אנציקלופדיה תלמודית:תערובת קדשים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - תערובות בקרבנות או בחלקי קרבנות.

בבהמות

הראוים להתערב

כל הקרבנות יכולים להתערב, כלומר שאפשר שיתערבו ולא יהיה ניתן להבדיל ביניהם, חוץ מן החטאת* והאשם*, שאינם יכולים להתערב זה בזה[1], לפי שהאשם לעולם הוא זכר[2], והחטאת בדרך כלל היא נקבה[3], ואף החטאות שהן זכרים[4], אינן יכולות להתערב באשם, לפי שהן שעירים, והאשם אינו אלא איל או כבש[5], וניתן להבחין ביניהם[6].

ראשונים הוסיפו שאף שלמי-צבור*, שהם כבשים זכרים, אינם יכולים להתערב עם חטאת, שלעולם אינה כבש זכר[7].

ביטול

בתערובת בהמות קדשים חיות אין ביטול, אפילו אחת בריבוא[8], על טעם הדבר, ואם הוא לדברי הכל, ע"ע בעלי חיים[9], וע"ע דבר חשוב וע' דבר שבמנין.

כשנתערבו מיעוט פסולים בכשרים, אם יש להתיר כל אחד מהם על ידי הוצאתו מן התערובת, משום שכל הפורש, מן הרוב הוא פורש, ע"ע קבוע וע' רוב.

מין במינו

כל הזבחים שנתערבו מין במינו, כגון חטאת* בחטאת, או עולה* בעולה, או שלמים* בשלמים[10], ואינם של אותו אדם[11], זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא[12], אף על פי שאין כל אחד מהם מכיר קרבנו[13]. במה דברים אמורים בקרבנות נשים, שאין בהם סמיכה*, אבל קרבנות אנשים, הואיל והם טעונים סמיכה בבעלים, ואין יודעים מי צריך לסמוך על כל אחד מהם, אין מקריבים אותם[14], אלא ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא כל אחד בדמי היפה שבהם קרבן מאותו המין[15].

קדשים שנתערבו ודינם שזה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא[16], אם מת אחד מהם יביאו כנגדו ממקום אחר בשותפות, ויַתנו עליו, שאם של פלוני מת הרי הוא של פלוני, ואם של פלוני מת הרי הוא של פלוני[17].

תודה בתמורתה

תודה* שנתערבה בתמורתה, שמתן דמיהם ואמוריהם שוה, שתיהן תקרבנה, אלא שמאחר והתודה טעונה לחם, והתמורה אינה טעונה לחם, יביא לחם אחד ויניף עם שתיהן[18].

תודה באיל נזיר

תודה שנתערבה באיל-נזיר*, מאחר ודיני הקרבתם ואכילתם שוים, שניהם יקרבו, ויניף הלחם שלהם עמהם[19], והזרוע של שניהם תאכל לכהנים, כדין זרוע של איל נזיר[20]. ולסוברים – וכן הלכה[21] - שאין-מביאים-קדשים-לבית-הפסול*[22], יש ראשונים שסוברים שאין מקריבים אותם, לפי שבזה שמאכילים את הזרוע של התודה לכהנים בלבד, הרי ממעטים באכילתה, ומביאים אותה לידי פסול[23], ויש סוברים שמקריבים אותם, שמאחר ואין ממעטים אלא באכילת מקצת מן הקרבן, ולא כולו, אין חוששים בזה להבאת קדשים לבית הפסול[24].

מין בשאינו מינו

כל הזבחים שנתערבו מין בשאינו מינו, כלומר שהם חלוקים במתן דמיהם או בדין הבשר, אם להקטירו או לאכלו[25] - כגון עולה* בשלמים*, שזה כליל וזה נאכל[26], וכגון חטאת* בעולה*, שלזה ארבע מתנות ולזה שתים שהן ארבע[27] - מאחר ואי אפשר להקריבם[28], ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה ובדמי היפה שבהם ממין זה, שהרי אינו יודע איזה מהם היה היפה, ואת המותר יפסיד מביתו[29].

אם קודם שנסתאבו הבהמות מתה אחת מהן יביא כנגדה ממקום אחר ויתנה עליה, שאם עולה מתה הרי זו עולה, ואם שלמים מתה הרי זו שלמים, ואחר כך ירעו כולם עד שיסתאבו וימכרו[30].

קרב זבחו

מי שנתערב זבחו בזבחים אחרים, באופן שדינם שירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמיהם קרבנות אחרים[31], ואחד מן הבעלים כבר הקריב זבחו ממקום אחר, אם קרבנו היה עולָה או שלמים או תודה, יביא בדמי הבהמה שנפדתה קרבן נוסף[32], אלא שבתודה לא יביא עמה לחם נוסף[33]. אבל אם קרבנו היה חטאת, והקריבו ממקום אחר ימותו כל הקרבנות שבתערובת[34], ואם הוא היה אשם, כל התערובת תפול לנדבה[35].

קדשים בבכור או מעשר

זבחים שנתערבו בבכור-בהמה-טהורה* או במעשר-בהמה*, התערובת נחשבת מין בשאינו מינו - שהרי אין עבודות הקרבנות שבתערובת שוות[36] - ולפיכך אי אפשר להקריבם ודינם שירעו עד שיסתאבו[37], אלא שמאחר והבכור והמעשר אין דמיהם תופסים בקדושה אפילו במומם[38], אין פודים את כל הבהמות אחר שהוממו, אלא יביאו מעות בדמי היפה שבתערובת, ויחללו עליהם רק את הזבח שתופס דמיו, בכל מקום שהוא[39], והתערובת כולה, שהיא עתה חולין מעורבים בבכור או במעשר, יאכלו כחומרת אכילת בכור ומעשר בעלי מומים[40].

כשדיני החמור ראויים לקל

קדשים שנתערבו מין בשאינו מינו, ודיני החמור שבהם ראויים אף לקל שבהם, כגון שהחמור נשחט דוקא בצפון, והקל נשחט בכל העזרה, או כשאחד אכילתו ליום ולילה ואחד אכילתו לשני ימים ולילה, או שאחד נאכל לכהנים ואחד נאכל לכל ישראל, או שאחד נאכל בעזרה* ואחד נאכל בכל ירושלים*, שניתן לנהוג בשניהם כחמור שבהם, שהרי גם הקל אפשר לשחטו בצפון, ולמהר באכילתו, ואפשר שיאכלוהו כהנים, ואפשר לאכלו בעזרה, נחלקו תנאים אם מקריבים את שניהם ונוהגים בהם כחמור שבהם: חכמים סוברים שאין מקריבים אותם, מפני שלדעתם אין-מביאים-קדשים-לבית-הפסול[41], ואם ימעטו בזמן אכילת הקדשים, או ימעטו באוכליהם או במקום אכילתם, הרי יביאו אותם לידי נותר*[42], וכן הלכה[43]. ורבי שמעון סובר שמקריבים אותם ונוהגים בהם כחמור שבהם, לפי שלדעתו מביאים קדשים לבית הפסול[44].

אשם בשלמים

לפיכך אשם* שנתערב בשלמים*, שדיני דמם ואמוריהם שוים[45], אלא שבשחיטתם ואכילתם האשם חמור יותר - שהוא נשחט דוקא בצפון*, ונאכל דוקא בעזרה*, דוקא לזכרי כהונה, וזמן אכילתו קצר משל שלמים[46] - נחלקו רבי שמעון וחכמים[47]: רבי שמעון סובר שמקריבים אותם, כל אחד לשם מה שהוא, ושניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהם[48], וחכמים סוברים שאין מקריבים אותם, כדי לא להביא את השלמים לידי פסול נותר על ידי מיעוט באוכליהם ובמקומם[49], אלא שניהם ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביאו מדמי היפה שבהם ממין זה ומדמי היפה שבהם ממין זה[50], והמותר יפסיד מביתו[51], וכן הלכה[52].

וע"ע אין מביאים קדשים לבית הפסול[53].

בכור ומעשר

וכן בכור ומעשר שנתערבו זה בזה, שדיני דמם ואמוריהם שוים, אלא שבאכילה הבכור חמור יותר - שאינו נאכל אלא לכהנים - נחלקו רבי שמעון וחכמים[54]: רבי שמעון, סובר שמקריבים אותם, כל אחד לשם מה שהוא, ושניהם יאכלו כחמור שבהם[55]. וחכמים סוברים שאין מקריבים אותם, כדי לא להביא את המעשר לידי פסול על ידי מיעוט אוכליו[56], אלא שניהם ירעו עד שיסתאבו[57], ויאכלו[58], שכשהם במומם דיני אכילתם שוים[59], וכן הלכה[60].

בכור או מעשר בקרבן פסח

וכן מעשר בהמה או בכור שנתערבו בקרבן-פסח*, שדיני שחיטתם ואכילתם שונים, אלא שדיני החמור שהם ראויים לקל שבהם, נחלקו התנאים: רבי שמעון סובר שיעשו כחמור שבהם, לפי שמביאים קדשים לבית הפסול, וחכמים סוברים שאין עושים כחמור שבהם, לפי שאין מביאים קדשים לבית הפסול[61], עי' על כך להלן[62].

שלמים בשלמים הבאים מחמת פסח

שלמים שנתערבו בשלמים הבאים מחמת פסח, מאחר וזמן אכילתם שונה – ששלמים נאכלים לשני ימים, והבאים מחמת פסח נאכלים ליום אחד[63] - לסוברים שאין מביאים קדשים לבית הפסול אי אפשר להקריבם כל אחד לשם מי שהוא, אלא ירעו עד שיסתאבו ויביאו בדמי היפה שבהם שלמים שיאכלו לשני ימים ולילה, כדין שלמים רגילים, ובדמי היפה שבהם שלמים שיאכלו ליום ולילה, כדין שלמים הבאים מחמת הפסח[64].

בחולין תמימים

כל הזבחים שהנתערבו בבהמות חולין תמימות, ימכרו החולין בכל מקום שהם, לצרכי אותו המין[65], ויקרבו כולם, כדין בהמות קדשים מין במינו שנתערבו[66], כיצד, ארבע בהמות שלמים שנתערבו בארבע בהמות חולין תמימים, ימכרו הארבע של חולין בכל מקום שהם, למי שהוא צריך להביא שלמים, ויקרבו הכל שלמים, וכן בעולה או באשם, והדמים חולין, שהרי דמי חולין הן[67].

בפסולה למזבח

כל הזבחים שנתערבה בהן בהמה שפסולה להקרבה ומותרת להדיוט, כגון שור שהמית את האדם על פי עד-אחד* או על פי הבעלים[68], או שנעבדה בו עבירה, כגון רובע-ונרבע* ומוקצה* ונעבד* ואתנן* ומחיר* וכלאים* וטרפה*, או שנתערב בהן יוצא-דופן*, ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהם מאותו המין של קדשים שנתערב[69], וכל התערובת נעשית חולין[70].

בעומדות למיתה

כל הזבחים שנתערבה בהן בהמה שעומדת למיתה, כגון חטאות-המתות* או שור-הנסקל*, אין להם תקנה, וימותו כולם[71].

דיחוי

על קרבנות שנתערבו בהם פסולים, ונפסלו מהקרבה, והקריבום, אם בדיעבד הם כשרים, או שהם נפסלים משום דיחוי*[72], ע"ע דיחוי[73].

בהפרשת מעשר בהמה

על מי שמנה את בהמותיו כדי להפריש מהם מעשר בהמה, ויצאו תשיעי ועשירי כאחד, או עשירי ואחד עשר כאחד, שפעמים שיש להם דין תערובת-קדשים, ע"ע מעשר בהמה.

בקרבנות מצורע

על שני מצורעים שקרבנותיהם נתערבו ע"ע טהרת מצורע[74].

המיר בתערובת

על בהמות קדשים שנתערבו זו בזו, והמיר באחת מהן, ע"ע תמורה.

באברים

כשדין אכילתם שונה

חתיכות קדשי-קדשים* שנתערבו בחתיכות קדשים-קלים* - כגון תודה* בחטאת* ואשם*[75] - וכן הנאכלים ליום אחד שנתערבו בנאכלים לשני ימים - כגון שלמים* בתודה* או בחטאת* או באשם*[76] - יאכלו כולם כחמור שבהם[77], ואפילו לסוברים שבנתערבו קודם שחיטה אין שוחטים אותם על מנת לאכלם כחמור שבהם, לפי שאין-מביאים-קדשים-לבית-הפסול[78], בחתיכות הכל מודים שיאכלו כחמור שבהם, לפי שאין תקנה אחרת[79].

הנאכלים בנקטרים

אברי חטאת, שדינם להאכל[80], שנתערבו באברי עולה, שדינם להקטרה[81], רבי אליעזר אומר יקריב את כולם על המזבח[82], ואף על פי שאברי חטאת אסור להקטירם על המזבח[83], כשאינו מתכוין להקטרה[84], רואים אותם על המזבח כאילו הוא עצים[85]. וחכמים אומרים תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[86], שלדעתם אין אומרים "רואים כאילו הם עצים", אלא אסור להעלות בשר חטאת על המזבח אף בתערובת ואף שלא לשם הקטרה[87], וכן הלכה[88]. על טעמי המחלוקת ע"ע אסורי מזבח[89].

ורבי יהודה אמר שלא נחלקו התנאים בדבר, אלא לדברי הכל כל האברים יקרבו[90], שמאחר והבשר אינו מאוס, הכל מודים שמותר להעלותו על המזבח בתערובת כאילו הוא עצים[91].

הנקטרים בבעלי מומים

אברי קרבנות כשרים שדינם לעלות על המזבח, כגון אברי עולה, שנתערבו באברי בעלי מומים, שאותם אסור להעלות על המזבח[92], רבי יהודה אמר שנחלקו תנאים בדינם: חכמים סוברים שלא יקרבו[93], אלא תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[94], ואף על פי שלענין תערובת אברים הנאכלים באברים המוקטרים, לדעתו אמרו חכמים שמעלים את כולם, והנאכלים יחשבו על המזבח כאילו הם עצים[95], אין אומרים כן בבעלי מומים, לפי שהם מאוסים[96], וכן הלכה[97].

ורבי אליעזר אומר באברי כשרים שנתערבו באברי בעלי מומים, שכולם יקרבו[98], ובטעמו אמרו בתוספתא ובברייתא שרואים את אברי בעל המום על המזבח כאילו הם עצים[99], ובגמרא אמרו שרבי אליעזר מתיר להעלות אברי בעלי מומים על המזבח בתערובת אף בלא סברת "כאילו הם עצים", שנאמר: מום בם לא ירצו[100], "בם" משמע שדוקא כשהם בפני עצמם לא ירצו, אבל על ידי תערובת ירצו[101].

ויש תנאים שסוברים שאין מחלוקת כשנתערבו אברי תמימים בבעלי מומים, ואף רבי אליעזר מודה שלא יעלו, אלא לדברי הכל תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[102].

הנקטרים בפסולים

אברי קרבנות כשרים שדינם לעלות על המזבח, כגון אברי עולה, שנתערבו באברי פסולי המוקדשים או באברי חולין שנשחטו בעזרה, או באברי רובע ונרבע ומוקצה ונעבר ואתנן ומחיר וכלאים וטרפה ויוצא דופן, תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[103], אף לסוברים שבתערובת אברים הנאכלים והנקטרים, מעלים הכל על המזבח ורואים את הנאכלים על המזבח כאילו הם עצים[104], ואף לסוברים שבתערובת תמימים ובעלי מומים מעלים הכל על המזבח[105].

דיחוי

על אברי קדשים שנתערבו בהם אברים פסולים, ונפסלו מהקרבה, והקריבום, אם בדיעבד הם כשרים, או שהם נפסלים משום דיחוי*[106], ע"ע דיחוי[107].

תליה

נתערבו אברי קרבנות כשרים באברי בעל מום אחד, לסוברים שאסור להקריב את כל התערובת[108], יש תנאים שאמרו בדעת רבי אליעזר שאם קרב ראש אחד מהם – קודם שהרגישו בתערובת[109] - יקרבו כל הראשים, וכן אם קרב כרעו של אחד מהן יקרבו כל הכרעים[110], לפי שתולים את האיסור באותו שקרב כבר[111]. הטעם שתולים להקל הוא שלדעת רבי אליעזר מן התורה מותר לכתחלה להקריב את כל התערובת, שנאמר בבעלי מומים: מום בם לא ירצו[112], "בם" משמע שדוקא בפני עצמם לא ירצו, אבל על ידי תערובת ירצו[113], ורק מדרבנן אין מעלים אותם, לפיכך כשניתן לתלות באותם שהוקרבו, תולים[114]. ולדעת רבי אליעזר אין לאסור להקריב את שאר החתיכות מטעם דיחוי* – שנדחו מהקרבה קודם שהוקרב בעל המום – לפי שלדעתו אין דיחוי בקדשים שחוטים[115].

ואמר רבי אלעזר שרבי אליעזר לא התיר אלא להקריב שנים שנים, שאז אומרים שכשם שאחד מהם ודאי שהוא מן הקרבנות הכשרים, כך השני נתלה שהוא מן הכשרים, אבל אסור להקריב אחד אחד[116].

וחכמים חולקים וסוברים שאפילו קרבו כל האברים חוץ מאחד מהן, יצא הנשאר לבית השריפה[117], שלדעתם אין תולים את האיסור באותם שכבר קרבו[118], או שלדעתם יש דיחוי* אף בשחוטים[119]. הלכה כחכמים[120].

ביטול

על ביטול אברים פסולים בכשרים, או אברי קדשים באברי חולין, ע"ע בטול אסורים[121].

בדמים

במים

דם-קדשים* שנתערב במים בכלי אחד, אם הדם הוא שנפל לתוך המים, ראשון ראשון מהדם בטל, ונפסל לזריקה[122], ואם המים נפלו לתוך הדם, אם יש בתערובת מראה דם היא כשרה לזריקה[123], אפילו כשהמים רבים מן הדם[124]. וע"ע חזותא.

ביין

דם-קדשים שנתערב ביין* בכלי אחד, אם הדם הוא שנפל לתוך היין, ראשון ראשון מהדם בטל, ונפסל לזריקה[125], ואם היין נפל לתוך הדם, בסתם משנה שנינו, וכן אמרו בגמרא בדעת רבי יהודה, שרואים את היין כאילו הוא מים[126], כלומר משערים אילו הדם היה מתערב במים בשיעור זה, אם מראה הדם היה בטל, הדם נפסל, ואם מראה הדם לא היה בטל, הדם כשר[127], וכן כתבו ראשונים להלכה[128]. ובדעת חכמים אמרו בגמרא שאין אומרים "רואים כאילו הוא מים", אלא הולכים אחר הרוב[129]. וע"ע חזותא.

בדם חולין

דם קרבן שנתערב בדם בהמה וחיה חולין בכלי אחד, אם דם הקדשים הוא שנפל לתוך דם החולין, ראשון ראשון ממנו בטל, ונפסל לזריקה[130], ואם דם החולין נפל לדם הקדשים, תנא קמא סובר שרואים את דם החולין כאילו הוא מים[131], כלומר משערים אילו הדם היה מתערב במים בשיעור זה, אם מראה הדם היה בטל, הדם נפסל, ואם מראה הדם לא היה בטל, הדם כשר[132], וכן הלכה[133]. ורבי יהודה אומר שאין דם מבטל דם[134], לפי שלדעתו מין במינו אינו בטל[135].

לסוברים שגוזרים גזרה במקדש לשם סייג אף במקום הפסד קדשים[136], הטעם שמתירים לזרוק כשדם הקדשים אינו בטל, ואין חוששים שמא יבואו לזרוק אף כשדם הקדשים בטל, כדרך שגוזרים בדם שנתערב בדם התמצית ובדם קרבנות פסולים, לסוברים כן[137], הוא שדם חולין אינו שכיח בעזרה[138].

בדם פסולים

דם קרבן כשר שנתערב בדם הפסול להקרבה - כגון דם של רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטרפה ויוצא דופן[139], או נשחט חוץ לזמנו או חוץ למקומו[140] - אף כשאין בדם הפסול כדי לבטל את הדם הכשר[141], ישפך הכל לאמה[142], גזרה שמא יבואו לזרוק אף כשהדם הפסול מרובה עד שהוא מבטל את הדם הכשר – ויש לחוש לזה לפי שדם פסול שכיח בעזרה - שאז אסור לזרוק, ולדעה זו גוזרים גזרה במקדש לשם סייג אף כשעל ידי כן נגרם הפסד קדשים[143].

ובדעת רבי אליעזר נחלקו אמוראים: רב זביד סובר שכשהדם הכשר אינו בטל זורקים אף לכתחלה את הדם, ואין אוסרים מחמת הגזרה, לפי שלדעתו במקום הפסד קדשים אין גוזרים גזרה במקדש לשם סייג[144], ואין הלכה כדבריו[145]. ורב פפא אומר שרבי אליעזר אינו חולק על תנא קמא בזה, ומודה שגוזרים גזרה במקדש במקום הפסד קדשים, ולפיכך בכל אופן אין זורקים את הדם[146], וכן דעת רבי יהודה בברייתא, שרבי אליעזר מודה בנתערב בדם פסולים, שאין זורקים[147].

אף לסוברים שאין זורקים דם שנתערב בדם פסול, מאחר ואינו אלא מטעם גזרה, אם לא נמלך, ונתן, כשר[148], כשאין בדם הפסול כדי לבטל את הכשר[149].

בדם התמצית

דם הנפש של קרבן, שעומד לזריקה, שנתערב בדם התמצית – שהוא פסול לזריקה[150] - תנא קמא סובר, וכן הלכה, שישפך לאמה[151], אפילו כשאין בדם התמצית כדי לבטל את דם הנפש, משום גזרה, שמא יבואו לזרוק אף כשדם התמצית מרובה עד שהוא מבטל את דם הנפש – שלדעתו שכיח הוא שירבה דם התמצית על דם הנפש - ולדעתו גוזרים גזרה במקדש, לשם סייג, כדי להרחיק מן העבירה, אף במקום שעל יד כן נגרם הפסד קדשים[152]. מאחר והאיסור לזרוק את הדם אינו אלא מטעם גזרה, אם לא נמלך, ונתן את התערובת על המזבח, הקרבן כשר[153], כשאין בדם התמצית כדי לבטל את דם הנפש[154].

ורבי אליעזר מכשיר לזרוק את התערובת אף לכתחלה[155], כשאין בדם התמצית כדי לבטל הדם הכשר[156]. בטעם שלדעתו אין אוסרים מחמת הגזרה נחלקו אמוראים: רב זביד אמר שבמקום הפסד קדשים אין גוזרים גזרה במקדש משום סייג[157]. ורב פפא אמר שאין חוששים שירבה דם התמצית ויבטל את הדם הכשר, לפי שדבר זה אינו שכיח[158].

דם תמימים בדם בעלי מומים

נתערב דם תמימים בדם בעלי מומים, במשנה אמרו שהכל ישפך לאמה[159], אפילו כשאין בדם בעלי המומים כדי לבטל את הדם הכשר[160], ובטעם הדבר יש ראשונים שכתבו שהוא משום גזרה, שמא יבואו לזרוק אף כשדם בעלי המומים מרובה עד שהוא מבטל את הדם הכשר[161], ויש לחוש לזה לפי שדם בעלי מומים שכיח הוא בעזרה[162], ויש שכתבו בטעם, שדם בעלי מומים, מאחר והוא מאוס, אין להעלותו על המזבח אפילו בתערובת[163], ויש אחרונים שנראה מדבריהם בטעם, שהוא מחמת האיסור להעלות דם בעלי מומים על המזבח[164], שלדעתם הוא אפילו בתערובת[165].

ורבי יהודה אמר שמחלוקת תנאים היא בתערובת דם תמימים ובעלי מומים: חכמים סוברים שלא יזרק, אלא ישפך לאמה[166], מחמת האיסור להעלות דם בעלי מומים על המזבח[167], שלדעתם הוא אפילו בתערובת[168], ורבי אליעזר סובר שיזרק, בין בתערובת בכוס אחת, ובין בתערובת בשתי כוסות[169], משום שלדעתו רואים את דם בעלי המום על המזבח כאילו הוא מים[170], או משום שלדעתו לא נאסר להעלות דם בעלי מומים על המזבח אלא כשהוא לבדו, ולא בתערובת[171].

לסוברים שאין בילה

בתערובת דם כשר עם דם בעל מום בכלי אחד, אף לסוברים שהדם כשר לזריקה, לסוברים שאין בילה, אין די בזריקת מעט מן הדם, שהרי יש לחוש שלא הגיע למזבח אלא מדם בעל המום, לפיכך צריך שיזרוק יותר מדם בעל המום שבתערובת, שבכך ודאי נזרק אף מהדם הכשר[172].

תליה

נתערב כוס של דם בעלי מומים בכוסות של דמים כשרים, ואין ניכר לאיזה קרבן שייכת כל כוס, לסוברים ששופכים הכל לאמה[173], אם קרב כוס אחד, יש תנאים שאמרו בדעת רבי אליעזר שיקרבו כל הכוסות[174], על טעם הדבר עי' לעיל[175], ואמר רבי אלעזר בגמרא שכשזורקים את שאר הכוסות צריך לזרוק אותן שתים שתים יחד, ולא כל אחת לחוד[176], על טעם הדבר עי' לעיל[177]. וחכמים חולקים וסוברים שאפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחת מהן, הנשארת תשפך לאמה[178], על טעמם עי' לעיל[179], וכן הלכה[180].

ביטול בדמים כשרים

אף לסוברים שמין במינו בטל[181], עולים אין מבטלים זה את זה[182], כלומר שדמי קרבנות כשרים שנתערבו, אפילו אחד מרובה מחברו, המיעוט אינו בטל[183]. במקור הדין נחלקו תנאים: א) יש שדרשו ממה שנאמר בבכור*: קֹדש הם[184], שמשמע שבהוויתם יהיו[185], והיינו שאף אם נתערבו בדם קדשים אחרים באופנים שיש ביטול, יקרבו[186]. ב) יש שדרשו ממה שנאמר בדמי פר ושעיר של יום-הכפורים*: ולקח מדם הפר ומדם השעיר[187], שמערבים את דם הפר ודם השעיר קודם מתן הדם על קרנות המזבח הפנימי, לסוברים כן[188], והדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר, ואף על פי כן אינו מבטלו[189]. ג) ויש שלמדו ממה שנאמר בעולה: והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם[190], מה תלמוד לומר דם דם, אלא לומר שהדם בכל מקום שהוא, שמו עליו, ואינו בטל[191].

בטעם שהעולים אינם מבטלים זה את זה, כתבו ראשונים שכל דבר שהוא דומה לחבירו, אינו מחלישו ומבטלו, אלא מעמידו ומחזקו[192].

בדמים שמתנותיהם שוות

דמים הניתנים במתנה אחת שנתערבו בניתנים במתנה אחת, ינתנו במתנה אחת[193], ודמים הניתנים במתן ארבע שנתערבו בניתנים במתן ארבע, ינתנו במתן ארבע[194]. וכיצד היא נתינת הדמים, אם התערובת היא בשתי כוסות, יתן בנפרד מכל כוס וכוס, וכל דם יכשיר את הקרבן שממנו בא[195]. ואם התערובת היא בכוס אחת, נותן את המתנות מכל הקרבנות יחד, שאם הם טעונים מתנה אחת, יתן מתנה אחת עבור כולם, ואם הם טעונים ארבע, יתן ארבע עבור כולם[196], וזה דוקא לסוברים שיש בילה*, שלדעתם בכל נתינה יש דם מכל הקרבנות שבתערובת[197], אבל לסוברים שאין בילה, שלדעתם יש לחוש שכל הדם שנזרק לא היה אלא מקרבן אחד, צריך לתת באופן שודאי תהיה נתינה מכל הקרבנות, ומה ששנינו שהניתנים במתנה אחת שנתערבו במתנה אחת ינתנו במתנה אחת[198], מדובר כשנתערב דם בשיעור מתנה אחת בדם שיעור מתנה אחת, והכוונה שיתן שתי מתנות על המזבח, כדי שודאי ייזרק דם משני הקרבנות, וכן מה ששנינו שכשנתערבו הטעונים מתן ארבע בטעונים מתן ארבע ינתנו במתן ארבע[199], מדובר כשנתערב שיעור ארבע מתנות בשיעור ארבע מתנות, והכוונה שיתן ארבע בשביל זה וארבע בשביל זה[200].

לסוברים שהזאה צריכה שיעור

לסוברים שזריקת דם צריכה שיעור[201], כשנותנים מתנה אחת מתערובת דמים עבור שני קרבנות, צריך שיהיה בה שעור שתי מתנות, שאם תחלק יש בה שעור מתנה לכל אחד ואחד[202].

בדמים שמתנותיהם שונות

הניתנים במתן ארבע שנתערבו בניתנים מתנה אחת, נחלקו תנאים: רבי אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע, שאם יתן מתנה אחת יעבור על בל-תגרע*, וכשנותן מתן ארבע, לדעתו אינו עובר על בל-תוסיף*, לפי שלא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, ולא כשהוא בתערובת[203], ועוד, שלדעתו רואים את המתנות היתרות כאילו הם מים[204], ורבי יהושע אומר ינתנו מתנה אחת, שאם יתן ארבע הרי הוא עובר על בל תוסיף, וכשנותן מתנה אחת, לדעתו אינו עובר על בל תגרע, לפי שלא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו, ולא כשהוא בתערובת, ועוד, שכשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך, כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך[205], הלכה כרבי יהושע[206]. וע"ע בל תגרע[207].

וכיצד היא נתינת הדמים מהתערובת, כשהתערובת היא בשתי כוסות, נותנים מתנות בנפרד מכל כוס וכוס, לרבי אליעזר ארבע מכל כוס, ולרבי יהושע אחת מכל כוס[208], וכשהתערובת היא בכוס אחת, לסוברים שיש בילה, שלדעתם בכל נתינה על המזבח יש דם מכל הקרבנות, נותן בבת אחת עבור שני הקרבנות, לרבי אליעזר ארבע מתנות ולרבי יהושע מתנה אחת, אבל לסוברים שאין בילה, כשנתערבו בכוס אחת אי אפשר לתת עבור שניהם יחד, לפי שיש לחוש שהדם שנזרק לא היה אלא מאחד מהם, ורק אם יתן את כל הדם שנתערב יצא ידי חובת שניהם, כגון כשנתערב שיעור ארבע מתנות מהקרבן שדינו במתן ארבע, בשיעור מתנה אחת מהקרבן שדינו מתנה אחת, יתן את כל הדם בארבע מתנות[209].

על נתינת דמים שנתערבו בכוס אחת עבור שני קרבנות בבת אחת, לסוברים שהזאה צריכה שעור עי' לעיל[210].

עליונים ותחתונים

דמים הניתנים למטה, בחצי התחתון של המזבח, כגון דמי עולה ושלמים, שנתערבו בניתנים למעלה, היינו בחטאת בהמה, רבי אליעזר אומר יתן למעלה - משני הדמים[211] - ורואה אני את הדמים התחתונים למעלה כאילו הם מים, ויחזור ויתן משניהם למטה – שמצוה להקדים דמים עליונים לתחתונים[212] - ואלו ואלו עלו לו[213]. נתן למטה תחלה, יחזור ויתן למעלה, ושניהם עלו לו[214].

במה דברים אמורים, כשבודאי הגיע דם למעלה ולמטה משני הקרבנות, כגון כשהתערובת היא בשתי כוסות, ונותן מכל אחת מהן למעלה ולמטה, או אף שהתערובת היא בכוס אחת, לסוברים שיש בילה*, שלדעתם בכל נתינה יש דם משני הקרבנות[215], אבל בתערובת בכוס אחת לסוברים שאין בילה, שלדעתם יתכן שנתן תחתונים למעלה ועליונים למטה, אין תקנה להכשיר את שני הקרבנות, וניתן להכשיר רק אחד מהם, כגון שאם היה רוב הדם מן העליונים, ונתן למעלה כשיעור התחתונים ועוד, יצא ידי חובת העליונים, שהרי ודאי נתן מדמם למעלה, ויחזור ויתן למטה – על היסוד[216] - כדי לצאת ידי חובת שיריים של העליונים, אבל ידי חובת התחתונים לא יצא, שמא בנתינה שלמטה לא היה דם מן התחתונים[217]. וכן אם לא נמלך, ונתן למטה בלבד, לסוברים שאין בילה, אי אפשר להכשיר את העליונים אלא אם היה רוב הדם מהם, שאז יתן למעלה כשיעור התחתונים ועוד, ולאחר מכן יתן למטה כדי לקיים שיריים של העליונים, אבל התחתונים לא עלו לו, שמא לא נתן מהם למטה[218].

וחכמים חולקים וסוברים שאין אומרים "רואים כאילו הם מים", ולדעתם אסור לזרוק את הדמים שלא במקומם, לפיכך אין לתערובת תקנה, אלא תשפך לאמה[219], וכן הלכה[220]. ואם לא נמלך, ונתן למעלה ולמטה – משני הדמים[221] - אף חכמים מודים ששניהם כשרים[222]. ואם לא נמלך, ונתן למטה בלבד, לא יחזור ויתן למעלה, ומכל מקום התחתונים עלו לו[223]. ואם לא נמלך, ונתן למעלה בלבד משני הדמים, הדמים העליונים עלו לו[224], ולענין לחזור ולתת למטה אחר שנתן למעלה, נחלקו אמוראים בדעת חכמים: לסוברים שמקום זריקת הדם בקיר המזבח למטה כשר לשפיכת-שיריים* – ע"ע - יחזור ויתן שם, לפי שבין הדמים התחתונים ובין שיירי הדמים העליונים ראויים לבא לשם, ויצא ידי חובת שניהם, אבל לסוברים שקיר המזבח למטה אינו כשר לשפיכת שיריים, אלא צריכים לשפכם דוקא על היסוד*, אסור לחזור ולזרוק על קיר המזבח למטה, לפי שהמקום אינו ראוי לדמים העליונים, אלא אם כן התערובת היתה בין דמים עליונים לבין שיירי דמים תחתונים, שאז אחר שעבר ונתן למעלה, ויצא ידי חובת העליונים, ישפוך את כל הדמים שנותרו ליסוד[225]. וכן אם נתערבו דמי חטאת שכבר נתנו מהם על המזבח, היינו שיירי הדם, עם דמי עולה שטרם נתנו מהם, נחלקו אמוראים בדעת חכמים: לסוברים שקיר המזבח למטה כשר לשפיכת שיירי חטאת, יתן שם את כל הדמים, ויצא ידי שניהם[226], ולסוברים שקיר המזבח אינו כשר לשיריים, ודינם להישפך דוקא ליסוד, התערובת תשפך לאמה[227], וכן הלכה[228].

ורבי יהודה אמר שחכמים ורבי אליעזר לא נחלקו כשנתערבו דמים עליונים ותחתונים אלא לדברי הכל אומרים "רואים כאילו הם מים", לפיכך יתן משני הדמים למעלה ולמטה, ואלו ואלו עלו לו[229].

פנימיים וחיצוניים

דמים הניתנים בפנים - בהיכל* - שנתערבו בניתנים בחוץ - במזבח החיצון שבעזרה – במשנה ובתוספתא אמרו שישפכו לאמה[230], וכן הלכה[231].

ולסוברים שבתערובת מותר לזרוק דמים שלא במקומם משום שאומרים "רואים אותם כאילו הם מים"[232], בקרבנות שדמם אינו נפסל כשנכנס לפנים, לסוברים כן[233], יש לתערובת תקנה, שיתן מן הדם בפנים ויחזור ויתן בחוץ - אבל לא יתן תחלה בחוץ, לפי שמצוה להקדים דמים הפנימיים לדמים החיצוניים[234] - ובדמים שנפסלים בכניסה לפנים הכל מודים שאין תקנה, וישפכו לאמה[235].

תערובת דמים פנימיים וחיצוניים, באופנים שהדין הוא שהכל ישפך לאמה, אם נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים, כשר[236]. נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ, הקרבנות שאינם נפסלים כשנכנס דמם לפנים, כשרים, והקרבנות שנפסלים בכניסת דמם לפנים – יש סוברים חטאת, ויש סוברים אף אשם, ויש סוברים כל הקרבנות[237] – באופנים שהדם נפסל[238], פסולים[239].

בפר ושעיר של יום הכפורים

דמי פר ושעיר של יום-הכפורים* – שצריך לתת מכל אחד מהם אחת למעלה ושבע למטה בקדש-הקדשים* ובהיכל*, תחלה דם הפר ולאחר מכן דם השעיר[240] - שנתערבו בכוס אחת, רבא אמר שיתן מן התערובת את כל הסדר פעם אחת, ועולה לו לכאן ולכאן[241]. ורב ירמיה אמר שאין לעשות כן, לפי שצריך להקדים את כל מתנות הפר למתנות השעיר, וכשנותנם יחד למעלה ואחר כך למטה, הרי מתנה שלמעלה של השעיר קודמת למתנות שלמטה של הפר, אלא יתן אחת למעלה ושבע למטה לשם הפר, וחוזר ונותן לשם השעיר[242], וכן הלכה[243].

נתערבו דם הפר ודם השעיר אחר שנתנו מדם הפר למעלה[244], סבר רב פפא לומר שיתן למטה לשם פר ולשם שעיר יחד, ויחזור ויתן מתנה אחת למעלה לשם שעיר, ואמר לו רבא שאין לעשות כן, שהרי צריך לתת תחלה את המתנה שלמעלה ואחר כך את שלמטה[245], וכאן נותן מתנה של שעיר שלמטה קודם מתנתו שלמעלה, אלא יתן למטה לשם פר, ויחזור ויתן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר[246], וכן הלכה[247].

נתערבו דם הפר ודם השעיר בשתי כוסות, שאין ניכר איזו מדם הפר ואיזו מדם השעיר, נותן אחת למעלה ושבע למטה שלש פעמים, תחלה מכוס אחת, שמא היא דם הפר, וחוזר ונותן מן השניה, שמא היא דם הפר, וחוזר ונותן מן הראשונה, שמא היא דם השעיר[248], שנמצא שמכל מקום נתן מדם הפר ואחריו מדם השעיר[249].

נתערב מקצת הדם, ומקצת לא נתערב, יתן מן הדם שלא נתערב[250]. על הדם שנתערב, אם דינו כשיריים או שהוא נדחה, ע"ע שיריים.

שנתערב בזבחים

@ד. בקרבן פסח. # פסח שנתערב בזבחים – מלבד שלמים ומעשר ובכור[251] - מאחר ואי אפשר להקריב את שניהם על הספק, שהרי נתינת הדם שלהם אינה שוה[252], כולם ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו[253], כדין שאר תערובת בהמות קדשים מין בשאינו מינו[254]. כבר קרב פסחו, יביא בדמי הפסח שבתערובת פסח אחר[255], ודינו כדין מותר הפסח[256]. קרב קרבנו האחר, יביא בדמים קרבן נוסף כמוהו[257].

לא נסתאבו הבהמות עד לאחר הפסח, יביא בדמי הפסח שלמים[258], כדין מותר הפסח, שהוא קרב שלמים[259].

שנתערב בשלמים

פסח שנתערב בשלמים, בתוספתא אמרו שדינו כשאר תערובות מין בשאינו מינו, שירעו עד שיסתאבו[260]. ומן הראשונים יש שכתבו שכל התערובת תקרב כשלמים לאחר הפסח, שהרי מותר הפסח קרב שלמים[261].

שנתערב במעשר

מעשר-בהמה* שנתערב בקרבן-פסח*, שדיני דמם ואמוריהם שוים[262], אלא שבאכילה, הפסח חמור יותר, שאינו נאכל אלא עד חצות, ונאכל דוקא למנוייו[263], וניתן לנהוג כחומרת הפסח אף בבכור ומעשר, רבי שמעון, שסובר שמותר להביא קדשים לבית הפסול[264], סובר שזה ישחט לשם מה שהוא וזה ישחט לשם מה שהוא, ויאכלו שניהם כחמור שבהם, היינו כפסח[265], וחכמים, שסוברים שאין מביאים קדשים לבית הפסול[266], סוברים ששניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כמעשר[267], ולדעתם מביאים בהמה שמנה כיפה שבהם, ואומרים שכל מקום שישנו הפסח, יחול עליה, ויקריבנה לשם פסח[268], ואם כבר קרב פסחו יקריבנה לשלמים[269], וכן הלכה[270].

שנתערב בבכור

פסח שנתערב בבכור-בהמה-טהורה*, שדיני דמם ואמוריהם שוים[271], אלא שהפסח חמור יותר, שאינו נאכל אלא עד חצות, ונאכל דוקא למנוייו[272], וניתן לנהוג כחומרת הפסח אף בבכור, רבי שמעון, שסובר שמותר להביא קדשים לבית הפסול[273], סובר שכשכל בני החבורה כהנים, שמותר להם לאכול בכור, זה ישחט לשם מה שהוא וזה ישחט לשם מה שהוא, ויאכלו שניהם בזמן אכילת הפסח לכהנים המנויים[274]. וחכמים, שסוברים שאין-מביאים-קדשים-לבית-הפסול[275], סוברים שאסור לאכלם כפסח, שהרי ממעטים בזמן אכילת הבכור[276], אלא ממתינים עד שיוממו, ומביאים בהמה שמנה כיפה שבהם, ואומרים שכל מקום שישנו הפסח, יחול עליה[277], ומקריבים אותה לפסח, ואם כבר קרב פסחו, מקריבים אותה לשלמים[278], ואת התערובת אוכלים בתורת בכור בעל מום[279] - שהרי בכור אינה נפדה במומו[280] - וכן הלכה[281].

שנתערב בחולין

פסח שנתערב בחולין, מקדישים את החולין לשם פסח[282], ודינם כמי שאבד פסחו והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון[283].

פסחים שנתערבו זה בזה

שתי חבורות שנתערבו פסחיהם קודם שנשחטו, אלו מושכים להם אחד, ואלו מושכים להן אחד, ומאחר ואפשר והחליפו את קרבנותיהם - ואסור שכל בני החבורה יעזבו את קרבנם וישאירוהו ללא בעלים[284] - אחד מאלו בא לו אצל אלו, ואחד מאלו בא לו אצל אלו, וכך הם אומרים: אם שלנו הוא הפסח הזה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה, ידינו משוכות משלנו, ונמנינו על שלך, וכן חמש חבורות של חמשה חמשה או עשר של עשרה עשרה, מושכים להם אחד מכל חבורה וחבורה לכל פסח ופסח, וכן הם אומרים[285]. על פרטי הדין ע"ע קרבן פסח.

שנים שנתערבו פסחיהם, זה מושך לו אחד, וזה מושך לו אחד, ומאחר ויתכן שהחליפו, זה ממנה עמו אחד מן השוק, זה ממנה עמו אחד מן השוק, זה בא אצל זה, וזה בא אצל זה, וכך הם אומרים: אם שלי הוא פסח זה, ידיך משוכות משלך, ונמנית על שלי, ואם שלך הוא פסח זה, ידי משוכות משלי, ונמניתי על שלך[286]. על פרטי הדין ע"ע קרבן פסח.

פסחים שנפסל אחד מהם

חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה, ונמצאת יבלת – שהיא מום שפוסל את הקרבן[287] - באחד מהן, ואין יודעים מאיזה פסח היה עור זה, כולם יוצאים לבית השריפה[288].

לענין חיובם בפסח-שני* ע"ע פסח שני.

במנחות

עירוב מנחות

סולת ושמן של מנחת קרבן, לכתחלה אין מערבים אותם בשל קרבן אחר, אלא מנחת כל קרבן קרבה לעצמה[289], בין בקרבנות צבור ובין בקרבנות יחיד[290]. ובדיעבד אם נתערבו, אם התערובת היתה לאחר בלילה, כלומר שכל מנחה נבללה בתחלה בפני עצמה, כשרות[291]. ואם נתערבו קודם בלילה, אם היחס בין הסולת והשמן בשתיהן שוה, כגון ששתיהן מנחת כבשים, או אף כשאחת מנחת פרים ואחת מנחת אילים - שאף בהן היחס בין השמן והסולת שוה[292] - כשרות, אבל כשאחת מנחת כבשים ואחת מנחת פרים או אילים, מאחר והללו בלילתן רכה והללו בלילתן עבה, הן פסולות[293], לפי שהן בולעות זו מזו, ונמצאת זו חסרה וזו יתירה[294].

עירוב יין נסכים

יין של נסכי קרבן, לכתחלה אין מערבים אותו ביין של נסכי קרבן אחר, שמא יבא לערב את הסלת והשמן שלהם[295], שאותם אסור לערב[296], אבל לאחר שהוקטרו הסולת והשמן כמצותם, בנפרד, או אם התערבו הסולת והשמן של שתי מנחות, אפילו עוד לא הוקטרו, מותר לערב אף את היין שלהן, כשהתערובת היא של נסכי כבשים עם יין של נסכי כבשים, וכן יין של נסכי פרים עם יין של נסכי אילים, אבל יין של נסכי כבשים עם יין של נסכי פרים אין מערבים אפילו כשנתערבו הסולת והשמן שלהם[297].

יין נסכים שמותר לערב, מותר לערב אף של יחיד בשל צבור ואף של היום בשל אמש[298].

קמצים במנחות הנקטרות

קומץ המנחה שנתערב בקומץ חברתה, או שנתערב במנחה שכולה קרבה, כגון מנחת כהנים או מנחת כהן משיח או מנחת נסכים, תנא קמא סובר שהתערובת כשרה להקרבה[299], וכן הלכה[300], ורבי יהודה סובר שכשנתערב במנחת כהן משיח ובמנחת נסכים התערובת פסולה, לפי שמנחת ישראל בלילתה עבה, ואלו בלילתן רכה[301], והן בולעות זו מזו[302], ומנחת ישראל נפסלת משום ריבוי השמן, והמנחות האחרות נפסלות משום חיסור השמן[303]. על פרטים נוספים בבאור השיטות ע"ע מנחות.

מנחות שלא נקמצו

שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו זו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, כגון שנפלו זו בצד זו, ונשאר כדי קומץ מכל אחת שלא נתערב, כשרות, ואם לאו, פסולות[304], לפי שצריך לקמוץ מכל מנחה לבדה, שנאמר: מסלתה[305], ודרשו: ולא מסלת חברתה[306].

על ביטול שיירי המנחה שנקמצה ראשונה, במנחה השניה[307], ע"ע מנחות.

קומץ במנחה שלא נקמצה

קומץ שנתערב במנחה שטעונה קמיצה ולא נקמצה, לא יקטיר את התערובת[308], לפי שמנחה שלא נקמצה, אין מצוה להקטירה, ולקמוץ ממנה אי אפשר, לפי שהקומץ לא יהיה שלם, שהרי מעורב בו מן הקומץ השני[309]. עבר והקטיר, זו שנקמצה עולה לבעלים, וזו שלא נקמצה אינה עולה לבעלים[310].

על ביטול הקומץ במנחה[311] ע"ע מנחות.

קומצה בשייריה

מנחה שנתערב קומצה בשייריה, או בשיירי חברתה, לא יקטיר[312], לפי שאסור להקטיר שיירי מנחה[313]. ואם הקטיר, המנחה עולה לבעלים[314].

על ביטול הקומץ בשיריים[315], ע"ע מנחות.

על פרטים נוספים בדיני תערובות במנחות ע"ע מנחות וע' קומץ.

בשאר דברים

חלבים

כשמקטירים חלבים על המזבח, בין בקרבנות צבור ובין בקרבנות יחיד, אין מערבים אותם, אלא מקטירים אמורי כל קרבן וקרבן בפני עצמו, שנאמר: והקטירו[316], ודרשו: שלא יערב חלבים בחלבים[317]. ובדיעבד אם נתערבו, מקטירים הכל כאחד[318].

עופות

חטאת העוף ועולת העוף שנתערבו, אפילו אחד בריבוא ימותו כולם[319].

על דיני תערובות בקינים ע"ע קנים.

מעות

מעות חטאת ומעות אשם שנתערבו, לוקח בהן שתי בהמות ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על אחת מהן, ומקריבה לחטאת, ודמי אשם על אחת מהן, ומקריבה לאשם[320]. ואם כבר קרבה חטאתו, יוליך כל המעות לים המלח[321], ואם כבר קרב אשמו, יפלו הכל לנדבה[322].

הערות שוליים

  1. ↑ משנה זבחים עא ב, ורש"י שם; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הט"ז. ועי' זבחים עה ב, הטעם שפסח ואשם, אע"פ שזה בן שנה וזה בן שתים, יכולים להתערב.
  2. ↑ ע"ע אשם.
  3. ↑ ע"ע חטאת.
  4. ↑ עי' זבחים עה ב, שהזכירה שעיר נשיא, ועי' תפא"י זבחים פ"ח מ"ב, שיש חטאות נוספות שהן זכרים, וע"ע חטאת.
  5. ↑ ע"ע אשם.
  6. ↑ זבחים עה ב, לפי תיקון הגירסא שבשטמ"ק שם; עי' רמב"ם שם. ועי' תוס' זבחים שם ד"ה דהאי.
  7. ↑ ע"ע חטאת. שטמ"ק זבחים עא ב.
  8. ↑ עי' משנה זבחים ע ב ואילך, וגמ' שם עא ב ואילך.
  9. ↑ ציון 56 ואילך.
  10. ↑ רע"ב זבחים פ"ח מ"ב.
  11. ↑ רש"י זבחים עא ב ד"ה קדשים בקדשים, בבאור משנה דלהלן.
  12. ↑ משנה זבחים עא ב; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"ד. ועי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג סוף פ"א אות יג, שדרשו לענין עולה ממה שנאמר בה בויקרא א ג: יקריבנו וגו' יקריב, מה ת"ל יקריב יקריב, לרבות שנתערבה בעולה אחרת או בתמורת עולה.
  13. ↑ רמב"ם שם.
  14. ↑ עי' זבחים עד סוע"ב; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"ד.
  15. ↑ רמב"ם שם. על פרטי דיני המכירה והקניה בדמים עי' ציון 29. וע"ש דרך נוספת, שיתן האחד את חלקו לחברו.
  16. ↑ עי' לעיל.
  17. ↑ עי' תוספתא זבחים פ"ח, ומנחת בכורים שם פ"ח ה"א ד"ה ויתנה עליו. ועי' מנ"ב שם ד"ה מת אחד מהם, שזה דוקא כשאמרו "הרי עלי", שהם חייבים באחריותו, ע"ע נדבה.
  18. ↑ תוספתא זבחים פ"ח, ומנחת בכורים שם בבאורה; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"י. ועי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג סוף פ"א אות יג, שדרשו לענין תערובת עולה בתמורתה, ששתיהן קרבות, ממה שנאמר בעולה בויקרא א ג: יקריבנו וגו' יקריב, מה ת"ל יקריב יקריב, לרבות שנתערבה בעולה אחרת או בתמורת עולה.
  19. ↑ תוספתא זבחים פ"ח; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הי"א.
  20. ↑ עי' להלן.
  21. ↑ עי' ציון 43.
  22. ↑ עי' ציון 40.
  23. ↑ עי' ראב"ד שם ה"י, וכ"מ שם בבאור דבריו.
  24. ↑ כ"מ שם בדעת רמב"ם שם.
  25. ↑ עי' רש"י זבחים עא ב ד"ה מין בשאינו, ורש"י כת"י שם, לפי אחת הנוסחאות.
  26. ↑ רש"י זבחים שם ורש"י כת"י שם; עי' רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"ה, ואו"ש שם ה"ו בבאור דבריו, ועי' ערוה"ש העתיד פסוהמ"ק סי' קלה סי"ב ויג. ועי' תוספתא שבציון 29, ורמב"ם שם ה"ח, דוגמא נוספת.
  27. ↑ עי' רש"י כת"י שם לפי אחת הנוסחאות; עי' חשק שלמה זבחים שם, בבאור ד' רש"י שם. ועי' ציון 253, שכן הדין בפסח שנתערב בזבחים.
  28. ↑ רש"י כת"י שם. ועי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג סוף פ"א אותיות יד טו, שדרשו לענין עולה, שאין מקריבים אותה בתערובת, ממה שנאמר בה בויקרא א ג: יקריבנו וגו' לבדו הוא קרב, ולא שנתערב באחרים.
  29. ↑ משנה זבחים עא ב; עי' תוספתא שם פ"ח: עולה שנתערבה באחד מכל הזבחים וגו' חטאת שנתערבה באחד מכל הזבחים וגו' אשם שנתערב באחד מכל הזבחים וגו', תודה שנתערבה באחד מכל הזבחים וגו' שלמים שנתערבו באחד מכל הזבחים וגו', ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי יפה וגו'; עי' רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"ה וה"ח וה"י. ועי' רמב"ם שם ה"ו, שימכרו כל בהמה לבדה, כלומר שימכרן ללוקח בזו אחר זו, השלמים בכל מקום שם והעולה בכל מקום שהיא, וישלם על השלמים בנפרד ועל העולה בנפרד, וכך לא יהיו הדמים מעורבים, ועי' תוי"ט זבחים פ"ח מ"ב ד"ה וימכרו. ועי' רש"י זבחים שם ד"ה וימכרו, שיש למחוק תיבת וימכרו, ולדעתו אין מוכרים אלא מביאים דמים ומחללים כל קרבן בנפרד בכל מקום שהוא.
  30. ↑ תוספתא זבחים פ"ח, ומנחת בכורים שם ה"א ד"ה ויתנה. ועי' מנ"ב שם ד"ה מת אחד, שמדובר שאמר "הרי עלי", שאז חייב באחריות, ע"ע נדבה.
  31. ↑ עי' ציון 29.
  32. ↑ תוספתא זבחים פ"ח: קרבה עולתו וגו' כבר קרב תודה וגו' כבר קרבו שלמים וגו'; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"ז, לענין עולה ושלמים, וה"י, לענין תודה.
  33. ↑ עי' ראב"ד פסוהמ"ק שם ה"י, וכ"מ שם בבאור דבריו.
  34. ↑ תוספתא שם: חטאת שנתערבה באחד מכל הזבחים וגו' קרבה חטאתו וגו'; רמב"ם שם ה"ח. על טעם הדבר עי' ר"י קורקוס וכ"מ ולח"מ שם, וע"ע חטאות המתות ציון 168. ועי' תוספתא פסחים פ"ט, שאם קרבה חטאתו יביא בדמיה חטאת אחרת, ועי' חסדי דוד ומנחת בכורים פסחים שם, בסתירת דברי התוספתא.
  35. ↑ תוספתא שם: אשם שנתערב באחד מכל הזבחים וגו' קרב אשמו וגו'; רמב"ם שם הט"ו. על טעם הדבר ע"ע אשם שנתק לרעיה. ועי' תוספתא פסחים פ"ט, שאם קרב אשמו יביא אשם אחר, ועי' חסדי דוד פסחים שם, ועי' ציון 34.
  36. ↑ עי' ערכיהם. עי' רש"י זבחים עא ב ד"ה נתערבו.
  37. ↑ עי' ציון 28 ואילך.
  38. ↑ עי' ערכיהם. רש"י שם.
  39. ↑ רש"י שם ד"ה ירעו; עי' לח"מ פסוהמ"ק פ"ו הי"ג.
  40. ↑ משנה זבחים שם, ורש"י שם ד"ה ירעו; רמב"ם שם הי"ד.
  41. ↑ ע"ע. עי' משנה זבחים עה ב; עי' תוספתא פסחים פ"ט וזבחים פ"ח. ועי' להלן, על המקרים שבהם נחלקו התנאים.
  42. ↑ רש"י על משנה זבחים שם; עי' רש"י בכורות סא א ד"ה אין מביאין.
  43. ↑ עי' ציונים 51, 60, 270, 281.
  44. ↑ ע"ע הנ"ל. עי' משנה זבחים שם; עי' תוספתא פסחים שם וזבחים שם. ועי' להלן, על המקרים שעליהם נחלקו התנאים.
  45. ↑ ע"ע אשם וע' שלמים.
  46. ↑ ע"ע אשם.
  47. ↑ עי' לעיל.
  48. ↑ משנה זבחים עה ב, ורש"י שם ד"ה כחמור; ספרא צו פרשה ה סוף פ"ח אות ב.
  49. ↑ משנה זבחים שם, ורש"י שם ד"ה לבית הפסול; ספרא שם, וע"ש שדרשו כן מן הכתוב באשם בויקרא ז א: קדש קדשים הוא, שמילת "הוא" ממעטת, ועי' קרבן אהרן שם ביאור הדרשה.
  50. ↑ עי' רש"י זבחים שם ד"ה לבית הפסול. על אופן הפדיון והמכירה עי' ציון 29.
  51. ↑ רמב"ם דלהלן.
  52. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הט"ו.
  53. ↑ ציון 6 ואילך.
  54. ↑ עי' לעיל.
  55. ↑ תוספתא פסחים פ"ט; תוספתא זבחים פ"ח.
  56. ↑ עי' תוספתא שם ושם. ועי' רש"י בכורות סא א ד"ה אין מביאין.
  57. ↑ תוספתא פסחים שם.
  58. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הי"ג.
  59. ↑ לח"מ שם.
  60. ↑ רמב"ם שם.
  61. ↑ עי' משנה פסחים צח א, ותוספתא פסחים פ"ט וזבחים פ"ט. וע"ע אין מביאים קדשים לבית הפסול ציון 8 ואילך.
  62. ↑ ציונים 262 ואילך, 271 ואילך.
  63. ↑ ע"ע שלמים.
  64. ↑ תוספתא זבחים פ"ח, ומנח"ב שם ה"ג, ופסחים פ"ט, ומנח"י ומנח"ב שם ה"ג.
  65. ↑ משנה זבחים ע ב - עא ב; עי' תוספתא זבחים פ"ח; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"ג. ועי' תוספתא מנחות פי"ג וברייתא במנחות קח ב, ורמב"ם פסוהמ"ק שם ה"ד, שמי שנתערב לו שור של עולה בכמה שוורים חולין, הגדול שבהם עולה והשאר ימכרו לצרכי עולה ודמיהם חולין, ועי' חזון יחזקאל על תוספתא מנחות שם ה"ב, שביאר הטעם שהגדול עולה, ואין אומרים שמוכרים את החולין בכל מקום שהם, כבזבחים שם, ועי' חי' הגרי"ז זבחים עא ב.
  66. ↑ עי' ציון 12 ואילך. רש"י זבחים שם. ועי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג סוף פ"א אות יג, שדרשו לענין עולה ממה שנאמר בה בויקרא א ג: יקריבנו וגו' יקריב, מה ת"ל יקריב יקריב, לרבות שנתערבה בעולה אחרת או בתמורת עולה או בחולין.
  67. ↑ רמב"ם שם.
  68. ↑ ע"ע הודאת בעל דין וע' עד אחד וע' שור הנסקל.
  69. ↑ משנה זבחים עא ב; תוספתא שם פ"ח; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"ב. ועי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג סוף פ"א אות יג, שדרשו לענין עולה ממה שנאמר בה בויקרא א ג: יקריבנו וגו' אוציא את שנתערב בפסולין שאינן כשרים ליקרב.
  70. ↑ תוספתא שם.
  71. ↑ משנה זבחים ע ב, וגמ' שם עא ב בבאורה; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"א ואסו"מ פ"ג הי"ב. ועי' תו"י יומא נו א דיבור ראשון, שמ' שכונסים אותם לכיפה, וע"ע שור הנסקל, על דין שור הנסקל שנתערב בבהמות אחרות, אם סוקלים אותו.
  72. ↑ עי' זבחים עג ב, עד א.
  73. ↑ ציון 126 ואילך.
  74. ↑ ציון 613 ואילך.
  75. ↑ רש"י כת"י זבחים עה ב.
  76. ↑ רש"י כת"י שם.
  77. ↑ משנה זבחים עה ב, ורש"י שם כת"י; עי' תוספתא פסחים פ"ט וזבחים פ"ח: במה דברים אמורים בזמן שנתערבו חיין, אבל בזמן שנתערבו שחוטין יאכלו כחמור שבהם; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הי"ט והכ"ב.
  78. ↑ עי' ציון 41 ואילך.
  79. ↑ עי' משנה שם וברייתא שם ושם, וגמ' שם עו א: לית תקנתא, ורש"י שם עה ב ד"ה לא יאכלו ועו א ד"ה חתיכה.
  80. ↑ ע"ע חטאת.
  81. ↑ ע"ע עולה.
  82. ↑ משנה זבחים עז א.
  83. ↑ ע"ע אסורי מזבח ציון 57 ואילך.
  84. ↑ רש"י שם ד"ה ורואה אני.
  85. ↑ משנה שם. ועי' ציון 99, כעי"ז לענין העלאת בעלי מומים על המזבח בתערובת, וציון 170, כעי"ז לענין זריקת דם בעלי מומים בתערובת, וציון 213, כעי"ז לענין דם על המזבח שלא במקומו בתערובת.
  86. ↑ משנה שם. ועי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ד תחי' פ"ו אות ו ופרשה ה תחי' פ"ז אות ד, וקרבן אהרן שם פרשה ד שם בבאורו, שמשמע שאין מקריבים אברי עולה שנתערבו באברי קדשי קדשים אחרים ובאברי קדשים קלים.
  87. ↑ רש"י שם ד"ה ויצאו.
  88. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"כ.
  89. ↑ ציון 79 ואילך.
  90. ↑ תוספתא זבחים פ"ח וברייתא זבחים עז א.
  91. ↑ עי' זבחים עז ב: מידי דהוי אבשר חטאת, ושם: לא מאיסי, ורש"י שם ד"ה מידי דהוי. ועי' ציון 96, שלענין בעלי מומים, מפני שהם מאוסים, דעת חכמים שאין מעלים אותם על המזבח בתערובת כאילו הם עצים.
  92. ↑ ע"ע בעל מום.
  93. ↑ תוספתא זבחים פ"ח, וברייתא זבחים עז א.
  94. ↑ תוספתא שם.
  95. ↑ עי' ציון 91.
  96. ↑ זבחים עז ב: הכא מאיסי, ורש"י שם ד"ה מידי דהוי. ועי' תוס' זבחים שם ד"ה הא, ותוס' יומא סד א ד"ה הא, שחכמים חולקים על הדרשה של רבי אליעזר שלהלן, שמתירה להעלות בעלי מומים בתערובת, ולדעתם מן התורה אין מעלים אותם, ועי' ציונים 114, 118, שיש תנאים שסוברים שסוברים שמן התורה אין מעלים בתערובת ומדרבנן מעלים.
  97. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הכ"א.
  98. ↑ תוספתא זבחים פ"ח וברייתא זבחים עז א. ועי' זבחים עז ב, שרב הונא אמר שר"א לא התיר אלא במום בדוקין שבעין, ודוקא לדעת רבי עקיבא, שאמר בהם שאם עלו לא ירדו, ע"ע בעל מום ציון 92 ואילך, ובאר רב פפא את דבריו שמדובר כשכבר עלו על גבי כבש, שאז לר"ע מעלים אותם אפ' לכתחלה, ע"ע כבש, ועי' זבחים שם שהגמ' דוחה פירוש זה, שא"כ יהיה מותר להעלותם על המזבח אף ללא תערובת.
  99. ↑ תוספתא שם וברייתא שם. ועי' ציון 85, כעי"ז לענין הקטרת אברים נאכלים בתערובת, וציון 170, כעי"ז לענין זריקת דם בעלי מומים בתערובת, וציון 213, כעי"ז לענין דם על המזבח שלא במקומו בתערובת.
  100. ↑ ויקרא כב כה.
  101. ↑ זבחים עז ב, ויומא סד א, וע"ש שהדרשה היא מזה שנאמר בם ולא בהם. ועי' ציון 113. ועי' תוס' זבחים שם ד"ה אודו, שר"א סומך רק על הטעם הזה, ואינו סובר "כאילו הם עצים", ולא הזכיר סברא זו אלא כדי להקשות על חכמים. ועי' תוס' זבחים עד א ד"ה רב, שמחמת הדרשה הזו ר"א מתיר אפ' בתערובת אחד באחד. ועי' גמ' זבחים עז ב שזה הטעם שרבי אליעזר לא מתיר (לדעת רבי יהודה) אלא בתערובת עם בעל מום, ולא בתערובת עם רובע ונרבע, שבו לא נאמרה דרשה להתיר תערובת, ועי' ציון 103. ועי' ציון 114, שיש שסוברים בדעת רבי אליעזר שאע"פ שדורשים את הדרשה הנ"ל, לכתחלה אין מעלים בעלי מומים על המזבח אפילו בתערובת, ועי' ציון 118, שיש שכתבו כן אף בדעת תנאים אחרים.
  102. ↑ עי' משנה זבחים עז ב, שר"א מתיר להעלות אבר מן התערובת למזבח רק אחר שקרב אבר אחד כזה מן התערובת, עי' ציון 110, וגמ' שם עז א: מתני' דלא כי האי תנא, ורש"י שם ד"ה מתני'.
  103. ↑ תוספתא פסחים פ"ט וזבחים פ"ח, וכעי"ז ברייתא זבחים עז א; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הי"ט. ועי' כ"מ שם. ועי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ד תחי' פ"ו אות ו ופרשה ה תחי' פ"ז אות ד, וקרבן אהרן שם פרשה ד שם בבאורו, שדרשו ממה שנאמר בעולה בויקרא א יג: והקריב, אוציא את שנתערב בפסולין, שאין מקריבים קרב וכרעים של עולה שנתערבו בפסולים.
  104. ↑ עי' ציונים 85, 90. תוספתא זבחים שם וברייתא זבחים שם. ועי' ציונים 91, 96, על טעם החילוק בין אברים הנאכלים לבין אברי פסולים, לענין העלאתם כאילו הם עצים.
  105. ↑ עי' ציון 99. תוספתא זבחים שם וברייתא זבחים שם. ועי' גמ' זבחים שם, וציון 101, על טעם החילוק בין רובע ונרבע לבין בעל מום.
  106. ↑ עי' זבחים עד א.
  107. ↑ ציון 9 ואילך.
  108. ↑ עי' לעיל מחלוקת בדבר.
  109. ↑ רש"י יומא סד א ד"ה אם קרב.
  110. ↑ משנה זבחים עז ב. ועי' ציון 174, כעי"ז לענין דם. ועי' ציון 98 ואילך, שיש תנאים שחולקים בדעת רבי אליעזר וסוברים שמותר לכתחלה להקריב את כל התערובת, ועי' ציון 102.
  111. ↑ רש"י זבחים שם ד"ה איברים ויומא שם ד"ה יקריבו.
  112. ↑ ויקרא כב כה.
  113. ↑ יומא שם, ורש"י שם. ועי' ציון 101. ועי' תוס' זבחים עד א ד"ה רב, שמחמת הדרשה הזו ר"א מתיר מן התורה אפ' בתערובת אחד באחד.
  114. ↑ עי' יומא שם, ורש"י שם ד"ה דהואיל ונתערבו. ועי' ציון 101, שיש סוברים בדעת רבי אליעזר שמחמת הדרשה הנ"ל מותר אף לכתחלה להעלות בעלי מום בתערובת.
  115. ↑ עי' זבחים עד א. וע"ע דחוי ציון 10.
  116. ↑ זבחים עז ב, ורש"י שם ד"ה אלא שנים. ועי' ציון 176, כעי"ז לענין דם. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם זבחים פ"ח מ"ה, פי' אחר בד' רבי אלעזר.
  117. ↑ משנה זבחים עז ב.
  118. ↑ רש"י שם ד"ה יצא. ועי' תוס' יומא סד א ד"ה הא וזבחים שם ד"ה הא, שאף חכמים מודים שמן התורה מותר להעלות בעלי מומים בתערובת, מהדרשה שאמר רבי אליעזר, אלא שמדרבנן אסור להעלותם, ולדעתם האיסור מדרבנן הוא אפילו כשקרבו כולם חוץ מאחד, וע"ש שמ"מ אותם שעלו לא ירדו. ועי' ציון 96, שיש תנאים שחולקים לגמרי על הדרשה של ר"א, ולדעתם מן התורה אסור בשום אופן להעלות בעלי מומים אפ' בתערובת.
  119. ↑ ע"ע דיחוי ציון 13. כ"מ ע"ז פ"ז ה"י.
  120. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הכ"א, וכ"מ שם הי"ט.
  121. ↑ ציון 80 ואילך.
  122. ↑ ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן בזבחים עח א ובחולין פז ב; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הכ"ב. ועי' תוס' זבחים עז ב ד"ה רואין, שאין די בחזותא בעלממא, אלא צריך שיהיה מראה דם גמור. ועי' תוס' שם שאם עירה בשפע הרבה יחד, אין ראשון ראשון בטל, אלא הולכים אחר המראה כדלהלן.
  123. ↑ משנה זבחים עז ב, ור' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן בזבחים שם ובחולין שם בבאורה; עי' תוספתא זבחים פ"ח; רמב"ם שם.
  124. ↑ רש"י זבחים עח א ד"ה לא שנו.
  125. ↑ עי' ד' ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן בזבחים עח א ובחולין פז ב, ורמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הכ"ב.
  126. ↑ משנה זבחים עז ב, ור' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן שם עח א בבאורה, וגמ' שם עח ב בבאורה; עי' תוספתא זבחים פ"ח; עי' זבחים עח ב, בדעת רבי יהודה בברייתא שם, שאמר שכלי מלא יין לבן או חלב שהטבילוהו במקוה, רואים את המשקים הללו כאילו הם דם, ואם היה די בתערובת מי המקוה לבטל את מראה הדם, הם בטלים ואינם חוצצים בטבילת הכלי, וע"ע חציצה.
  127. ↑ רמב"ם שם.
  128. ↑ עי' רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הכ"ב. ועי' לח"מ שם שמקשה ע"פ הסוגיה בזבחים שם, שהרמב"ם סותר לדבריו במקואות פ"ג הי"ח.
  129. ↑ עי' ד' חכמים בברייתא בזבחים עח ב, לענין דלי שיש בו יין לבן או חלב (עי' ציון 126) שהולכים אחר הרוב, וגמ' שם: תנאי היא.
  130. ↑ עי' ד' ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן בזבחים עח א ובחולי פז ב, ורמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הכ"ב.
  131. ↑ משנה זבחים עז ב; עי' תוספתא זבחים פ"ח; רמב"ם שם.
  132. ↑ רמב"ם שם. על הטעם שאין בזריקת דם החולין על המזבח משום איסור חולין-בעזרה, עי' תוס' זבחים שם ד"ה בדם בהמה, וע"ע חולין בעזרה ציון 30 ואילך.
  133. ↑ רמב"ם שם.
  134. ↑ משנה שם עח א; תוספתא שם פ"ח: רבי יהודה בשם רבן גמליאל.
  135. ↑ ע"ע בטול אסורים ציון 3 ואילך. עי' מנחות כב ב; רש"י זבחים עז ב ד"ה אין דם.
  136. ↑ עי' ציונים 143, 152.
  137. ↑ עי' ציונים הנ"ל.
  138. ↑ רש"י זבחים עט ב ד"ה ת"ק וד"ה דכ"ע; תוס' שם סוף ד"ה במאי. ועי' תוס' שם ד"ה ה"ג, שלסוברים שהגזרה היא שמא יזרוק דם התמצית או דם פסולים בלא תערובת, עי' ציון 143, בדם חולין אין חשש שיבא לטעות בזה.
  139. ↑ תוספתא זבחים פ"ח.
  140. ↑ רש"י זבחים עח א ד"ה בדם, בבאור משנה שם.
  141. ↑ עי' להלן. ועי' ציון 131 ואילך, על שיעור ביטול דם בדם.
  142. ↑ משנה זבחים עח א; תוספתא זבחים פ"ח: נתערב ברובע וגו'; עי' תוספתא שם, וברייתא זבחים פא א: אמר רבי יהודה לא נחלקו וגו' נתערב ברובע ונרבע וגו'; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הכ"ג. ועי' רמב"ם שם שהזבחים כולם פסולים, ועי' כ"מ ולח"מ שם.
  143. ↑ עי' ד' ר' זביד ור' פפא בזבחים עט ב, ורש"י שם ד"ה ת"ק. ועי' תוס' שם ד"ה ה"ג, שפי' הגזרה בע"א, שמא יבא לזרוק את הדם הפסול בלא תערובת. ועי' ציון 138, הטעם שכשנתערב בדם חולין אין גוזרים. ועי' תוס' שם ד"ה במאי, ושם עז ב ד"ה בדם, שאין לפרש שהטעם הוא מחמת האיסור להעלות דם פסולים על המזבח, ע"ע אסורי מזבח, לפי שבתערובת דם שאינו כשר כל התנאים שבמשנה סוברים שאומרים "רואים אותו כאילו הוא מים", ואין איסור לזרקו על המזבח, ועי' ציונים 165, 168, שלענין דם בעלי מומים יש סוברים שאין אומרם "רואים", ועי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ד סוף פ"ד אות ח, שלמדו מדרשה שדם שנתערב בדם פסולים אינו נזרק. ועי' תוספתא זבחים שם, שכשנתערב בדם פסולים אפ' בשני כוסות ישפך לאמה, ועי' מנחת ביכורים שם ה"ז ד"ה נתערבו, שפי' שאף זה מחמת הגזרה שמא יתערב ויתבטל, וע"ש בדעת ר' יהודה בתוספתא שם, בד"ה ובין בבלול, שבתערובת פסולים אין הטעם מחמת גזרה אלא משום שאסור לזרוק פסולים על המזבח אפ' בתערובת, לפי שהם מאוסים, ועי' ציון 163 שיש שפי' כן לענין בעלי מומים.
  144. ↑ זבחים עט ב, ורש"י שם ד"ה ת"ק.
  145. ↑ עי' רמב"ם זבחים פ"ב הכ"ג.
  146. ↑ זבחים שם, ורש"י שם ד" דכ"א. ועי' תוספתא זבחים פ"ח: רבי אליעזר מכשיר בדם התמצית, שמשמע כר"פ, שר"א לא נחלק אלא על דם התמצית ולא על דם פסולים, עי' ציון 158.
  147. ↑ עי' תוספתא שם, וברייתא זבחים פא א: אמר רבי יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על דם וגו' שנתערב ברובע ונרבע וגו'.
  148. ↑ משנה זבחים עח א, ורש"י שם ד"ה אם לא נמלך; תוספתא שם; עי' רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הכ"ג.
  149. ↑ עי' תוספתא שם: ואם נתן רואים אותו כאילו הוא במים אם בטלו מראיו וגו'; הר המוריה על הרמב"ם שם.
  150. ↑ ע"ע זריקה ציון 227 ואילך.
  151. ↑ משנה זבחים עח א; עי' תוספתא זבחים פ"ח; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הכ"ג.
  152. ↑ זבחים עט ב, ורש"י שם ד"ה ת"ק. ועי' תוס' שם ד"ה ה"ג, שפי' הגזרה בע"א, שמא יבואו לזרוק את דם התמצית בלא תערובת, וע"ש שלרב פפא שבציון 158 א"א לפרש כן. ועי' ציון 138, הטעם שכשנתערב בדם חולין אין גוזרים. ועי' תוס' שם, ושם עז ב ד"ה בדם, שאין לפרש שהטעם הוא מחמת האיסור להעלות דם התמצית על המזבח, ע"ע זריקה, לפי שבתערובת דם שאינו כשר כל התנאים שבמשנה סוברים שאומרים "רואים אותו כאילו הוא מים", ועי' ציונים 165, 168, שבדם בעלי מומים יש סוברים שאין אומרים "רואים".
  153. ↑ משנה זבחים עח א; עי' תוספתא זבחים פ"ח; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הכ"ג.
  154. ↑ עי' תוספתא שם: ואם נתן רואים אותו כאילו הוא במים אם בטלו מראיו וגו'; הר המוריה על רמב"ם שם.
  155. ↑ משנה זבחים שם; תוספתא זבחים פ"ח.
  156. ↑ עי' זבחים עט ב, ורש"י שם ד"ה ת"ק וד"ה דכ"ע.
  157. ↑ זבחים עט ב, ורש"י שם ד"ה בגוזרין.
  158. ↑ זבחים שם. ועי' תוספתא זבחים פ"ח: רבי אליעזר מכשיר בדם התמצית, שמשמע כדעה זו.
  159. ↑ משנה זבחים עט ב.
  160. ↑ עי' רש"י שם ד"ה דם תמימים.
  161. ↑ רש"י שם. ועי' ציונים 143, 152 גזירות כעין זו. ועי' ציון 157, שיש אמוראים שסוברים שאין גוזרים גזירות כאלה בקדשים, ועי' רש"ש שם. ועי' תוס' שם ד"ה במאי, ושם עז ב ד"ה בדם, שאין לפרש שהטעם הוא מחמת האיסור להעלות דם בעלי מומים על המזבח, עי' להלן, לפי שבתערובת דם שאינו כשר כל התנאים שבמשנה סוברים שאומרים "רואים אותו כאילו הוא מים", ועי' ציונים 165, 168, שבדם בעלי מומים יש סוברים שאין אומרים "רואים".
  162. ↑ רש"י שם. ועי' ציון 158, לענין גזרה דומה, שכשאין שכיח שהדם הפסול ירבה, לא גוזרים.
  163. ↑ עי' שטמ"ק זבחים פא א ד"ה בין בבלול; רש"ש זבחים עט ב על רש"י במשנה שם ד"ה דם.
  164. ↑ ע"ע בעל מום ציון 80 ואילך.
  165. ↑ עי' רע"ב ותוי"ט ותפא"י זבחים פ"ח מ"ח. ועי' תוס' שבציון 161, ועי' ציון 149 ואילך.
  166. ↑ רבי יהודה בתוספתא זבחים פ"ח ובברייתא בגמ' שם פא א.
  167. ↑ ע"ע בעל מום ציון 80 ואילך.
  168. ↑ עי' תוספתא שם וברייתא שם, ורש"י שם ד"ה שר"א. ועי' ציון 96, שכן דעת חכמים אף לענין האיסור להעלות על המזבח אברי בעלי מומים, שהוא אף בתערובת.
  169. ↑ רבי יהודה בתוספתא שם ובברייתא שם. ועי' ציון 174, שי"ס בדעת רבי אליעזר שלכתחלה אין זורקים.
  170. ↑ תוספתא שם. ועי' ציונים 85, 99, כעי"ז לגבי הקטרת אברים שאין דינם להיקרב, בתערובת, וציון 213, כעי"ז לענין דם על המזבח שלא במקומו בתערובת.
  171. ↑ עי' ציון 101, שי"א שר"א למד כן מדרשה לענין העלאת אברי בעלי מומים בתערובת, ורש"י זבחים שם ד"ה שר"א אומר, שזה טעמו אף לענין דם. ועי' ציון 113, שי"ס בדעת רבי אליעזר שאע"פ שמן התורה מותר להעלות בעלי מומים בתערובת, מדרבנן אסור.
  172. ↑ עי' גמ' זבחים פא א, ורש"י שם ד"ה שר"א וד"ה ומשני. ועי' רש"י שם, שמפ' שהדם הכשר היה הרוב, וזרק כשיעור דם בעל המום ועוד, ועי' טהרת הקדש שם בטעם שכ' כן, שמהלשון "יקרב" שבברייתא משמע שמקיים את הנתינה כדינה, כולל שפיכת שיריים, וזה דוקא באופן שאף אחר שודאי ניתן מדם הכשר למעלה, נותר ממנו עוד לשפיכת שיריים, וזה יתכן רק כשהדם הכשר הוא הרוב.
  173. ↑ עי' ציון 159 ואילך.
  174. ↑ משנה זבחים עט ב; עי' תוספתא זבחים פ"ח, ומנחת בכורים שם ה"ז ד"ה כוס אחד, בבאורה. ועי' ציון 169, שיש תנאים שסוברים בדעת ר"א שבתערובת עם דם בעלי מומים זורקים הכל לכתחלה.
  175. ↑ ציון 110 ואילך.
  176. ↑ זבחים פ א.
  177. ↑ ציון 116.
  178. ↑ משנה שם ותוספתא שם.
  179. ↑ ציון 117 ואילך.
  180. ↑ עי' רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הכ"ג, לענין דם פסולים, ולא חילק בין בעלי מום לשאר פסולים.
  181. ↑ ע"ע בטול ברוב.
  182. ↑ זבחים פא א וב; מנחות כב ב; תמורה ה ב.
  183. ↑ רש"י זבחים פא א ד"ה דאין עולין.
  184. ↑ במדבר יח יז.
  185. ↑ רש"י זבחים פא א ד"ה קדש הם, בבאור ברייתא שם, ורש"י תמורה ה ב ד"ה בכל העולין, בבאור דברי רבא שם.
  186. ↑ ברייתא זבחים שם, וגמ' שם: תנאי היא; רבא בתמורה שם.
  187. ↑ ויקרא טז יח.
  188. ↑ ע"ע עבודת יום הכפורים.
  189. ↑ זבחים פא א, ורש"י שם ד"ה האי; מנחות כב א וב, ורש"י שם א ד"ה הדבר ידוע; אביי בתמורה ה ב.
  190. ↑ ויקרא א ה.
  191. ↑ עי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ד סוף פ"ד אות ז, וברייתא זבחים פא א וב, וגמ' שם ב: תנאי היא, ורש"י שם ד"ה ת"ל. ועי' ספרא שם וברייתא שם, פרטים נוספים בדרשה, לרבות דמי כמה מיני קרבנות שנתערבו, דם עולה בדם עולה ובדם תמורה ובדם חולין, וכן דם עולה בדם אשם ושלמים ותודה ובכור ומעשר ופסח, שבכולם אינו בטל.
  192. ↑ ר"ן נדרים נב א. וע"ש שאף הסוברים שבתערובת איסור והיתר מין במינו בטל (ע"ע בטול ברוב) מודים שדברים דומים אין מבטלים זה את זה, אלא שלדעתם אין הולכים אחר הדמיון בעצם אלא אחר החילוק באיסור והיתר, ולפיכך האסור והמותר, אפילו הם מאותו המין, נחשבים דברים שאינם דומים זה לזה, אבל דמים הכשרים לזריקה נחשבים דברים הדומים זה לזה, ולפיכך אינם מבטלים זה את זה.
  193. ↑ משנה זבחים פ א, ורש"י; תוספתא זבחים פ"ח; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הי"א.
  194. ↑ משנה זבחים פ א ורש"י; תוספתא זבחים פ"ח, ועי' תוספתא שם (וכעי"ז ברייתא בזבחים עה א): חטאת יחיד שנתערבה זו בזו, חטאת צבור שנתערבה זו בזו, חטאת יחיד וצבור שנתערבו זו בזו, וכן בתודות וכן בעולות וכן בשלמים, נותן ארבע מתנות מכל אחד ואחד; עי' ספרא צו פרשה ה סוף פ"ח אות ב: מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים יזרק, ת"ל (ויקרא ז א - ב) קדש קדשים וגו' ואת דמו יזרוק; רמב"ם שם.
  195. ↑ עי' תוספתא זבחים פ"ח, וברייתא בזבחים עה א: בד"א שנתערבו חיים, ורבא בגמ' שם בבאורה, שנתערבו שחוטים כעין חיים, כלומר שהדמים עדיין נפרדים זה מזה, אלא שאינם ניכרים, היינו שנתערבו בכוסות, וע"ז נאמר בברייתות שם: נותן ד' מתנות מכל אחת ואחת.
  196. ↑ עי' תוספתא זבחים פ"ח, וברייתא בזבחים עה א: בד"א שנתערבו חיים אבל נתערבו שחוטין נותן ארבע מתנות מכולן, ורבא בגמ' שם בבאורה, שנתערבו שחוטים הכוונה שהדמים נתערבו בכוס אחת.
  197. ↑ ע"ע בילה. עי' להלן; רש"י זבחים שם ד"ה אבל נתערבו.
  198. ↑ עי' לעיל.
  199. ↑ עי' לעיל.
  200. ↑ זבחים פ ב ורש"י שם ד"ה אחת באחת וד"ה ארבע בארבע. ועי' תוס' שם ד"ה כגון, הטעם שלא העמידו אפ' שנתערב דם רב משני הקרבנות, ונותן את כולו.
  201. ↑ ע"ע זריקה.
  202. ↑ עי' תוספתא זבחים פ"ח, וברייתא בזבחים עה א: רבי אומר רואים את המתנה אם יש בה כדי לזה וגו', וגמ' שם עה א וב בבאור דבריו.
  203. ↑ משנה זבחים פ א ותוספתא שם פ"ח.
  204. ↑ עי' ציון 213, שר"א אמר סברא זו לענין תערובת אחרת. רש"י זבחים שם ד"ה ר' אליעזר, ותוס' שם עט ב ד"ה אמר לו.
  205. ↑ משנה שם ותוספתא שם. ועי' ספרי דברים ראה פיסקא פב, שסתם שינתנו במתנה אחת. ועי' עירובין ק א, בבאור מחלוקת ר"א ורבי יהושע, שנחלקו אם שב ואל תעשה עדיף או קום ועשה עדיף. ועי' תוס' זבחים כו ב ד"ה ואי, לסוברים שנתינה שלא במקומו מועילה, ע"ע זריקה ציון 190 ואילך, מדוע צריך לחזור ולתת למטה אחר שנתן למעלה, ואין אומרים שיצא ידי חובת כל הקרבנות בנתינה למעלה.
  206. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הי"א.
  207. ↑ ציון 4 ואילך.
  208. ↑ עי' ד' רבא בזבחים פא א, ורש"י שם ד"ה אלא אמר רבא.
  209. ↑ זבחים פא א. וע"ש שבזה אף רבי יהושע מודה שיתן הכל במתן ארבע, לפי שאין כאן בל תוסיף, שהרי מהקרבן הטעון מתנה אחת אין יותר משיעור מתנה אחת.
  210. ↑ ציון 202.
  211. ↑ עי' להלן, שמדובר דוקא כשניתן לדעת בוודאות שהנתינה היתה משני הדמים.
  212. ↑ ע"ע חטאת ציון 565 ואילך. רש"י זבחים עט ב ד"ה התחתונים.
  213. ↑ עי' משנה זבחים עט ב, ותוספתא שם פ"ח, הובאה בגמ' שם פ ב. ועי' ציונים 85, 99, 174, כעי"ז לענין הקטרת אמורים שאין דינם להיקרב, ולענין זריקת דם פסול, בתערובת.
  214. ↑ תוספתא זבחים פ"ח, הובאה בגמ' שם פ ב.
  215. ↑ עי' זבחים פ ב: ואי אמרת אין בילה, וד' רבא שם פא א: בכוסות, ורש"י שם ד"ה אלא אמר רבא.
  216. ↑ עי' זבחים פא ב: הא אוקימנא, ורש"י שם ד"ה והא אוקימנא.
  217. ↑ עי' זבחים פ ב.
  218. ↑ עי' זבחים שם, ותוס' שם ד"ה נתן; עי' זבחים פא א: הא אוקימנא, ורש"י שם. ועי' רש"י שם פ ב, שמשמע שא"צ לזרוק שוב למטה, והזריקה הראשונה עולה לשם שיריים.
  219. ↑ עי' משנה שם עט ב, ורש"י שם, ותוספתא שם שהובאה בגמ' שם פ ב. ועי' ציון 244.
  220. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הי"א.
  221. ↑ עי' ציון 215 ואילך, שאין אפשרות ששניהם יהיו כשרים אלא כשבודאי נתן דם משניהם למעלה ולמטה, כגון כשהתערובת בשתי כוסות, או אף בכוס אחת לסוברים שיש בילה, אבל בכוס אחת לסוברים שאין בילה, ניתן להכשיר רק אחד מהם, כגון כשרוב הדמים היו מן העליון, ונתן למעלה כשיעור תחתונים ועוד, ואז נתינת שאר הדם למטה אינה מכשירה את התחתונים אלא היא מועילה לשיירי העליונים.
  222. ↑ עי' משנה זבחים שם, ורמב"ם שם.
  223. ↑ תוספתא זבחים פ"ח, הובאה ברש"י זבחים פ ב ד"ה יחזור ויתן. ועי' ציון 215 ואילך, שזה דוקא כשודאי נתן דם משניהם למטה, אבל בתערובת בכוס אחת לסוברים שאין בילה אין אפשרות להכשיר בודאי אף אחד מהם אלא אם כן נתן במקום הראוי לו יותר מהדם של הקרבן השני שבתערובת.
  224. ↑ משנה זבחים עט ב, ורש"י שם בבאורה; תוספתא שם פ"ח, הובאה בגמ' שם פ ב. ועי' זבחים שם, ושם פא א: הא, אוקימנא, שלסוברים שאין בילה, אם התערובת היתה בכוס אחת, העליונים אינם כשרים אלא כשהרוב היה מהם, ונתן למעלה כשיעור התחתונים ועוד, עי' ציון 215 ואילך.
  225. ↑ עי' תוספתא זבחים פ"ח, לגי' שהובאה בגמ' שם פ ב, שיחזור ויתן למטה ושניהם עלו לו, וגמ' שם פא ב: אמרי במערבא, שלסוברים שמקום דמי התחתונים אינו כשר לשיירי דמי העליונים, לא יזרוק למטה אלא בתערובת חטאת ושיריים. ועי' זבחים פא ב: הא אוקימנא וגו', שבתערובת בכלי אחד לסוברים שאין בילה, שלדעתם הדמים העליונים אינם כשרים אלא כשהם הרוב ונתן מהם כשיעור התחתונים ועוד (עי' ציון 217) הנתינה שלמטה אינה אלא עבור שיירי העליונים, ונותנים אותה על היסוד. ועי' רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הי"ב, שסתם שאם נתן למעלה יחזור ויתן למטה, ולח"מ שם שהק' שהרי דעת הרמב"ם שקיר המזבח אינו כשר לשפיכת שיירי הדמים העליונים, (עי' ציון 228, וע"ע שפיכת שיריים), ועי' מער"ק ומרכה"מ ואו"ש שם, ביישוב דעת הרמב"ם.
  226. ↑ אביי ור"ש בן לקיש בזבחים פא א.
  227. ↑ רב יוסף בשם רב יהודה, וכן רבי יוחנן או רבי אליעזר בזבחים שם.
  228. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הי"א.
  229. ↑ ברייתא זבחים פא א, ורש"י שם ד"ה שיקריב, בבאורה; עי' תוספתא זבחים פ"ח, ומנחת בכורים שם ה"ז ד"ה שיקרבו, בבאורה. ועי'
  230. ↑ משנה זבחים פא ב; תוספתא שם פ"ח. ועי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ד סוף פ"ד אות ח, שלמדו מדרשה שדמים חיצוניים ופנימיים שנתערבו אינם נזרקים.
  231. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הי"ג.
  232. ↑ עי' ציון 213.
  233. ↑ ע"ע דם חטאת ציון 128 ואילך.
  234. ↑ זבחים פ"א סוע"ב.
  235. ↑ עי' זבחים פא סוע"ב ופב א.
  236. ↑ משנה זבחים פא ב; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ב הי"ג. ועי' תוס' זבחים פא ב ד"ה נתן בחוץ, שאחר שזרק בחוץ, לסוברים שדמים הפנימיים שנזרקו בחוץ כשרים, שוב א"צ לזרוק בפנים, אא"כ נתכוין בזריקתם בחוץ לשם מים.
  237. ↑ משנה דלהלן. וע"ע דם חטאת ציון 128 ואילך.
  238. ↑ ע"ע הנ"ל. רמב"ם דלהלן.
  239. ↑ משנה זבחים שם; רמב"ם שם, וע"ש שלהלכה חטאת לבדה היא שנפסלת בכניסת דמה לפנים, וע"ע הנ"ל.
  240. ↑ ע"ע עבודת יום הכפורים.
  241. ↑ יומא נז א, ורש"י שם.
  242. ↑ יומא שם. ועי' רש"י יומא שם ד"ה דמים בדמים, שמדובר כשנתערבו קודם שהתחיל במתנות, ועי' תוס' שם נז ב ד"ה נותן, ורמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה ה"י וכ"מ שם בדעתו, שמדובר שנתערבו אחר הזיות שבפנים וקודם הזיות שבחוץ, ע"ש טעמם.
  243. ↑ רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה ה"י.
  244. ↑ עי' יומא נז א: במתנות אחרונות, ורש"י שם ד"ה במתנות. ועי' רש"י שם שפי' שנתן רק למעלה, וצריך לתת עוד שבע למטה מדם הפר, ועי' רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה ה"י, וכ"מ שם, גי' אחרת, שכבר נתן אף שש למטה מדם הפר, וצריך לתת ממנו רק עוד אחת למטה. ועי' תוס' יומא נז ב ד"ה אלא אמר רבא, שאע"פ שמאחד הדמים צריך לתת למעלה ומאחד צריך לתת למטה, אין דינם כדמים עליונים ותחתונים שנתערבו, שיש סוברים ששופכים אותם לאמה, עי' ציון 219, לפי שהפר והשעיר מעיקרם הם שוים במתנותיהם.
  245. ↑ ע"ע עבודת יום הכפורים. יומא שם.
  246. ↑ יומא נז ב.
  247. ↑ רמב"ם שם.
  248. ↑ יומא נז ב; עי' רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה הי"א, ועי' כ"מ ומער"ק שם.
  249. ↑ רש"י שם ד"ה נתערבו; רמב"ם שם.
  250. ↑ יומא נז ב; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה הי"ב.
  251. ↑ עי' עליהם להלן.
  252. ↑ ע"ע זריקה ציון 176, שהפסח טעון מתנה אחת, ושם ציון 116 ואילך, שדם אשם ועולה טעון שתי מתנות שהן ארבע, וע"ע חטאת, שדמה טעונה ארבע מתנות.
  253. ↑ משנה פסחים צח א, ור"י מלוניל שם בבאורה; עי' תוספתא פסחים פ"ט, בפירוט על כל אחד מן הקרבנות: עולה, תודה, חטאת ואשם; עי' רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ח.
  254. ↑ עי' ציון 29, וע"ש על אופן הפדיון והמכירה.
  255. ↑ תוספתא פסחים פ"ט.
  256. ↑ מנחת יצחק ומנחת בכורים על תוספתא שם.
  257. ↑ תוספתא שם. ועי' ציון 32 ואילך, וע"ש שכשהם חטאת או אשם הדין שונה.
  258. ↑ רש"י פסחים צח א ד"ה הפסח; עי' רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ח, וכ"מ שם.
  259. ↑ ע"ע קרבן פסח.
  260. ↑ עי' ציון 253 ואילך. תוספתא פסחים פ"ט.
  261. ↑ רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ח, וכ"מ שם בדעתו, ועי' הר המוריה ואו"ש ואבן האזל ק"פ שם, בבאור ד' הרמב"ם; מאירי פסחים צח א.
  262. ↑ ע"ע מעשר בהמה וע' פסח.
  263. ↑ ע"ע קרבן פסח.
  264. ↑ ע"ע אין מביאים קדשים לבית הפסול. ועי' ציון 44.
  265. ↑ תוספתא פסחים פ"ט וזבחים פ"ח.
  266. ↑ ע"ע הנ"ל. ועי' ציון 41.
  267. ↑ תוספתא שם ושם.
  268. ↑ לח"מ פסוהמ"ק פ"ו הי"ג, ע"פ רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ח. ועי' ציון 29, על אופן הפדיון.
  269. ↑ עי' רמב"ם ק"פ שם.
  270. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הי"ג.
  271. ↑ ע"ע בכור בהמה טהורה וע' קרבן פסח.
  272. ↑ ע"ע קרבן פסח.
  273. ↑ ע"ע אין מביאים קדשים לבית הפסול. ועי' ציון 44.
  274. ↑ עי' משנה פסחים צח א, ורש"י שם, וגמ' שם ב, וכעי"ז תוספתא פסחים פ"ט וזבחים פ"ח. ועי' תוס' יומא כט ב דיבור ראשון, הטעם שמותר להקריב את הבכור בזמן הקרבת הפסח, אחר התמיד, וע"ע השלמה.
  275. ↑ ע"ע הנ"ל, ועי' ציון 41.
  276. ↑ עי' רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הי"ב.
  277. ↑ רבא בפסחים צח ב; רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ח. ועי' ציון 29, על אופן הפדיון.
  278. ↑ רמב"ם ק"פ שם.
  279. ↑ תוספתא פסחים שם וזבחים שם; רבא בפסחים שם; רמב"ם פסוהמ"ק שם וק"פ שם. על פרטי דיני אכילת בכור בעל מום עי' רש"י שם ד"ה בתורת, ועי' ראב"ד על רמב"ם פסוהמ"ק שם, וכ"מ שם, וע"ע בכור בהמה טהורה.
  280. ↑ ע"ע בכור בהמה טהורה. רש"י פסחים שם ד"ה ורבנן.
  281. ↑ רמב"ם ק"פ שם, וכעי"ז רמב"ם פסוהמ"ק שם.
  282. ↑ תוספתא פסחים פ"ט ה"א.
  283. ↑ ע"ע קרבן פסח. מנחת יצחק על תוספתא שם. ועי' תוספתא שם, וברייתא ביומא סב א וסד א.
  284. ↑ ע"ע קרבן פסח.
  285. ↑ משנה פסחים צח ב; רמב"ם ק"פ פ"ג ה"ז. על פרטים נוספים בדין פסחים שנתערבו עי' תוספתא שם תחי' פ"ט, וע"ע קרבן פסח.
  286. ↑ משנה פסחים צח ב; תוספתא שם פ"ט ה"א; רמב"ם ק"פ פ"ג ה"ח.
  287. ↑ ע"ע מומי קרבן.
  288. ↑ ברייתא פסחים פח ב; רמב"ם ק"פ פ"ג ה"ט.
  289. ↑ עי' מנחות פט ב: ורמינהו, שכשם שאין מערבים חלבים, עי' ציון 317, כך אין מערבים מנחות, וד' ר' יוחנן שם, ורש"י שם ד"ה שלא; עי' רמב"ם תו"מ פ"י הט"ו. ועי' רש"ש מנחות שם, שאסור אפ' לערב נסכי כבשים בנסכי כבשים, ועי' רמב"ם שם שאין משמע כן.
  290. ↑ רמב"ם שם.
  291. ↑ עי' משנה מנחות פט ב, ורמב"ם תו"מ פ"י הי"ז.
  292. ↑ ע"ע מנחות.
  293. ↑ עי' משנה מנחות שם, ורש"י שם, ועי' כ"מ תו"מ פ"י הט"ו; עי' משנה מנחות קג ב, ורש"י שם ד"ה והלא. ועי' רמב"ם שם הי"ז שלא חילק, ומשמע שכשנתערבו קודם בלילה פסול בכל המנחות, ועי' חי' הגרי"ז מנחות פט ב. ועי' תוס' מנחות פט ב ד"ה בללן, שמה ששנינו שאם נתערבו אחר בלילה כשרות, תלוי במחלוקת תנאים בדין חרב שנתערב בבלול, ע"ע מנחות.
  294. ↑ עי' רש"י מנחות קג ב ד"ה והלא.
  295. ↑ עי' ד' אביי במנחות פט ב, ורש"י שם ד"ה אמר אביי וד"ה מערב נמי; עי' רמב"ם תו"מ פ"י ה"כ.
  296. ↑ עי' ציון 289.
  297. ↑ עי' משנה מנחות פט א וב, וד' אביי בגמ' שם ב, ורש"י שם ד"ה אמר אביי בבאור דבריו, ועי' רמב"ם תו"מ פ"י הי"ח והי"ט, וכ"מ שם הט"ו.
  298. ↑ משנה מנחות פט א וב; רמב"ם תו"מ פ"י הי"ט.
  299. ↑ משנה מנחות כב א.
  300. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פי"א הכ"ח.
  301. ↑ ע"ע מנחות.
  302. ↑ משנה מנחות שם.
  303. ↑ רש"י שם ד"ה והן.
  304. ↑ משנה מנחות כג א; ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ט סוף פ"י אות ט; רמב"ם פסוהמ"ק פי"א הכ"ט.
  305. ↑ ויקרא ב ב.
  306. ↑ ספרא שם; רש"י מנחות שם.
  307. ↑ עי' מנחות כג ב.
  308. ↑ משנה מנחות כג א; רמב"ם פסוהמ"ק פי"א ה"ל.
  309. ↑ רש"י שם ד"ה לא יקטיר (הודפס שם כב א).
  310. ↑ משנה שם כג א; רמב"ם שם.
  311. ↑ עי' מנחות כג ב.
  312. ↑ משנה מנחות כג א; רמב"ם פסוהמ"ק פי"א הל"א.
  313. ↑ ע"ע אסורי מזבח ציון 57. רש"י שם ד"ה נתערב (הודפס שם כב א)
  314. ↑ משנה שם כג א; רמב"ם שם.
  315. ↑ עי' מנחות כג ב.
  316. ↑ ויקרא ג יא.
  317. ↑ ברייתא מנחות פט א; ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה יד סוף פי"ז אות י, ופי"ט אות ה; רמב"ם תו"מ פ"י הט"ז.
  318. ↑ רמב"ם שם. ועי' ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ד תחי' פ"ו אות ו ופרשה ה תחי' פ"ז אות ד, וקרבן אהרן שם פרשה ד שם בבאורו, שמשמע שאין מקריבים אמורי עולה שנתערבו באמורי קדשי קדשים אחרים ובאמורי קדשים קלים.
  319. ↑ קינים פ"א מ"ב; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ח ה"א.
  320. ↑ תוספתא זבחים פ"ח; רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"ט. ועי' תוספתא זבחים שם, וכעי"ז תוספתא נזיר פ"ג ומעילה פ"א, שכן הדין בנתערבו דמים אחרים, כגון דמי חטאת ועולה ושלמים. ועי' תוס' סוטה יח א ד"ה חזר, אם לסוברים שיש ברירה (ע"ע) אפשר לברר אילו דמים שייכים לאיזה קרבן.
  321. ↑ תוספתא שם; רמב"ם שם. על טעם הדבר ע"ע חטאות המתות.
  322. ↑ תוספתא שם; רמב"ם שם. על טעם הדבר ע"ע אשם שנתק לרעיה.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:תערובת_קדשים&oldid=160661"