן ההר שם, וכס"מ ת"ת פ"ז הי"ב, בד' רמב"ם שבציון 517: ואי ליכא אפי' קרו ואי ליכא אפי' עשרה דלא קרו ואי ליכא עשרה אפי' תלתא, ולגירסתנו (וכ"מ מרי"ף שם (ב א) ור"א מן ההר שם ורא"ש מו"ק פ"ג סי' טז), ליתא.
  513. רמב"ם ת"ת פ"ז הי"ב; טור יו"ד סי' שלד, בשמו; שו"ע שם לה. ועי' טור שם, בתחי' דבריו: אלא ע"י י' דתנו הלכתא או מתנו, ועי' ב"י וב"ח שם ומגיה לדירשה שם ס"ק יב.
  514. רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם וב"י שם, שכך פי' הרמב"ם הגמ' שבציון 500, וצ"ב מל' הגמ' שם, ועי' ב"ח שם, שכ' שכך גרס הרמב"ם בגמ'; טור שם, בשם הרמב"ם; שו"ע שם.
  515. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  516. עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם. ועי' ציונים 508, 514, בטעם ההשמטה. אבל הרי"ף נדרים ח א (ב א) ורא"ש מו"ק פ"ג סי' טז הביאוהו.
  517. עי' רמב"ם ת"ת פ"ז הי"ב, לגי' כס"מ שם, ע"פ טור דלהלן (וכ"מ מר"א מן ההר נדרים ח א); עי' טור שם, בשם הרמב"ם; עי' שו"ע שם לה.
  518. טור שם, בד' הרא"ש (עי' רא"ש מו"ק פ"ג סי' טז. והוא כגירסתנו בגמ' שבציון 512); עי' רמ"א בשו"ע שם, בשם י"א.
  519. עי' רב אשי בנדרים ח ב, לגי' תוס' שם ד"ה ויחיד, בשם רשב"ם, במסקנה, בגוף המעשה והשאלה: נידוי לדביתהו וכו' שליח לאשתו וכו', לפי תוס' שם, בשם רשב"ם, במסקנה, והובא בקצור בב"י יו"ד סי' שלד, וכעי"ז בקצור בתשו' רשב"ם בס' הישר (התשובות) סי' יח, ושם (החידושים) סי' קא, בשם רבינו שמואל, והובא בתלמידי רבינו פרץ שם, ועי' ס' הישר (התשובות) סי' יט, תשו' ר"ת, שדחה; שו"ע שם לו, בשם י"א. בגמ' שם, לגירסתנו, וגי' מפרש שם ד"ה הוה ליה, ותוס' שם ד"ה רבינא וד"ה מהו, ותוס' שם ד"ה אמר, בשם ר"י, וד"ה ויחיד, בשם (הרי"ף) [הר"ף], ופי' הרא"ש שם ד"ה הוה ליה וד"ה בעל ור"ן שם ד"ה בעל מהו: נדרא לדביתהו וכו' שליח לחרטת אשתו וכו'.
  520. עי' ציונים 189, 200.
  521. עי' תוס' שם ד"ה ויחיד, בשם רשב"ם, במסקנה.
  522. עי' תוס' שם, בשם רשב"ם, במסקנה; עי' ש"ך שם ס"ק נה; עי' באה"ט שם ס"ק מג, בשם תוס'.
  523. עי' תוס' שם, בשם רשב"ם, במסקנה; עי' ש"ך שם ס"ק נו ובאה"ט שם, בשם תוס'.
  524. עי' ציון 138 ואילך.
  525. דברים לג ו.
  526. תהלים טז יא.
  527. חבקוק ג ב.
  528. שמות לד ו-ז. ב"י יו"ד סי' שלד, שכן מצא כתוב.
  529. עי' ר"ן נדרים ח ב ד"ה כשם שא"א.