אנציקלופדיה תלמודית:שבועה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המבטיח בשם ה' שיעשה בעתיד דבר מסויים, או אף - לסוברים כן - המבטיח שדבר מסויים שאירע בעבר הוא אמת.

מהותה

שבועה היא כשנשבע, או משביעים אחרים אותו[1] בשם ה'[2], שדבר מסויים שהיה בעבר הוא אמת - לסוברים כן[3], וכן הלכה[4] - או שיעשה בעתיד דבר מסויים[5]. והשם: שבועה[6], כמו: כי השבועה הגדולה[7], יתן ה' אותָך לאלה ולשבֻעה[8], וממנו[9]: נשבע לי[10], וישבע לו[11], ובשמו תִּשָּׁבֵֽעַ[12], וכשגורם לאחר להישבע[13]: והשביע הכהן[14], ואשביעך בה'[15], וישבִּעני אדנִי[16].

יש, שבלשון חכמים[17], שבועת-בטוי* נקראת סתם: שבועה[18], ובלשון רבים: שבועות[19].

מיני שבועה

ארבעה מיני שבועות הן - שהאדם נשבע מעצמו - שבועת-בטוי* ושבועת-שוא* ושבועת-הפקדון* ושבועת-העדות*[20], ועליהם עי' כל אחד ואחד בערכו. ושבועה שמשביעים הדיינים למי שנתחייב שבועה, היא הנקראת שבועת-הדינים*[21], ועליה ע"ע. שלושה מיני שבועות הן - בשבועת הדיינים - שחייבים בהם מן התורה, ואלו הן[22]: מודה-במקצת*[23], שטענו חבירו מטלטלים* והודה במקצתן וכפר במקצתן[24], שנאמר: כי הוא זה[25], שזה אומר זה הוא, וזה אומר אינו הוא[26]; ועד-אחד*[27], דהיינו כופר בכל שעד אחד מכחישו[28], שכפר בכל המטלטלים שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו[29], שנאמר: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת[30], לכל עוון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה[31]; ושבועת-השומרים*[32], שומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת וכיוצא בזה, הרי זה נשבע מספק, שאין בעל הפקדון יודע אם אמת טוען זה השומר או שקר[33], שנאמר: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמֹר[34], ונאמר על זה: ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו[35], דהיינו שבועה[36]. כל שבועה שמשביעים אותה הדיינים חוץ משלושה מיני שבועות אלו, הרי הוא מדברי-סופרים*, וגם היא הנקראת שבועת הדיינים[37], וגם שבועות אלו מדבריהם שני מיני שבועות הם, יש מהן שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו וכיוצא בהן, ויש מהן שבועות בטענת ספק כגון שבועת השותפים* והאריסים[38] וכיוצא בהן[39], ועל כל זה ע"ע שבועת הדינים. ויש שבועה אחרת שנתקנה בדורות אחרונים מחכמי התלמוד, והיא שבועת-הסת*[40], ועליה ע"ע.

על שבועות ודאי וספק, ע"ע שבועת המשנה. על שבועה שנוטלים על ידה ממון מאחרים, ע"ע שבועת הנוטלין.

על העתיד ועל העבר

שבועה על העתיד לבוא מפורשת בכתוב[41] - לגבי שבועת-בטוי* - או נפש כי תשבע לבטא בשפתים[42] להרע או להיטיב[43], שמשמע להבא[44], והן שבועה שאוכל ושלא אוכל[45], להרע[46], היינו שבועה שלא אוכל[47], שמענה את עצמו[48], ולהיטיב[49], היינו שבועה שאוכל[50], דבר וחילופו[51], הין ולאו[52].

שבועה, אם היא אף על העבר, נחלקו תנאים - בנוגע לשבועת ביטוי - א) לדעת ר' עקיבא - וסתם משנה[53] - חייב אף על שבועה של עבר[54], והדבר נלמד מריבוי הכתוב[55]: לכל אשר יבטא[56], שהמילה "לכל" מרבה בין להבא בין לשעבר[57]. ולדעתו: שבועות שתים שהן ארבע[58], כלומר: שבועות שתים המפורשות בכתוב: להרע או להיטיב[59], שמשמע להבא[60], שאוכל ושלא אוכל[61], ואף על פי שאנו מרבים מהכתוב אף דברים שאין בהם הטבה או הרעה[62], מכל מקום שתים הן, ולא עוד, דבר וחילופו[63], ונוספו עליהם עוד שתים[64], שיש לרבות מריבוי הכתובים[65] במדרש חכמים[66] אף דבר וחילופו לשעבר[67], הין ולאו שלשעבר[68], שאכלתי ושלא אכלתי[69], שנשבע: אכלתי, והוא לא אכל, או שנשבע: לא אכלתי, והוא אכל[70]. ב) ולדעת ר' ישמעאל, אינו חייב אלא על העתיד לבוא[71], שנאמר: להרע או להיטיב[72], ומשמע להבא ולא לשעבר[73], ואין לנו לזוז ממשמעותו, ועל שבועה שלעבר אינו חייב[74].

להלכה שבועה היא בין על דבר שעבר ובין על דבר שהוא להבא[75], שכן הלכה כר' עקיבא מחבירו[76].

כשאוסר דבר על עצמו

שבועה, כשהיא באה לקבל על עצמו דבר מה, היא איסור שבו האדם אוסר את עצמו מהחפץ ("איסור גברא")[77] והיא חלה על גוף האדם[78], שכשאומר: שבועה שלא אוכל דבר זה, או שאיני נהנה מדבר זה, לא אסר החפץ עליו, אלא אסר עצמו מאותו החפץ[79], שאף על פי שנאמר: או השבע שבועה[80], נאמר: נפש כי תשבע[81], שנשבע שלא יעשה דבר זה[82], וכן: ולא תשבעו[83], שהאדם הוא שמוזהר על זה[84]. ובזה הוא חלוק מנדר*, שבה אוסר החפץ עליו[85], שאוסר הכיכר עליו, ואומר: אכילת כיכר זה עלי[86], והנדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות לאדם הנודר[87], ועל זה ע"ע אסור חפצא; אסור גברא[88] וע' נדר[89].

בטעם הדבר שהנדרים הם "איסור חפצא" ושבועות הם "איסור גברא", כתבו אחרונים - בדעת הסוברים ששאר איסורי תורה הם "איסור גברא"[90] - כי "איסור גברא" נאמר על מעשה אשר פוגם מעלת האדם, כמו שקצים ורמשים, כמו שנאמר: ולא תשקצו את נפשֹׁתיכם[91], ונבלות, כמו שנאמר: ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכֵלו[92], כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוים להם, זה "איסור גברא"[93], אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדרגתו, כי איך יקרב זר אל תרומה והדיוט אל קדשי שמים, זה "איסור חפצא", שפוגם בחפץ, ועל כן קונם, שמתפיס בקרבן ויש מעילה* בקונמות[94], נקרא "איסור חפצא", אבל שבועה אין שום קדושה נתפס בחפץ, רק שמחלל דיבורו ושבועתו ופוגם נפשו, הוא "איסור גברא"[95].

שם ה'

הנשבע, צריך להזכיר שם ה' בנדרו[96], שנאמר: ובשמו תִּשָּׁבֵעַ[97], ואשביעך בה'[98], כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלֹך אחרי[99], השבעה לי באלהים הנה[100], שבשבועות הוא כנודר במלך עצמו[101].

על נדר, שהנודר אינו צריך להזכיר שם ה', ע"ע נדר.

על דבר מצוה

שבועה על העתיד אינה חלה על דבר מצוה[102], אלא על דברי הרשות בלבד[103], שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי[104]. כיצד, כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו אם ידע לו עדות ולא עשה ולא נתן ולא העיד, הרי זה פטור משום שבועת ביטוי[105], שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות, שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה[106], שנאמר: להרע או להיטיב[107], מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, יצא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, שאין הרשות בידו[108]. ועוד, שנאמר: לא יחל דברו[109], דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים[110]. ונצרכו שני הלימודים, שאחד בא לפוטרו מקרבן שבועה[111], ואחד בא לפוטרו מהלאו של שבועה[112]. ופירשו ראשונים, שהכתוב של להרע או להיטיב[113], בא לפוטרו מקרבן שבועה[114], שהרי הכתוב מדבר על קרבן[115], ואילו הכתוב של לא יחל דברו[116], המדבר על הלאו[117], בא לפוטרו מהלאו של שבועה[118]. וטעם גדול יש בדבר[119], ששבועה היא "איסור גברא"[120], שבשבועות כיון שסתם שבועות אוסר עצמו על החפץ ואינו אוסר החפץ על עצמו[121].

שבועה זו שאינה חלה על דבר מצוה[122], אין בה חילוק בין אם הוציאה בלשון שבועה, שאמר: שבועה שלא אשב בסוכה, בין שהוציאה בלשון נדר, שאמר: ישיבת סוכה עלי שבועה[123], שאף אז אנו מתרצים שבועתו וחוזרת על עצמו, והוא כאילו אמר: שבועה שלא אשב בסוכה[124], שלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו[125], וזה שאמר: ישיבת סוכה עלי שבועה, לא משום שאסר החפץ עליו, שבודאי לא שייך בשבועות, אלא הוא יד[126] שבועה, ולעולם אוסר עצמו מהחפץ[127]. ויש מהראשונים החולק וסובר שכשאמר: ישיבת סוכה עלי שבועה, אין השבועה חלה[128].

יש מהראשונים שפירשו בספרי טעם נוסף לכך ששבועות חלות על דבר מצוה, בניגוד לנדרים שאינם חלים על דבר מצוה[129], שבנדרים הוא כנודר בחיי המלך, ובשבועות הוא כנודר במלך עצמו[130], ואף על פי שכלפי המקום ברוך הוא הוא וחייו הכל אחד, גדול הוא חיי המלך ממלך עצמו[131].

על נדרים[132], שהן "איסור חפצא"[133], ולכן הנשבע שלא לקיים דבר מצוה, נדרו חל, ע"ע אסור חפצא; אסור גברא[134] וע' נדר[135].

דבר שאין בו ממש

שבועות חלות על דבר שאין בו ממש[136], כגון דיבור, שאין בו ממש[137], והאומר: שבועה שאיני מדבר, אסור[138] מדאורייתא[139], כפי שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש[140], והטעם בזה[141], שכיון שהשבועה היא "איסור גברא"[142], היא חלה על גוף האדם, והגוף יש בו ממש[143], ולכן אף אם אין בחפץ ממש, השבועה חלה[144].

על נדרים[145], שהן "איסור חפצא"[146], ולכן הנשבע על דבר שאין בו ממש, אין נדרו חל, ע"ע אסור חפצא; אסור גברא[147] וע' נדר.

שבועה על שבועה

אין שבועה חלה על שבועה[148], לחייבו בשני לאוים ושני קרבנות[149] ומלקות*[150], שהאומר: שבועה שאוכל כיכר זו, שבועה שאוכלנה, אין השניה חלה עליו לשעתה[151], וכן אם אמר: שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, אינו חייב אלא אחת[152], אלא שאם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו, אבל אם לא נשאל על הראשונה לוקה על השניה משום שבועת-שוא*[153].

שבועה על נדר

אין השבועות חלות על הנדרים[154], לא לבטל ולא לקיים, שאם אסר על עצמו כיכר וחזר ונשבע עליו שיאכלנו, אינו רשאי לאוכלו - כשם שאין השבועה חלה לעבור על שאר איסורים[155] - וכן אם נשבע עליו שלא יאכלנו אינו עובר[156] אלא משום איסור הנדר, ואין לומר שכאן איסור חל על איסור, כיון שהוא מוסיף על הראשון, וכשהאיסור השני המוסיף על האיסור הראשון, חל - לסוברים כן[157], וכן הלכה[158] - אף השני, שכיון שהנדר הוא "איסור חפצא", ויש בו אף - לסוברים כן[159] - "איסור גברא", אין מקום לשבועה לחול עליו[160].

על נדרים[161], שהן "איסור חפצא"[162], ולכן הנודר על שבועתו, שהיא "איסור גברא"[163], נדרו חל, ע"ע אסור חפצא; אסור גברא[164] וע' נדר.

כשנאנס

הנשבע לעשות דבר ביום פלוני, ונאנס, כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם, פטור משבועתו, ואם יכול לקיימה אחר כך, דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד[165].

שבועות סותרות על פריעת חוב

הנשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב, ואחר כך נשבע לפרוע לבעל חובו לזמן פלוני, וכשהגיע הזמן טוען: אין לי מעות, וכבר נשבעתי שלא למכור משלי לפרוע שום חוב, כתבו ראשונים, שכיון ששתי שבועות הללו מכחישות זו את זו, שהרי כשנשבע שנית שיפרע לזמן פלוני היה בכלל שאם לא יהיה לו מעות לזמן שימכור משלו כדי לפרוע לו, והוא נשבע כבר שלא למכור, לפיכך אם לא ימכור כדי לקיים שבועה ראשונה נמצאת השניה שבועת-שוא* ומכים עליה מכת-מרדות*[166], ואם יתחרט מתוך המלקות וימצא פתח* לשבועה הראשונה, יתירו לו, וימכור, ויקיים שבועה שניה[167].

במה דברים אמורים, שקדמה שבועה ראשונה לחוב שמעון כגון שנשבע סתם שלא למכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב, אבל אם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן לא חלה השבועה כלל, שהוא נשבע לבטל המצוה - ושבועה אינה חלה לבטל המצוה[168] - שמושבע ועומד הוא מהר סיני לפרוע חוב שלו - שכן פריעת בעל חוב, מצוה מן התורה היא, לסוברים כן[169], וכן הלכה[170] - ומכים אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע[171].

על פריעת בעל-חוב*, אם היא מצוה, ע"ע הלואה[172].

השבועה בבית דין

הנשבע בבית-דין*, נשבע בשבועה - שהדבר אמת[173] -או באלה[174], דהיינו שמקבל על עצמו קללה[175]. ומנין שאלה דינה כשבועה[176], שנאמר: ויבֵא אֹתו - נבוכדנצר[177] את צדקיהו[178] - באָלה[179], ונאמר: וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלהים[180], כי אלה היא שבועה שיש בה קללה, שנשבע: יעבור עלי כך וכך אם אעשה, לכן נקרא אלה, מלשון יש לאל ידי[181], על שם הכח והתוקף שנותן הנשבע לקיים דבריו על ידי שמוסר נפשו אל עונש הקללה[182]. והיא גדולה משבועה[183], שהיא כשנשבע סתם, שאינו תולה אמיתת דבריו בעונש קללה, ואין בה תוקף כל כך כמו באלה[184].

שבועה זו היא מפיו או מפי הדיינים[185]. כיצד מפיו, אומר: הריני נשבע בשם אלהי ישראל[186], או: בשם ה' אלהי ישראל[187], או: בה' אלהי ישראל[188], או - לסוברים שאין השבועה בשם המיוחד דוקא[189], וכן הלכה[190] - הריני נשבע במי ששמו רחום, או: במי ששמו חנון[191], ומסיים: שאיני חייב לזה כלום[192]. וכן אם אמר: הרי הוא ארור לה' אלהי ישראל[193], או: הרי הוא ארור למי ששמו רחום[194], או: למי ששמו חנון, אם יש לזה אצלי כלום[195]. וכיצד מפי הדיינים[196], משביעים אנו אותך בה' אלהי ישראל[197], או: בשם אלהי ישראל[198], או: במי ששמו חנון, שאין לזה בידך כלום, והוא עונה אמן*[199], שכל העונה אמן אחר שבועה, כמוציא שבועה מפיו דומה[200]. או שאמרו: הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלהי ישראל, או למי ששמו חנון, אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו, והוא עונה: אמן[201].

ראשונים כתבו, שתיקנו הגאונים[202], החכמים שאחר התלמוד[203] הראשונים[204] שבטלה בדורותינו שבועה[205], דהיינו שאין משביעים עכשיו לא בשם ולא בכינוי[206], לפי שעונשה גדול[207], כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו[208], ותיקנו לגזור עליו ארור בעשרה[209], שמחרימים[210] אותו ומקללים אותו ומחרימים עליו בשופרות וכיבוי נרות ומיטות כפויות לאיים עליו, שאם יחטא לעצמו יחטא[211]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שמשביעים אף בזמן הזה[212].

על עניית אמן* לאחר שבועה, שדינה כשבועה, ע"ע אמן: בשבועה. בשבועת-העדות* ושבועת-הדינים*, אם צריך להישבע בשם המיוחד או שדי להישבע באחד מכנויי-ה'*, נחלקו תנאים, ועל כך ע"ע כנויי ה'[213]. ושם[214], שלהלכה די להישבע באחד הכינויים[215]. בשבועת-בטוי*, אם צריך להישבע דוקא בשם המיוחד, או שדי שישבע באחד הכינויים, ע"ע שבועת בטוי. על העונש על שבועה שאינה על אמת, ע"ע שבועת שוא.

צורת השבועה

הנשבע נשבע מעומד[216] לכתחילה[217], ואם השביעוהו מיושב, אינו חוזר ונשבע[218], ואם תלמיד-חכם* הוא נשבע לכתחילה מיושב[219], שמשום כבודו[220] עשאוהו כדיעבד[221].

על האיומים שמאיימים הדיינים את הנשבע בשבועת-הדינים*, ע"ע.

נקיטת חפץ

כיצד משביעים את המתחייב שבועה בבית-דין*[222], משביעים אותו בשבועה האמורה בתורה, שנאמר: ואשביעך בה' אלהי השמים[223], שצריך להישבע בנקיטת חפץ[224] של מצוה[225], ולאוחזו בידו[226], כאברהם שהשביע את אליעזר בברית המילה[227], שנאמר: שים נא ידך תחת ירכי[228]. ודיין המשביע בה' אלהי השמים, ולא התפיסו חפץ, הוא כטועה בדבר משנה, וחוזר[229]. ולכתחילה צריך להשביעו בספר-תורה*[230], אף על פי שהשביע אברהם את אליעזר במילה[231], כיון שעדיין לא נצטוו על יותר, היא כספר תורה לגביהם[232]. ולא יאמר: אני נשבע בספר תורה זה, אלא יאחוז הספר תורה בידו ויאמר: אני נשבע בה'[233].

יש מהאמוראים הסובר שדיין שמשביע בתפילין, הוא כטועה בדבר משנה, וחוזר[234]. ואין הלכה כדבריו[235], ואם אחז תפילין בידו והשביעוהו, אינו חוזר ונשבע, שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הן[236].

תלמיד-חכם* נשבע לכתחילה בתפלין*[237], שגם הוא חפץ הוא[238], כי לכתחילה די לו בתפילין משום כבודו[239], כמו שהקילו עליו שנשבע מיושב[240].

יש מהראשונים הסובר שלא אמרו שתלמיד חכם יכול להישבע בתפילין אלא בפעם הראשונה שנשבע, אבל מכאן ואילך צריך להישבע בספר תורה[241], שבתלמיד חכם, אם נצרך שבועה, הרי זה באקראי[242], ולכן אין צריך לאיים עליו, אבל אם נשבע יותר מפעם אחת, אינו באקראי[243].

ציצית ושאר כלי מצוה אין אחיזתם נקיטת חפץ כלל[244]. ויש החולקים על זה[245]. ונדחו דבריהם[246].

אף על פי שצריך להישבע בספר תורה[247], מכל מקום יש מהראשונים סוברים ששאר ספרים שיש בהם שמות הקודש - חומשים* - דינם כספר תורה, ונשבעים בהם[248], שהקילו בזה בדורות האחרונים להישבע בהם, כמו שהקילו שלא להישבע בשם[249]. וכן אף על פי שצריך להישבע בנקיטת חפץ בידו[250], יש מהראשונים שכתבו שנהגו להשביע כשספר התורה מונח לפניו ומניח ידו עליה, אבל אינו נוטלו בזרועו[251], שהקילו בזה בדורות האחרונים להישבע כך[252].

כשנשבעים לקהל בעניני מיסים, נוהגים להשביעו כעין שבועת התורה[253], ולכן - לסוברים שנהגו להשביע כשספר התורה מונח לפניו[254] - כשנשבעים בעניני מיסים משביעים אותו כספר התורה מונח לפניו ומניח ידו עליה, אבל בשאר שבועות, כגון אישה שנשבעתה על כתובתה, נשבעת על ספר אחר[255].

חיוב זה של נקיטת חפץ, נחלקו בו ראשונים: יש הסוברים שהוא מדאורייתא, שנאמר: שים נא ידך תחת ירכי[256]. ויש הסוברים שהוא מתקנת-חכמים*, להטיל אימה על הנשבע[257], והלימוד מהכתוב באברהם, אינו אלא אסמכתא*[258].

במה דברים אמורים ששבועה צריכה נקיטת חפץ, בשבועת-דינים*[259], ובשבועות של תורה[260], אבל בשבועות שאינן אלא תקנת-חכמים*, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאין צריך בהן נקיטת חפץ, שאינו אלא שמקבל עליו קללה[261]. ב) ויש סוברים שצריך בהם נקיטת חפץ[262], שכן נשבעים ונוטלים[263], אבל שבועת-היסת* אינה צריכה נקיטת חפץ[264], וכן שבועה שהיא חוץ לבית דין אינה צריכה נקיטת חפץ[265], ואפילו שבועת-השותפים*, הבאה על ספק[266]. וכן הלכה[267]. ומכל מקום נהגו שבשעה שנשבעים שבועת היסת, יהיה ספר תורה ביד חזן הכנסת או אחד משאר העם, כדי לאיים עליו[268].

בשבועת-העדות* ושבועת-בטוי* ושבועת-הפקדון*, אין צורך בנקיטת חפץ[269], אף כשהוא מושבע מאחרים[270], שלא תיקנו בהם חכמים - לסוברים שנקיטת חפץ היא מתקנת חכמים[271] - תקנה זו[272].

אף במקום שאין צורך להשביע בנקיטת חפץ, יש רשות לדיין להשביעו בנקיטת חפץ, כדי לאיים עליו[273].

חרם כדי שלא יגיע לידי שבועה

מתקנות-הגאונים*[274], שכל מי שנתחייב שבועה, בין של תורה בין של דבריהם, אפילו היסת, יש לו להחרים[275] סתם, קודם שישבע, על כל מי שטוען עליו דבר שאינו חייב בו כדי להשביעו חינם, ויענה המשביעו: אמן[276], ותקנה טובה לבעלי דינים כדי שימנעו מטענת שקר ולא יגרמו להוציא שם שמים לבטלה ולא ישיאו שמע שוא[277].

הערות שוליים

  1. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש שבע; עי' ס' השרשים לרד"ק שורש שׁבע.
  2. כ"מ ממלבי"ם פ' ויקרא סי' רצג.
  3. עי' ציון 54 ואילך.
  4. עי' ציון 75 ואילך.
  5. עי' ציון 41 ואילך.
  6. עי' ס' השרשים לרד"ק שם.
  7. שופטים כא ה.
  8. במדבר ה כא. ס' השרשים לרד"ק שם.
  9. כ"מ מס' השרשים לר"י ן' ג'אנח שם; עי' ס' השרשים לרד"ק שם.
  10. בראשית כד ז.
  11. שם ט.
  12. דברים ו יג. ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם; ס' השרשים לרד"ק שם.
  13. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם; עי' ס' השרשים לרד"ק שם.
  14. במדבר ה כא.
  15. בראשית כד ג.
  16. שם לז. ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם; ס' השרשים לרד"ק שם.
  17. ע"ע לשון תורה; לשון חכמים: לשון חכמים.
  18. עי' משנה שבועות יט ב.
  19. עי' משנה שם וב א; עי' תוספ' נדרים פ"א.
  20. רמב"ם שבועות פ"א ה"א.
  21. רמב"ם שם פי"א ה"ד; טור חו"מ סי' פז סי"ב, בשמו; עי' שו"ע שם ז.
  22. רמב"ם שם ה"ה; טור שם סי"ג, בשמו; עי' שו"ע שם.
  23. רדב"ז שם; שו"ע שם.
  24. רמב"ם שם; טור שם, בשמו.
  25. שמות כב ח. עי' מכילתא משפטים נזיקין פט"ו; רדב"ז שם; קרי"ס שם.
  26. מכילתא שם.
  27. רדב"ז שם.
  28. שו"ע שם; עי' קרי"ס שם.
  29. רמב"ם שם; טור שם, בשמו.
  30. דברים יט טו.
  31. עי' כתובות פז ב; רדב"ז שם; קרי"ס שם.
  32. רדב"ז שם; שו"ע שם.
  33. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; עי' שו"ע שם.
  34. שמות כב ו.
  35. שמות שם ז.
  36. עי' מכילתא שם; עי' רדב"ז שם; קרי"ס שם.
  37. רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו; עי' שו"ע שם ח.
  38. ע"ע אריס.
  39. רמב"ם שם; עי' טור שם סי"ד, בשמו; עי' שו"ע שם.
  40. עי' רמב"ם שם; טור שם סט"ו, בשמו; עי' שו"ע שם.
  41. עי' ר' ישמעאל במשנה שבועות כה א ותו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ט; עי' רש"י שבועות ב א ד"ה שתים ויט ב ד"ה שאוכל ושלא אוכל ורע"ב שם פ"א מ"א ופ"ג מ"א, בפי' המשנה שבציון 58.
  42. רע"ב פ"א שם.
  43. ויקרא ה ד. ר' ישמעאל במשנה שם ותו"כ שם; עי' רש"י שם ושם; עי' רע"ב שם ושם.
  44. רש"י יט ב שם.
  45. עי' משנה שם יט ב.
  46. ויקרא שם.
  47. עי' רש"י שבועות שם.
  48. רש"י ב א שם; רע"ב פ"א שם.
  49. ויקרא שם.
  50. עי' רש"י שבועות יט ב שם; עי' רע"ב פ"ג שם.
  51. רש"י ב א שם.
  52. רע"ב שם.
  53. עי' משנה שבציונים 58, 61, 69.
  54. עי' משנה שבועות כה א; עי' תו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ט.
  55. עי' ר"ע במשנה שם; כ"מ מר"ע בתו"כ שבציון הבא.
  56. ר"ע בתו"כ שם; רש"י שם ד"ה מריבוי הכתוב.
  57. קרבן אהרן לתו"כ שם" דמילת. וע"ע כל; כל - : "כל" לרבות.
  58. סתם משנה שם ב א ויט ב.
  59. עי' ציון 41 ואילך. ויקרא ה ד. עי' רש"י שבועות ב א ד"ה שתים ויט ב ד"ה שאוכל ושלא אוכל.
  60. רש"י יט ב שם.
  61. עי' ציון 46 ואילך. סתם משנה שם יט ב.
  62. ע"ע שבועת בטוי.
  63. עי' רש"י ב א שם.
  64. עי' סתם משנה שם יט ב; עי' רע"ב פ"ג שם.
  65. רש"י שם ב א ד"ה שהן ד'; עי' רש"י שם יט ב ד"ה שאכלתי ושלא אכלתי.
  66. רש"י יט ב שם ורע"ב שם: ממדרש.
  67. רש"י ב א שם.
  68. רע"ב פ"א שם.
  69. סתם משנה שם יט ב.
  70. עי' רש"י ב א שם; עי' רע"ב שם.
  71. משנה שם כה א; עי' תו"כ שם, לפי קרבן אהרן שם.
  72. ויקרא שם. משנה שם; עי' תו"כ שם.
  73. עי' קרבן אהרן שם.
  74. קרבן אהרן שם.
  75. עי' רמב"ם שבועות פ"א ה"ב; עי' טוש"ע יו"ד רלו א.
  76. ע"ע הלכה: כר' עקיבא חברו ציון 596 ואילך, וע"ע הנ"ל: שם ציון 621 ואילך. עי' כס"מ שם, בד' הרמב"ם שבציון הקודם. ועי' כס"מ שבע' הנ"ל: שם ציון 622, שבסנהדרין פי"ח ה"א, סתם בד' הרמב"ם שהלכה כר"ע מול רי"ש, ובכלים פי"ח ה"ג, צידד בד' הרמב"ם שאין הלכה כר"ע נגד רי"ש, מפני שהיה רבו.
  77. עי' נדרים ב ב: שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא.
  78. טור יו"ד סי' רלט.
  79. מפרש שם ד"ה דמיסתר חפצא; עי' תוס' שם טז ב ד"ה הא.
  80. במדבר ל ג. תוס' שם ב ב ד"ה נדרים.
  81. ויקרא ה ד.
  82. פי' הרא"ש נדרים שם ד"ה לאפוקי שבועה.
  83. ויקרא יט יב.
  84. עי' תוס' שם ד"ה נדרים.
  85. עי' גמ' שם.
  86. ר"ן שם ד"ה איידי דתנא.
  87. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נג; שלמי נדרים ב ב, בשמו.
  88. ציונים 1 ואילך, 5 ואילך.
  89. ושם, שנח' ראשונים אם מלבד האיסור חפצא יש בהם גם איסור גברא.
  90. ע"ע אסור חפצא; אסור גברא ציון 49 ואילך. ושם ציון 45 ואילך, שי"ח.
  91. ויקרא כ כה. שו"ת אבנ"ז או"ח סי' לז אות ד.
  92. שמות כב ל. עי' שו"ת אבנ"ז שם.
  93. שו"ת אבנ"ז שם, בד' ריטב"א נדרים טו א (ג א).
  94. ע"ע מעילה.
  95. שו"ת אבנ"ז שם.
  96. עי' ספרי מטות פיס' קנג; עי' רמב"ן במדבר ל ג.
  97. דברים ו יג.
  98. בראשית כד ג.
  99. מל"א א ל.
  100. בראשית כא כג. רמב"ן במדבר שם.
  101. ספרי שם, לפי רמב"ן שם, ועי' ציון 130, שי"מ בע"א.
  102. עי' משנה נדרים טז א; עי' תוספ' נדרים פ"א; עי' ברייתא בגמ' שם יג ב ושבועות כה א; עי' רמב"ם נדרים פ"ג ה"א וה"ז ושבועות פ"ה הט"ז; טוש"ע יו"ד רלט ד.
  103. עי' ברייתא שבציון הבא; עי' רמב"ם נדרים שם ה"א.
  104. עי' ברייתא נדרים טז ב - יז א; רמב"ם שבועות שם הט"ז.
  105. רמב"ם שם.
  106. רמב"ם שם; עי' רמב"ם נדרים שם ה"ח.
  107. ויקרא ה ד. ברייתא שם יז א; רמב"ם שבועות שם ונדרים שם.
  108. ברייתא שם.
  109. במדבר ל ג.
  110. רב גידל בגמ' שם טז ב, עיי"ש מח' אמוראים אם אמרה בשם רב או בשם שמואל.
  111. ע"ע קרבן עולה ויורד.
  112. ע"ע שבועת בטוי. גמ' שם יז א.
  113. ויקרא שם.
  114. עי' מפרש שם ד"ה חד קרא; עי' ר"ן שם ד"ה חד קרא.
  115. עי' מפרש שם; עי' תוס' שבציון 118; עי' ר"ן שם.
  116. במדבר שם.
  117. ע"ע בל יחל ציון 1 ואילך.
  118. מפרש שם; עי' תוס' שם ד"ה חד. וכעי"ז בר"ן שם. וצ"ב אם הרמב"ם שבציון 107 מודה לזה.
  119. תוס' שם טז ב ד"ה הא.
  120. עי' ציון 77 ואילך. עי' ראב"ד לספרי מטות פיס' קנג; עי' תוס' שם; כ"מ מריטב"א שם טז ב (ה ב); כ"מ מנמוק"י שם; כ"מ ממחנ"א נדרים סי' א.
  121. עי' ציון 79.
  122. עי' ציון 102 ואילך.
  123. עי' תוס' שבועות כה א ד"ה מה, בשם רבינו אלחנן בשם ר"י, ור"ה כח א ד"ה המודר ונדרים טז ב ד"ה הא; עי' טוש"ע יו"ד רלט ד.
  124. תוס' שם ד"ה הא; עי' תוס' שבועות כה א ד"ה מה, בשם רבינו אלחנן בשם ר"י.
  125. תוס' שבועות שם, בשם רבינו אלחנן בשם ר"י.
  126. ע"ע ידות.
  127. תוס' נדרים שם.
  128. עי' תוס' שבועות שם, בשם ר"ת.
  129. ע"ע אסור חפצא; אסור גברא ציון 15 ואילך וע' נדר.
  130. עי' ספרי מטות פיס' קנג, לפי ראב"ד לספרי שם, ועי' ציון 101, שי"מ בע"א. ועי' ראב"ד שם, שהוא טעם אחר מהטעם שבציון 120 ואילך.
  131. ראב"ד שם.
  132. ע"ע נדר.
  133. ע"ע אסור חפצא; אסור גברא ציונים 1 ואילך, 5 ואילך וע' נדר.
  134. ציון 15 ואילך.
  135. ושם, טעם נוסף, שהוא כנודר בחיי המלך ולא במלך עצמו.
  136. עי' תוספ' נדרים פ"א; עי' ברייתא נדרים יג ב וטו א ושבועות כה א; עי' רמב"ם נדרים פ"ג ה"א; עי' טוש"ע יו"ד רלט א.
  137. מפרש נדרים יג ב ד"ה מה שאין כן בנדרים.
  138. משנה שם טו ב.
  139. מפרש שם טז ב ד"ה אסיפא, ע"פ רבינא בגמ' שם טו א.
  140. עי' ברייתא שבועות שם.
  141. טור שם.
  142. עי' ציון 77 ואילך. עי' ר"ן נדרים יג ב ד"ה שהנדרים.
  143. טור שם.
  144. עי' ר"ן שם.
  145. ע"ע נדר.
  146. ע"ע אסור חפצא; אסור גברא ציונים 1 ואילך, 5 ואילך וע' נדר.
  147. ציון 20 ואילך.
  148. ברייתא נדרים יח א; גמ' שם ח א.
  149. עי' ר"ן שם יח א ד"ה הלכך נקטינן.
  150. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרטו.
  151. ריטב"א שם ח א (א ב).
  152. עי' ירו' נדרים פ"א ה"א.
  153. ריטב"א שם.
  154. ע"ע נדר. עי' ר' יודן בירו' נדרים פ"א ה"א; ר"ן נדרים יח א ד"ה הלכך נקטינן.
  155. עי' ציון 102 ואילך.
  156. ר"ן שם.
  157. ע"ע אין אסור חל על אסור ציון 45.
  158. ע"ע הנ"ל ציון 47.
  159. ע"ע נדר.
  160. עי' ר"ן שם.
  161. ע"ע נדר.
  162. ע"ע אסור חפצא; אסור גברא ציונים 1 ואילך, 5 ואילך וע' נדר.
  163. עי' ציון 77 ואילך.
  164. ציון 22 ואילך.
  165. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשיג, והובא בב"י יו"ד סי' רכח; רמ"א בשו"ע שם רלב יב.
  166. ע"ע שבועת שוא.
  167. שו"ת הרא"ש כלל ח סי' ב, והובא בטור חו"מ סי' עג ס"ט; עי' שו"ע שם ה.
  168. עי' לעיל ציון 102 ואילך.
  169. ע"ע הלואה ציונים 172 ואילך, 190 ואילך. ושם, ציונים 174 ואילך, 187 ואילך, שי"ח.
  170. ע"ע הנ"ל ציון 190.
  171. שו"ת הרא"ש שם, והובא בטור שם ס"י; עי' שו"ע שם.
  172. ציון 172 ואילך.
  173. עי' ראשונים שבציונים 195, 199.
  174. עי' שבועות לו א; עי' רמב"ם שבועות פי"א ה"ח; עי' טור חו"מ סי' פז סל"א, בשמו; עי' שו"ע שם יז.
  175. כ"מ ממשנה שבועות לה א; עי' רש"י שם לה ב ד"ה קלל ובמדבר ה כא.
  176. עי' רב פפא בשבועות לו א.
  177. עי' יחזקאל יז יב; רש"י שבועות שם ד"ה ויבא אותו באלה.
  178. רש"י שם ויחזקאל שם יג; מיוחס לרש"י דהי"ב לו יג.
  179. יחזקאל שם יג.
  180. דה"י שם. רב פפא בגמ' שם. ועי' גמ' שם, לגירסתנו, ועי' רש"י שם ד"ה ה"ג, ע"פ תו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ח, שגרס בע"א (וכ"מ מתוס' שם ד"ה יכך).
  181. בראשית לא כט.
  182. הכתב והקבלה שם כד מא.
  183. עי' הכתב והקבלה שם.
  184. הכתב והקבלה שם.
  185. עי' רמב"ם שבועות פי"א ה"ח, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ משנה שבועות לו ב; עי' טור חו"מ סי' פז סל"א, בשמו; עי' שו"ע שם יז.
  186. שו"ע שם.
  187. טור שם, בשם הרמב"ם, ועי' ציון הבא.
  188. רמב"ם שם ה"ט.
  189. ע"ע כנויי ה' ציון 366 ואילך. ושם, ציון 385 ואילך, שי"ח.
  190. ע"ע הנ"ל ציונים 366, 377.
  191. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  192. עי' רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו; עי' שו"ע שם.
  193. טור שם, בשם הרמב"ם; שו"ע שם. ברמב"ם שם, לגירסתנו, "אלהי ישראל" ליתא.
  194. שו"ע שם.
  195. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  196. רמב"ם שם ה"י, לגירסתנו. בטור שם, בשמו, ושו"ע שם: כיצד.
  197. רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו.
  198. שו"ע שם.
  199. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  200. ע"ע אמן: בשבועה. שמואל בשבועות כט ב; עי' רמב"ם שם פ"ב ה"א; עי' טוש"ע יו"ד רלז ב.
  201. רמב"ם פי"א שם; טור חו"מ שם, בשמו; שו"ע חו"מ שם.
  202. ראב"ד בהשגות שבועות פי"א הי"ג.
  203. טור חו"מ סי' פז סל"ה, בשם הרמ"ה.
  204. רש"י שבועות לח ב ד"ה בספר תורה.
  205. עי' רש"י שם; עי' טור שם, בשמו ובשם הרמ"ה; עי' שו"ע שם יט, בשם י"א.
  206. ראב"ד בהשגות שם.
  207. רש"י שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם, בשם י"א.
  208. ראב"ד בהשגות שם.
  209. רש"י שם; טור שם, בשמו; עי' שו"ע שם.
  210. ע"ע חרם (א).
  211. ראב"ד בהשגות שם.
  212. עי' רמב"ם שם סוה"ח.
  213. ציון 366 ואילך.
  214. ציונים 366, 377.
  215. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  216. עי' שבועות לח ב; עי' רמב"ם שבועות פי"א ה"ח; עי' טור חו"מ סי' פז סכ"ד; עי' שו"ע שם טו.
  217. ריטב"א שם.
  218. עי' רמב"ם שם הי"א; עי' מאירי שם; עי' טוש"ע שם; עי' ריטב"א שם.
  219. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה תלמיד חכם; עי' רמב"ם שם הי"ב; עי' טוש"ע שם.
  220. ע"ע כבוד חכמים. כ"מ מרש"י שם ד"ה ת"ח; ריטב"א שם; עי' שו"ת ריב"ש סי' תלז.
  221. ריטב"א שם.
  222. עי' שבועות לח ב.
  223. בראשית כד ג. אמר רב יהודה אמר רב בגמ' שם.
  224. עי' רב אשי בגמ' שם.
  225. רש"י בראשית שם ב.
  226. עי' גמ' שם: צריך לאתפושי חפצא בידיה; עי' רמב"ם שבועות פי"א ה"ח והי"א והי"ג; עי' טור חו"מ סי' פז סל"א, בשמו; עי' שו"ע שם טו.
  227. עי' רש"י שם ד"ה לאתפוסי חפצא.
  228. בראשית שם ב.
  229. ע"ע טעות הדיינים: חזרת הדין. עי' רבא בגמ' שם, ורש"י ד"ה דאשבע בה'; עי' רמב"ם שם הי"א; עי' ר"ן גיטין לד ב (יח א); עי' שו"ת רשב"א ח"א סי' תתקסד, בד' ר"ח; עי' מרדכי שם רמז שעז; עי' רמ"א בשו"ע שם יג.
  230. עי' גמ' שם; עי' רש"י שם ד"ה בספר תורה, ע"פ גמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' טור שם סל"א, בשמו; עי' שו"ע שם טו.
  231. עי' ציון 227 ואילך.
  232. עי' תוס' שם ד"ה האי, בתי' הב'. ועי' תוס' שם, בתי' הא', שפי' בע"א.
  233. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרמז והמיוחסות לרמב"ן סי' רנא; שו"ע שם.
  234. ע"ע טעות הדיינים: חזרת הדין. רב פפא בשבועות לח ב.
  235. גמ' שם.
  236. רמב"ם שבועות פי"א הי"א.
  237. עי' שבועות לח ב; עי' רמב"ם שבועות פי"א הי"ב.
  238. עי' רמב"ם שם.
  239. ע"ע כבוד חכמים. עי' רש"י שם ד"ה ת"ח; שו"ת ריב"ש סי' תלז.
  240. עי' ציון 219 ואילך. שו"ת ריב"ש שם.
  241. עי' טור חו"מ סי' פז סכ"ד, בשם הרמ"ה; עי' שו"ע שם טו, בשם יש מי שאומר.
  242. עי' בהגר"א שם ס"ק מט, ע"פ מפרש נדרים כ א ד"ה בד"א.
  243. עי' בהגר"א שם.
  244. מאירי שבועות לח ב.
  245. מאירי שם, בשם י"ח.
  246. עי' מאירי שם.
  247. עי' ציון 230 ואילך.
  248. עי' שו"ת מהר"י וייל סי' קעא, בשם המרדכי ובד' הרא"ש; עי' רמ"א בשו"ע חו"מ פז טו, בשם י"א.
  249. עי' ציון 202 ואילך. עי' בהגר"א שם ס"ק נא.
  250. עי' ציון 226.
  251. עי' תה"ד פסקים סי' לו; עי' רמ"א בשו"ע שם, בשם י"א.
  252. עי' בהגר"א שם.
  253. עי' תה"ד פסקים סי' לו; עי' רמ"א בשו"ע חו"מ פז טו, בשם י"א.
  254. עי' ציון 250 ואילך.
  255. עי' תה"ד שם; עי' רמ"א שם, בשם י"א. ועי' ציון 247 ואילך.
  256. בראשית כד ב. עי' רש"י שם; עי' רד"ק שם, בשם י"מ, ודחה; כ"מ מתוס' שבועות לח ב ד"ה האי; עי' רא"ש שם פ"ו סי' א, בתי' הא'. ועי' ראב"ע ור"י בכור שור וחזקוני שם.
  257. רא"ש שם, בתי' הב', ונ' שהסכים לו.
  258. עי' רא"ש שם, בתי' הב'.
  259. עי' תוס' שבועות לח ב ד"ה לאתפושי; עי' רא"ש שם פ"ו סי' א; עי' מאירי שם.
  260. עי' רש"י כתובות פח א ד"ה לידי שבועה דאורייתא וגיטין לה א ד"ה חוץ לב"ד; עי' רא"ש שבועות פ"ו סי' ט ור"ן שם מא א (כ א), בשם הגאונים; עי' טור חו"מ סי' פז סכ"ב; עי' שו"ע שם יג.
  261. עי' רש"י כתובות שם, וסותר לרש"י שבציון הבא, ועי' תוס' שם ד"ה מייתי וגיטין שם ד"ה, שעמדו ע"ז ותמהו.
  262. עי' רש"י גיטין שם, וסותר לרש"י שבציון הקודם, ועי' ציון הקודם; עי' רמב"ם שם; עי' רא"ש ור"ן שם, בשם הגאונים; עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' תרו, והובא במרדכי שבועות רמז תשסה; עי' טור שם, בסתם ובשם הגאונים, וסל"א, בשם הרמב"ם; עי' תה"ד פסקים סי' לו; עי' שו"ת מהר"י וייל סי' קנד.
  263. עי' רא"ש ור"ן שם, בשם הגאונים; עי' טור שם סכ"ב, בשם הגאונים.
  264. עי' רמב"ם שם; עי' רא"ש ור"ן שם, בשם הגאונים; עי' טור שם סכ"ב, בשם הגאונים, וסל"א, בשם הרמב"ם; עי' תה"ד שם סי' לב.
  265. עי' רש"י שם.
  266. ע"ע שבועת השותפים. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם.
  267. עי' שו"ע שם יג.
  268. עי' רמב"ם שם; עי' טור שם סל"א, בשמו.
  269. עי' תוס' שבועות לח ב ד"ה לאתפושי; עי' רא"ש שם פ"ו סי' א; עי' מאירי שם.
  270. עי' תוס' שם.
  271. עי' ציון 257.
  272. עי' רא"ש שם.
  273. עי' שו"ת מהר"י וייל סי' קנד; עי' רמ"א בשו"ע חו"מ פז כ.
  274. עי' מ"מ טו"נ פ"א הי"א, בד' רמב"ם שבציון הבא ואילך.
  275. ע"ע חרם (א).
  276. עי' רמב"ם שם, שכן הורו רבותיו, והובא בטור חו"מ סי' פז סל"ו; שו"ע שם כב.
  277. ע"ע טוען ונטען ציון 265 ואילך. רמב"ם שם.