מיקרופדיה תלמודית:גמר מלאכה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - גמר תיקונם של הדברים החייבים בתרומות ומעשרות, המשמש גורם לעשותם טבל ולהפרשת תרומות ומעשרות מהם[2]

פעולתו

בשני דברים נאמר הדין של גמר מלאכה בנוגע לתרומות ומעשרות: בקביעת איסור טבל, ובהפרשת התרומות והמעשרות.

לאיסור טבל

אין התבואה והפירות נקבעים באיסור טבל, עד שתיגמר מלאכתם (ראה מעשרות ג א; בבא מציעא פח ב), מפני שנאמר בהם גֹּרֶן (במדבר יח כז. בבא מציעא שם), והוא המירוח (רמב"ן בבא מציעא שם), שהוא גמר מלאכתה של תבואה (ראה להלן: בתבואה וקטניות); או לפי שנאמר: דְּגָנְךָ (דברים יח ד), והיינו דיגונך, שהוא מירוח (רש"י ברכות לא א ד"ה במוץ, וביצה יג א ד"ה ורבי יוסי; ר"ש מעשרות א ה).

גורן למעשרות

בשם מושאל נקרא גמר המלאכה בנוגע לתרומות ומעשרות בשם גורן, כמו "גרנם למעשרות" (מעשרות א ה, ועוד מקומות), והכוונה על שאר הפירות כמו שהם בתבואה בשעת הגורן (פירוש המשניות לרמב"ם מעשרות שם).

גמר מלאכה וראיית פני הבית

נחלקו בגמרא אם גמר מלאכה בלבד קובע את איסור הטבל:

  • יש סוברים שאינו קובע ללא ראיית פני הבית (לשון א בבבא מציעא פח ב. וראה ערך טבל על ראיית פני הבית), או אחד מששת הדברים הקובעים מדרבנן (ראה ערך הנ"ל), וכן הם אינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו (רמב"ם מעשר ג ג).
  • ויש סוברים שבחיטים ושעורים וכן בזיתים וענבים המיועדים לשמן וליין, גמר מלאכה בלבד קובע, וראיית פני הבית נאמרה בזיתים וענבים כשהם עומדים לאכילה (לשון ב בבבא מציעא שם, ורש"י שם ד"ה בזיתים).

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים כלשון ראשון (רש"י בבא מציעא שם; רמב"ם מעשר שם; תוספות שבת קכז ב ד"ה והאי; טוש"ע יו"ד שלא פב), אלא אם כן גמר מלאכתם על מנת למכרם בשוק (רמב"ם שם ו, על פי מעשרות א ה; טוש"ע שם).
  • יש פוסקים כלשון שני (ראב"ד שם).
  • ויש מחלקים: למעשר שני (ראה ערכו) ומעשר עני (ראה ערכו) קובע יחד עם ראיית פני הבית, אבל לתרומה ומעשר ראשון קובע לבד (ערוך ערך דגן).

על גמר מלאכה אחרי ההכנסה לבית, ראה ערך טבל.

תרומות ומעשרות בלא נגמרה מלאכתו

אין מפרישים תרומות ומעשרות על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו (תרומות א י; רמב"ם תרומות ה ד; טוש"ע שם נד). וכתבו אחרונים שאיסור זה מדרבנן (לבוש יו"ד שלא שם; ש"ך שם ס"ק פב).

בירושלמי אמרו שלא נאמר איסור זה אלא בגורן ויקב (ירושלמי תרומות א ה. וכן ראה אור שמח תרומות ה ד, ודרך אמונה בשם החזון איש).

בתבואה וקטניות

מירוח בתבואה

גמר מלאכת התבואה - משימרח (מעשרות א ו; רמב"ם מעשר ג יג). ונחלקו בפירושו:

  • יש מפרשים שכשגומרים כל מעשיה, מחליקים את הערימה (ירושלמי שם ד; רש"י בכורות יא ב ד"ה ממורחין; רמב"ם שם).
  • יש מפרשים שהוא גמר ברירת התבואה מן המוץ לאחר הדישה, ומלשון מירוק (פירוש המשניות לרמב"ם פאה א ו, ומעשרות שם).
  • ויש מפרשים שהוא קיבוצה בכרי (רש"י ביצה יג א; רע"ב פאה א ו).

ואם אינו ממרח - הגמר משיעמיד ערימה (מעשרות שם, לגירסת הירושלמי; רמב"ם שם).

בזמננו גמר מלאכת התבואה נחשב בשפיכת התבואה מהקומביין למשאית (התורה והארץ ב עמוד ריח).

משתיעקר האלה

מאימתי תורמים את הגורן - משתיעקר האלה (תוספתא תרומות ג יא). ואף על פי שגמר מלאכת תבואה משימרח, כשאין דעתו למרח גמר מלאכתו משתיעקר האלה (ירושלמי מעשרות א ד). ויש מהראשונים מפרשים שמירוח נאמר לענין מעשר, ועקירת האלה לתרומה (ריבמ"ץ מעשרות ה ד).

ומשתיעקר האלה – יש מפרשים משיבסוס - היינו שידוש וידחוף לתוך הכרי שלא יבלוט (דרך אמונה בביאור ההלכה תרומות ה ה) - ראשי השבלים הדומים לאלה (ריבמ"ץ מעשרות ה ד); יש מפרשים משתתהפך הגורן (ערוך ערך אלה ב); ויש מפרשים משיעקר הכלי שתוחבים אותו לעשות סביביו הכרי, ואחר כך עוקרים אותו משם (פירוש הגר"א לירושלמי א ד).

ויש מהראשונים כתבו: מאימתי תורמים את הגורן - משיברור (רמב"ם תרומות ה ד).

כבירה בקטניות

הקטניות גמר מלאכתן משיכבור – שיכניס בכברה ויוציא ממנו כל התבן והאבנים (פירוש המשנה לרמב"ם מעשרות א ו) - מהעפר שמתערב בהן (מעשרות א ו; רמב"ם שם יג. וראה ר"ש ורע"ב שם). ובשעה שכובר - מה שתחת הכברה אינו בכלל גמר מלאכה (ירושלמי שם ד, ופני משה שם; רמב"ם שם; מלאכת שלמה שם).

אם אינו כובר, גמר מלאכתן משימרח (מעשרות שם; רמב"ם שם).

הערמה

יש מהראשונים שכתבו שאף לאחר שנתמרחה התבואה יכול להערים ולערב בה תבן לפטרה מן המעשרות, אלא שנסתפקו אם צריך לערב בה הרבה תבן עד שירבה עליה (תלמידי רבינו יונה ברכות לא א ד"ה מערים).

הכנסה בשבלים

הכניס שבלים לעשות מהן עיסה, כל זמן שלא דשן ומירחן בכרי לא נגמרה מלאכתן (ביצה יג א, ורש"י שם; רמב"ם מעשר ג ה).

הכניסן לאכלן מעט מעט על ידי שמוללן בידיו כשהן רכות (ראה רש"י שם יב ב ד"ה מלילות) - נחלקו תנאים: רבי אוסר לאכלן עראי עד שיתרום ויעשר, שהכנסתן בשבלים היא גמר מלאכתן, ורבי יוסי ב"ר יהודה מתיר (ביצה שם ורש"י).

הלכה כרבי (רמב"ם מעשר ג ה).

הכנסה בקטניות

קטניות שהכניסן בשרביטיהן בחבילות למללן, ולא לדישה ומירוח, נחלקו בגמרא: ללשון אחד אף רבי יוסי ב"ר יהודה מודה שנטבלו בהכנסתן, שהרבה בני אדם אינם חובטים אלא כדי קדירתם (ביצה שם ורש"י שם); וללשון שני אף רבי מודה שלא נטבלו, שסתם הכנסתן למירוח (שם. וראה מאירי שם).

הלכה כלשון שני (רמב"ם מעשר ג ה. וראה תוספות שם ד"ה איכא).

קילוף בשעורים

המקלף שעורים מהשבולת (רש"י ביצה יג ב ד"ה חייב), או מקליפתם החיצונה (תוספות שם ד"ה ואם), מקלף אחת אחת ואוכל, ואם קלף ונתן לתוך ידו - חייב לעשר (מעשרות ד ה; רמב"ם מעשר ג יט), שהואיל וקולף הרבה יחד, הרי זה גמר מלאכה (תוספות שם; רשב"א שם ד"ה ואם). והוא הדין כשאינו נותנן לתוך ידו, וכן כשקולף שתים ביחד (תוספות יום טוב שם); ויש מי שפירש שבאדם שדרכו לקלף שלש, בשתים פטור (מנחת בכורים לתוספתא מעשרות ג ו).

ויש מן הראשונים מפרשים שאין כאן משום גמר מלאכה, אלא שבאחת אחת אכילת עראי היא, וביותר מכן היא אכילת קבע (רש"י ביצה שם, ורמב"ם מעשר ג יט. וראה ערך טבל).

מלילה בחטים

המולל מלילות של חטים - שמהבהבן באור וממעכן בידו להסיר הפסולת - מנער את החטים מידו האחת לשניה להסיר מהן הפסולת ואוכל (מעשרות ד ה, ופירוש המשניות ורע"ב שם; רמב"ם מעשר ג יט). ואם ניפה ונתן בשולי בגדיו[3] - חייב לעשר (מעשרות שם; רמב"ם שם), שזהו גמר מלאכתן (פירוש הר"י קורקוס לרמב"ם שם), ולסוברים בקילוף שעורים שהוא מטעם אכילת קבע (ראה לעיל), אף בזה זהו הטעם (פירוש הר"י קורקוס שם. וראה ערך טבל).

אם ניפה בכלי כל שכן שחייב (רמב"ם שם).

בפירות

בענבי יין וזיתי שמן

ענבים העומדים ליין, וזיתים העומדים לשמן, אין גמר מלאכתם עד שיעשו יין ושמן (ראה תרומות א ח. וראה להלן: ביין ושמן).

יש מהאחרונים שכתב שאפילו אם ליקטם לאכילה, וכבר הוקבעו למעשר, ונמלך לעשותם יין ושמן, דינם כדבר שלא נגמרה מלאכתו (שערי צדק ו ו. וראה חזון איש שביעית ז ס"ק כד שהסתפק).

בזיתים לכבישה ובענבים לצימוקים

זיתים שכובשים אותם במלח להתקיים ימים רבים, וכן ענבים שמקצים אותם לעשות מהם צימוקים, לא נגמרה מלאכתם, כי עדיין צריך לכבשם ולעשות צימוקים[4] (משנה ראשונה מעשרות א ו).

בצימוקים וחרובים

הפרד - גרגירי רימונים, שרגילים היו ליבשם בחמה, ולפי שמפרידים אותם נקראים פרד (ר"ש ורע"ב) - והצימוקים והחרובים, גמר מלאכתם משיעמיד מהם ערימה (מעשרות א ו; רמב"ם מעשר ג יב), אפילו בראש גגו, וכל שכן בשדה (ירושלמי שם; רמב"ם שם[5]).

יש מהראשונים סוברים שהתוספתא חולקת וסוברת דוקא ערימה שבשדה קובעת ולא ערימה שבראש הגג (ראב"ד מעשר ג כ, וראה תוספתא מעשרות ב יט). ויש שביארו את התוספתא שאינה חולקת (כסף משנה שם; חסדי דוד לתוספתא שם).

בתאנים

העיגול של דבלה - תאנים שמנות שנדבקות ועושים אותן עיגולים (מלאכת שלמה) - גמר מלאכתו משיחליק פניו במשקים (מעשרות א ח, ור"ש ורע"ב; רמב"ם מעשר ג טז. ובמלאכת שלמה שם: באבן או בשיש).

הגרוגרות - תאנים שאינן שמנות, שאין עושים אותן עיגולים (מלאכת שלמה שם) - משידוש (מעשרות שם; רמב"ם שם), והיינו משיכתוש אותן אלו על אלו בכלים שרוצה להצניען בהם (פירוש המשניות לרמב"ם שם. וראה פירוש נוסף בריבמ"ץ ור"ש שם).

המגורה - כשמכניס הגרוגרות לאוצר - משיעגל, והיינו משיתחיל להחליקם על פני האוצר על ידי המעגלה - כלי שבו מחליקים הקרקע והגגות (מעשרות שם, ופירוש המשניות לרמב"ם שם), ויש שכתבו שמחליקם ביד (רמב"ם שם טז; רע"ב שם. וראה פירוש נוסף בריבמ"ץ ור"ש שם).

נשברה החבית ונפתחה המגורה

היה דש בחבית ומעגל במגורה, ונשברה החבית או נפתחה המגורה - ונפרדו אלו מאלו (פני משה בירושלמי שם) - נחלקו תנאים:

  • לתנא קמא - והוא רבי מאיר (ירושלמי שם) - אסור באכילת עראי (מעשרות שם), שאין העליון צריך לתחתון, ולא התחתון צריך לעליון (ירושלמי שם, לפירוש ריבמ"ץ ור"ש שם), והרי זה נגמרה מלאכתם (פני משה שם); ויש מפרשים בדעתו שהעליון כן צריך לתחתון, ולא נגמרה מלאכתו, שאי אפשר לגמור למעלה אם לא גמר מקודם למטה (פירוש הגר"א לירושלמי שם, וגורס כן בירושלמי).
  • לרבי יוסי מותר (מעשרות שם), שהעליון והתחתון צריכים זה לזה, ולא נגמרה מלאכתן עדיין (ירושלמי שם, לגירסת ריבמ"ץ ור"ש והגר"א. וראה גירסת הירושלמי שלפנינו, ופני משה ושנות אליהו להגר"א מעשרות שם).

להלכה יש פוסקים כרבי יוסי (ירושלמי שם; ריבמ"ץ ור"ש שם), ויש פוסקים כרבי מאיר (רמב"ם שם טז)[6].

שתי תאנים

צירוף שתי תאנים יחד, כשמלקטן מהאילן, נחשב לגמר מלאכה, שאם נצטרף להם אחד מהדברים הקובעים למעשר אסור לאכול מהם עראי (רש"י בבא מציעא פט ב ד"ה אחת וד"ה שתים; תוספות שם פח א ד"ה בעל הבית), ובפחות משתים לא (בבא מציעא פט ב ורש"י). אבל אם רוצה ללקוט עכשיו כל הראוי ללקוט, אין גמר מלאכה עד שילקוט כולן או רובן, ואצל לוקח נחשב תמיד גמר מלאכה בצירוף שתים (תוספות בבא מציעא פח א ד"ה בעה"ב).

ויש מהאחרונים שכתב שאין צירוף שתים גמר מלאכה, והדברים אמורים בשכבר נגמרה מלאכתו, שמכל מקום אחת אחת נחשב לעראי (פני משה לירושלמי מעשרות ב. וראה ערך טבל).

שאר הפירות

שאר הפירות שאין להם צורך בתיקון אחר תלישתם, קביעותם לטבל מיד כשיתלשם (ערוך השלחן העתיד סו יז, על פי תרומות א ט); ויש שכתבו שבכל מין ומין יש בו גמר מלאכה, ולרוב גמר מלאכתם הוא הכנסתם לכלי, אריזתם או איגודם, למכירה או לתשמיש ביתו (הלכות תרומות ומעשרות [כהנא], בשם החזון איש, על פי רמב"ם מעשר ג ט).

בית אריזה

פירות הנלקחים מהשדה לבית האריזה, נחלקו אחרונים אם גמר מלאכתם הוא אריזתם בשדה לצורך לקיחתם לבית האריזה (שו"ת ישועות משה ד ד), או שגמר מלאכתם הוא האריזה שבבית האריזה (שו"ת עמוד הימני כט); ויש שכתבו שאם מובילים את הפירות מהשדה במיכלים גדולים יותר מארבעים סאה, שאין שם כלי עליהם, אין כאן אריזה בשדה, וגמר מלאכתם הוא באריזתם שבבית האריזה (משפטי ארץ ז הערה ז, בשם הגרי"ש אלישיב).

ויש שחילקו, שאם בבית האריזה רוחצים את הפירות וכדומה, שאז גמר מלאכתם הוא אריזתם בבית האריזה, אך אם רק ממיינים אותם שם וכדומה גמר מלאכתם הוא אריזתם שבשדה (הפרשת תרומות ומעשרות במערכה הצבורית עמוד מז, בשם הגר"מ אליהו; התורה והארץ ד עמוד קפג, בשם הגר"י נויבירט).

ביין ושמן

בגמר מלאכתו של יין נחלקו תנאים:

משיקפה בבור

לחכמים - ולברייתא אחת: לרבי עקיבא (בבא מציעא צב ב, ועבודה זרה נו א) - גמר מלאכתו משיקפה בבור (מעשרות א ז). ונחלקו בפירושו:

  • יש מפרשים משיסיר החרצנים והזגים שמעלה היין בבור בשעת רתיחתו (ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שם, וראה רש"י בבא מציעא צב ב ד"ה משיקפה).
  • יש מפרשים משצפים החרצנים על היין בבור (רש"י עבודה זרה נו א ד"ה יין).
  • יש מפרשים משיעלה עליו קצף (פירוש המשניות לרמב"ם מעשרות שם).
  • ויש מפרשים משהשמרים יורדים למטה והיין שב למעלה צלול, ומלשון הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם (צפניה א יב. ריטב"א בבא מציעא צב ב, בשם הראב"ד, וראה שם שאין זה שכיח בבור).

ואף על פי שקפה מה שבבור קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה (מעשרות שם, וראה רש"י עבודה זרה שם) עראי (תוספות עבודה זרה שם ד"ה ואף על פי), שהגת העליונה, והצינור שבפי הגת והיין מקלח ממנו לבור, עדיין לא נגמרה מלאכתם (רש"י שם; רא"ש ורע"ב מעשרות שם).

מקפה לתבשיל ולקדרה

המקפה יין לתבשיל, שלאחר שנתנו בתבשיל הסיר החרצנים והזגים הצפים עליו, קיפוי עראי הוא ואינו קובע למעשר; לקדרה חייב, מפני שהוא כבור קטן, שאם נתן יין לקדרה ריקה והקפהו, הרי זה כמקפה יין בבור (מעשרות ד א, וריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שם)[7].

משישלה בחבית

לרבי עקיבא - לברייתא אחרת (ראה לעיל: משיקפה) - גמר מלאכתו של יין משישלה בחבית (עבודה זרה נו א). ונחלקו בפירושו:

  • יש מפרשים משיוציא היין מן הבור להינתן בחבית (רש"י שם ד"ה משישלה).
  • יש מפרשים משמריקים אותו מחבית לחבית אחר ששהה שם יום או יומיים, כדי שיהיה צלול מהפסולת והשמרים העבים (שיטה מקובצת בבא מציעא צב ב, בשם הראב"ד).
  • ויש מפרשים משיניחנו בחביות, וישלה הזגים והחרצנים מעל פי החבית (רמב"ם מעשר ג יד, ראה כסף משנה שם. וכעין זה ברש"י בבא מציעא שם).

משירד לבור

ויש מהתנאים סוברים שגמר מלאכתו של יין משירד לבור (תנא קמא בבבא מציעא צב ב, ועבודה זרה נו א), אף על פי שלא קיפהו (רש"י עבודה זרה שם ד"ה אלא).

הלכה משישלה בחבית (רמב"ם מעשר ג יד, ראה כסף משנה ורדב"ז שם; שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם ריטב"א; טוש"ע יו"ד שלא פו).

לתרומות ומעשרות

מאימתי תורמים את הגת, משיהלכו בה - הפועלים הדורכים את הענבים - שתי וערב, היינו לאורכה ולרחבה (תוספתא תרומות [ליברמן] ג יב, וחזון יחזקאל שם; רמב"ם תרומות ה ו), שקיפוי או שילוי נאמרו לענין איסור אכילת עראי, אבל לענין אם רוצה כבר לעשר, נקרא נגמרה מלאכתו משיהלכו בה (ראה אור שמח תרומות ה ד), או שגמר מלאכה של קיפוי הוא למעשר, אבל לתרומה הוא משיהלכו בה (ריבמ"ץ מעשרות שם. וראה לעיל: בתבואה וקטניות; משתיעקר האלה).

מיץ ענבים

הסוחט ענבים לתוך הכוס חייב לעשר (תוספתא מעשרות א ט; רמב"ם מעשר ה יז), שראוי הוא לשתייה וזה גמר מלאכתו, הואיל ורוצה לשתותו כך (רדב"ז שם).

יין בזמננו

בזמננו מקובל בתהליך יצור היין להוסיף ליין גופרית, ולאחר מכן לסננו מן היין, ובשעה שהגופרית בתוך היין אין היין ראוי לשתיה - וכתבו אחרונים שאפשר להפריש ממנו גם כשהגופרית בתוכו, כיון שעומד להיות ראוי כשיסננו אותו אחרי כן (שו"ת שבט הקהתי ד רפב, בשם הגרי"ש אלישיב, ושם ה קצג, בשם הגרש"ז אויערבך והגר"נ קרליץ), ואף שיתכן שנחשב שעוד לא נגמרה מלאכתו מחמת שאינו ראוי לשתיה, מכל מקום יש לעשרו קודם שתיגמר מלאכתו במילוי הבקבוקים מחשש למכשולות (שו"ת שבט הקהתי שם. וראה לעיל: לתרומות ומעשרות).

בשמן לטבל

גמר מלאכתו של שמן משירד לעוקה (מעשרות א ז; רמב"ם מעשר ג טו), היינו לגומא שלפני בית הבד שהשמן יורד לתוכה (פירוש המשניות וריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שם). וכן בזמננו, משיתמלא בכלים לאחר סחיטתו מהזיתים, אף שעושים בו עוד פעולות כדי להשביחו (באר בשדה ב עמוד תקא).

ואף על פי שירד לשם, נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפצים - ואוכל עראי (מעשרות שם; רמב"ם שם), שהשמן שבכלים אלה עדיין לא נגמרה מלאכתו (משנה ראשונה שם).

העקל הוא סל עשוי מחבלים שצוברים את עיסת הזיתים בתוכו כשמכבידים הקורה עליהם (פירוש המשניות והרע"ב, וכעין זה בריבמ"ץ שם), והממל הוא אבן גדולה שטוחנים בה את הזיתים בבית הבד (פירוש המשניות שם; רשב"ם בבא בתרא סז ב ד"ה ממל, בשם רבינו חננאל, וראה שם, בשם יש מפרשים; פירוש הרא"ש מעשרות שם), ומבין הפצים הוא שמן היוצא מבין הנסרים (ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שם, וראה פירוש המשניות שם).

בשמן לתרומה

מאימתי תורמים:

  • משיטענו הקורה על הזיתים טעינה ראשונה (תוספתא תרומות [ליברמן] ג יג, ומנחת בכורים).
  • רבי שמעון אומר משטחנו (תוספתא שם), שלאחר הטעינה הראשונה טוחנים הזיתים היטב להוציא שמנם, והיא טעינה שניה (מנחת בכורים שם).
  • רבי יוסי ב"ר יהודה, אומר משיביא הזיתים בקופה, ונותן לתוך הממל, ומהלך בהם שתי וערב (תוספתא שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם תרומות ה ו)[8].

הסוחט על בשרו

הסוחט זיתים על בשרו - לסוך גופו (ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב) - פטור (מעשרות ד א; רמב"ם מעשר ג יט), שלא נטבל השמן בכך (ריבמ"ץ ור"ש שם), ואם סחט ונתן לתוך ידו - חייב (מעשרות שם; רמב"ם שם), שידו נחשבת כבור קטן (ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שם), והרי זה כאילו ירד השמן לחפירה שהשמן יורד לתוכה (רע"ב שם), ונגמרה מלאכתו (ראה משנה ראשונה שם)[9].

בירקות

כעין דאורייתא

אף על פי שטבל בירקות אינו אלא מדרבנן (ראה ערך טבל), תיקנו בהם חכמים גמר מלאכה, שכל מה שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו (ר"ש סיריליאו מעשרות א ד. וראה ערך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון).

קישואים דלועים ואבטיח

הקישואים והדלועים משיפקסו, ואבטיח משישלק (מעשרות א ה), שצומח בהם כמו שער דק, ונקרא פקס או שלק (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שם), וכשנתלשים בינוניים המוכרם בשוק מסירו מעליהם (ריבמ"ץ ור"ש שם), ומשישפשף ויסירו הוא גמר מלאכתם (רמב"ם מעשר ג ח, ובפירוש המשניות שם, וראה משנה ראשונה שם, ותפארת ישראל שם אות מד).

ויש מהראשונים סוברים שפקוס הוא הנשירה שנושרת מאליה אחר שגדלים הרבה (ערוך ערך פקס ג).

ויש מפרשים משישלק - משיתבשל (ריבמ"ץ שם, בפירוש ב), שהאבטיחים כשנגמרים הם ירוקים כמו דבר השלוק (ערוך ערך שלק).

כשאינו מפקס ומשלק

אם אינו מפקס - משיעמיד ערימה (מעשרות א ה; רמב"ם מעשר ג ח), כמו כרי (רש"י ביצה יג ב ד"ה ושלא; ריבמ"ץ ור"ש מעשרות שם). ואם אינו משלק - משיעשה מוקצה (מעשרות שם לגירסת הירושלמי לפנינו, וראה דקדוקי סופרים שם), היינו משישטח ויסדר אותם זה בצד זה, שאין עושים מאבטיחים ערימה לפי שהם משתברים זה על זה (פירוש המשניות לרמב"ם מעשרות שם, ורמב"ם מעשר ג ח; רע"ב שם[10]).

לתרומות ומעשרות

אף על פי שהפיקוס והשילוק הוא גמר מלאכה לענין שקודם לכן מותר לאכלם עראי (ראה ערך טבל), מכל מקום גם קודם לכן נחשבים כנגמרה מלאכתם לענין שאם רצה תורם ומעשר אותם (תוספתא מעשרות א ו; רמב"ם מעשר ג ח, וכסף משנה שם. וראה בארוכה באור שמח תרומות ה ד).

ירק משיאגד

ירק שדרכו למכרו אגודות - גמר מלאכתו משיאגד (מעשרות א ה, ורא"ש ורע"ב שם; רמב"ם מעשר ג ט).

אגדו אגודה גדולה בשדה, אף על פי שבדעתו לאגדו אגודות קטנות כשיוליך לשוק, הרי זה טבל (רמב"ם שם יב), שהרי נגמרה מלאכת השדה (פירוש הגר"א לירושלמי מעשרות א ד); ויש מפרשים שאינו טבל עד שיאגוד האגודות הקטנות (גירסת כתב יד הגר"א לירושלמי שם בהעתקת הרד"ל).

אם אינו אוגד - משימלא את הכלי, ואם אינו ממלא את הכלי - משילקט כל צרכו (מעשרות שם; רמב"ם שם). היה בדעתו למלא חציו, כיון שמילא חציו נטבל; היה בדעתו למלא כולו, אינו נטבל עד שימלא את כולו; היו שנים ובדעתו למלאות את שניהם, לא נטבלו עד שימלא את שניהם (ירושלמי שם ד; רמב"ם שם יא).

כלכלה משיחפה

כלכלה- משיחפה (מעשרות א ה; רמב"ם מעשר ג י), שאם ליקט ירק לתוך הסל גמר מלאכתו משיכסהו, שכך דרך המוכרים לשוק (ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שם). ואם אינו מחפה - משימלא את הכלי; ואם אינו ממלא את הכלי - משילקט כל צרכו (מעשרות ורמב"ם שם).

בצלים משיפקל

הבצלים גמר מלאכתם משיפקל (מעשרות שם), כמו משיקלף (ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שם), היינו משיסיר מעליהם הקליפות הרעות והשרשים (ריבמ"ץ ור"ש שם; רמב"ם מעשר ג יב); ויש מפרשים משיעשה אותם אגודה (ר"ש שם, בשם יש מפרשים). ואם אינו מפקל - משיעמיד ערימה (מעשרות שם; רמב"ם שם).

בעיסה (לחלה)

חיוב העיסה בחלה

בגמר מלאכתה של עיסה להתחייב בחלה, נחלקו תנאים:

  • לחכמים ורבי יוחנן בן נורי, משתתגלגל בחטים ותיטמטם בשעורים (חלה ג א; ספרי שם. וראה להלן מה הם הגלגול והטמטום), שנאמר: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר שם כ. ספרי שם, וראה ירושלמי חלה ג א), היינו משנעשית עיסה (פירוש רבנו הלל לספרי שם).
  • ויש אומרים שרבי עקיבא חולק, וסובר משיקרמו פני הפת בתנור ותהיה לו כמין קליפה (ספרי במדבר פסקא קי; פירוש המשניות לרמב"ם חלה ג ו), שנאמר: מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט), משעה שנעשה לחם (ספר התרומה חלה פה; שו"ת הרשב"א א נד).

בירושלמי אמרו שרבי עקיבא אינו חולק (ירושלמי שם ד, וראה שם במה חולק. וראה מהרי"ט אלגזי חלה יב). ויש מהראשונים שכתב שרבי עקיבא דורש שני הכתובים, וסובר שאם נעשית מתבואה שגדלה ברשות ישראל בחיוב - גלגולה טובלה; ואם נעשית מתבואת נכרי או מתבואת חוץ לארץ שנכנסה לארץ (ראה ערך חלה. וראה להלן) - נטבלת בקרימה בתנור (שו"ת הרשב"א א נד, ומהרי"ט אלגזי שם בדעתו, לדעת הירושלמי).

הלכה כחכמים (רמב"ם בכורים ח ד; טוש"ע יו"ד שכז ד). ויש מי שפסק עד שתידבק העיסה ותיעשה גוף אחד (טור שם), לפי שאין אנו בקיאים איזהו גלגול ואיזהו טמטום (ב"ח שם. וראה להלן שיש אומרים שזהו גלגול).

ומדרבנן מתחייבת משתעשה גבלולין גבלולין (ירושלמי חלה ג א), היינו חתיכות קטנות מדובקות קשות (מהרי"ט אלגזי שם; הר"א פולדא לירושלמי שם)[11].

הגלגול והטמטום

  • גלגול בחטים הוא משיתערב הקמח במים (רמב"ם שם), על ידי העירוב בידים (כסף משנה שם ב), אף שלא נעשתה עוד העיסה גוף אחד (מראה הפנים בירושלמי חלה ג א, בדעתו[12]), והטמטום הוא משתיעשה גוף אחד (רמב"ם שם), ומפני שקמח שעורים אינו מתערב יפה, לכן חיובו משנעשתה העיסה גוף אחד (פני משה ומראה הפנים שם).
  • יש מפרשים שהגלגול הוא גמר הלישה (ערוך ערך טמטם; ריבמ"ץ חלה שם; מלאכת שלמה חלה שם, בשם ה"ר יהוסף), והטמטום בשעורים מאוחר יותר, שעיסת שעורים אינה מתחברת במהרה (ראה ריבמ"ץ שם, ובערוך השלם שם בדעת הערוך).
  • יש מי שכתב שהטמטום בשעורים מוקדם יותר מהגלגול בחטים, שלפי שהיא מתפרדת על ידי הלישה אין לשים אותה אלא מדבקים קצת בידים ועוזבים אותה (שושנים לדוד חלה שם, בדעת הערוך, וראה תוספות יום טוב שם).
  • ויש מפרשים שהטמטום אף הוא גמר לישה, אלא שבחטים אין העיסה נדבקת בידי האדם ולכן אפשר לגלגל אותה, אבל עיסת שעורים אי אפשר לגלגל, וגמר לישתה כשנסתמו נקביה (מלאכת שלמה שם, בשם ה"ר יהוסף).

בשאר המינים

שאר המינים מחמשת מיני דגן שעשה מהם עיסה, והם: הכוסמים, ושבולת שועל, ושיפון, דינם כשעורים (ירושלמי חלה ג א; פסקי חלה לרשב"א, הובא בבית יוסף יו"ד שכז; אור זרוע א רלא; תשב"ץ ב רצא חלה ו). ויש מהראשונים שפסקו בעיסת הכוסמים משתתגלגל, ושל שבולת שועל ושיפון משתטמטם (רמב"ם שם ד[13]).

עיסת חיטים ואורז

העושה עיסה מחיטים ואורז, ספק אם מתחייבת בגלגול או בטמטום (ירושלמי שם). וכתבו ראשונים שבחלה של תורה הולכים להחמיר, אבל בחלה של דבריהם - כגון בזמן הזה (ראה ערך חלה) - הולכים להקל (פסקי חלה לרשב"א שם). והוא הדין העושה עיסה מחטים ומשאר מינים (פסקי חלה שם, וכן בתשב"ץ ב רצא ו).

שלא מדעת הבעלים

הממרח כרי של חברו שלא מדעתו - וכן הגומר מלאכת פירותיו של חברו (ראה רמב"ם מעשר ג ז) - נחלקו אמוראים: רבי יוחנן אמר נטבל, ורבי שמעון בן לקיש אמר לא נטבל (ירושלמי מעשרות ה ג, וחלה א ה). הלכה כרבי יוחנן (רמב"ם שם).

אף תבואה שנתמרחה מאליה תלויה במחלוקת זו: לרבי יוחנן נטבלה, ולרבי שמעון בן לקיש לא נטבלה (חזון איש מעשרות כד סק"ו).

וכן המגלגל עיסתו של חברו שלא מדעתו: לרבי יוחנן נטבלה לחלה, ולרבי שמעון בן לקיש לא נטבלה (ירושלמי מעשרות שם וחלה שם). הלכה כרבי יוחנן (אור זרוע א רלא; סמ"ג עשין קמא; ספר התרומה פג. וראה באור הגר"א יו"ד שכו סק"ז).

ביד הקדש

גמר מלאכה שנעשה ברשות הקדש פוטר מתרומות ומעשרות, שאם אחר כך פודה מההקדש - פטור, שבשעת מירוח היה פטור (פאה ד ח וחלה ג ד; רמב"ם מעשר ג כה[14]. וראה שיטה מקובצת בכורות יא ב, בשם תוספות חיצוניות), שנאמר: דְּגָנְךָ, ולא דיגון הקדש (רש"י מנחות סו ב ד"ה מירוח הקדש, ושם סז א ד"ה התם; רא"ש ורע"ב חלה שם).

לדעת רב כהנא חולק רבי עקיבא וסובר שמירוח הקדש אינו פוטר (מנחות סו ב).

פוטר לגמרי

מירוח הקדש פוטר אפילו לאכילת קבע, ולא כמו תבואה שלא נתמרחה שמדרבנן אסורה באכילת קבע (ראה ערך טבל), שמשום הפסד הקדש לא אסרו חכמים אכילת קבע (תוספות מנחות סז ב ד"ה כדי), או שלא אסרו במקום שלעולם לא יבוא עוד לידי חיוב דאורייתא (תוספות רבי עקיבא איגר למשניות פאה שם).

בקטניות

אבל אם כבר קטניות (ראה לעיל: בתבואה וקטניות) ברשות הקדש, ואחר כך פדאן - לא נפטרו, שאפשר לאכלן אף בלא כיבור, ואין הכיבור מעשה גמור, ולכן אינו פוטר בהקדש (ירושלמי מעשרות א ז, לפירוש הגר"א שם. וראה חזון איש שם ג ס"ק כד).

גלגול עסה

גם גלגול הקדש פוטר מחלה (חלה ג ג; רמב"ם בכורים ח ז), שנאמר: עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ), ולא עיסת הקדש (מנחות סז א; רא"ש ורע"ב חלה שם), או לפי שנאמר: תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר שם יט), את שמורם ממנו קודש והנשאר חול, ולא שזה כזה קודש (פירוש המשניות לרמב"ם שם, בשם ספרי).

לסוברים שלרבי עקיבא אין מירוח הקדש פוטר (ראה לעיל), נחלקו אמוראים בגלגול הקדש: רבי יונה אמר שאף בגלגול הקדש חולק ואינו פוטר, ורבי חנינא בנו של רבי הלל אמר שבגלגול הקדש מודה שפוטר (ירושלמי חלה ג ד).

ביד נכרי

מירוח נכרי

בגמר מלאכה ביד נכרי נחלקו תנאים:

  • רבי יוסי ורבי שמעון סוברים מירוח נכרי פוטר (מנחות סו ב) שנאמר: דְּגָנְךָ, ולא דיגון נכרי (ראה גיטין מז א, ומנחות סז א).
  • רבי מאיר ורבי יהודה סוברים שאינו פוטר (מנחות סו ב), שנאמר דגנך שלש פעמים (דברים יב יז, יד כג, יח ד), אחד למעט הקדש (ראה לעיל: ביד הקדש), והשנים האחרים למעט דיגון נכרי, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות (ראה ערך מעוט אחר מעוט. מנחות סז א, ורש"י ד"ה התם).

הלכה שמירוח נכרי פוטר (רמב"ם תרומות א יא ויג - יד; הלכות בכורות לרמב"ן ד; טוש"ע יו"ד שלא ד וז), בין בפירות שגדלו ברשותו, ובין בפירות שגדלו ברשות ישראל ומכרם לו הישראל (רש"י גיטין מז א ד"ה דיגונך; תוספות בכורות יא ב ד"ה דגנך; רמב"ם שם יג; טוש"ע שם).

ויש מהראשונים פוסק שמירוח נכרי אינו פוטר (תוספות רי"ד קידושין מא ב).

ישראל בפירות נכרי

מירח ישראל פירותיו של נכרי ברשות נכרי, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שפוטר כמירוח נכרי, כיון שהתבואה שלו (תוספות בכורות שם ד"ה דמרחינהו), ויש מהראשונים שכתב עוד שמחלוקת התנאים במירוח נכרי היא בישראל שמירח ברשות נכרי, אבל כשמירח הנכרי בעצמו לדברי הכל פוטר (שיטה לא נודע למי קידושין, הובא במהרי"ט אלגזי בכורות ד נא).
  • יש מהראשונים סוברים שאינו פוטר, אפילו לסוברים מירוח נכרי פוטר (רמב"ן קדושין מא ב; רשב"א שם; ריטב"א שם[15]).
  • ויש מחלקים, שתבואה שגדלה ברשות הנכרי, אפילו שמירחה ישראל - פטורה, שביד הנכרי מעולם לא חל עליה חיוב תרומות ומעשרות, אפילו אם אין קנין לנכרי בארץ ישראל (ראה ערכו), אבל תבואה שגדלה שליש והגיעה לעונת המעשרות (ראה ערכו) ברשות ישראל, ומכרה לנכרי, אין מירוח הנכרי פוטר אלא אם כן מירחה בעצמו (מהרי"ט אלגזי שם, על פי תוספות קדושין מא ב ד"ה הנכרי, בשם ר"י).

נכרי בפירות ישראל

מירח נכרי פירותיו של ישראל, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאינם חייבים אלא מדרבנן, ואם גדלו שליש ביד נכרי ומכרם לישראל ומירחם נכרי פטורים לגמרי (רמב"ם מעשר א יג; שיטה מקובצת מנחות סז א), שעל דיגון הקפידה תורה, והרי עשאו נכרי (כסף משנה שם יא, בשם הר"י קורקוס). ויש מי שכתב שאף המחייבים במירוח נכרי לא חייבו אלא כשמירח ישראל ברשות נכרי (שיטה לא נודע למי קדושין שם, לשיטתו לעיל).
  • ויש אומרים שמירוח זה אינו פוטר לדברי הכל (שיטה מקובצת בכורות יא ב, בשם הרא"ש; ארחות חיים ב עמוד 211; טור יו"ד שלא), שאין הנכרי אלא עושה מלאכה אצל ישראל (ב"ח שם; קרן אורה מנחות סו ב).

ואפילו אם ישראל קנה שבלים מנכרי, ומירחם נכרי בשבילו, יש מהראשונים שכתב שחייבים בתרומות ומעשרות, ששלוחו של אדם כמותו, אלא אם כן המוכר הנכרי מירחם - שפטורים (ארחות חיים ב שם, בשם הראב"ד, הובא בכסף משנה תרומות א יא, ראה שם), וביארו אחרונים שאם לא התנה עם המוכר שימרחם, הרי זה כמירחם הישראל לעצמו, שהוא עושה מלאכתו של ישראל, אבל אם המוכר היה מחוייב למרחם, אינם נקנים לישראל אלא אחר שימרח ונמצא שבשעת מירוח הרי זה דיגון נכרי (ב"ח יו"ד שלא, בדעתו).

פוטר לגמרי

מירוח נכרי פוטר אפילו לאכילת קבע, שאין הכוונה שהיא כמו לפני מירוח שאסור מדרבנן לאכול אכילת קבע (ראה ערך טבל), אלא פוטר לגמרי (מסקנת התוספות מנחות סז ב ד"ה כדי. וראה תוספות רבי עקיבא איגר פאה ד ח), שלא אסרו אכילת קבע כשלא יוכל לבוא עוד לידי חיוב (תוספות רבי עקיבא איגר שם. וראה לעיל: ביד הקדש).

ויש מהראשונים סוברים שבמירוח נכרי - תבואת ישראל שמכרה לו נשארה באיסורה הקודם של אכילת קבע כאילו לא נתמרחה (שיטה מקובצת מנחות סז ב, וראה תוספות שם בתחלת דבריהם).

גזירת בעלי כיסים

במירוח נכרי, להלכה שפוטר, נחלקו אמוראים אם חייבים לעשר מדרבנן: רב פפא ורבינא סוברים שאין חייבים; רבא סובר שחייבים, גזרה משום בעלי כיסים (מנחות סז א).

ונחלקו בפירושו:

  • יש מפרשים שהם עשירים הלוקחים תבואה מחמרים ישראלים, שאם הלוקח מנכרי יפטר מלעשרם, יבואו לומר שגם הלוקח מחמר ישראל פטור.
  • ויש מפרשים שהם אנשים שיש להם הרבה קרקעות וחסים על רוב המעשרות, שלא יקנו את תבואתם לנכרי שהוא ימרחה, להפקיעה ממעשר (רש"י שם ד"ה גזירה, ב' לשונות). או אף אם לא יקנו להם, לסוברים שפוטר אף בתבואת ישראל (ראה לעיל. שיטה מקובצת מנחות שם)[16].

הלכה כרבא (רמב"ם תרומות א יג[17]; כסף משנה שם יא, בשם תשובות ריב"א).

ונחלקו ראשונים אם גזירת בעלי כיסים היא דווקא כשמירח הנכרי תבואה שבאה ברשות ישראל לעונת המעשרות (ראה ערכו. רמב"ם שם א יא ויג ויד, לשיטתו שפוטר אף בתבואת ישראל, ראה לעיל; סמ"ג עשין קלג; אור זרוע א רלה, בשם הר"י מקורביל), או אף בתבואה שהיתה מתחילתה של נכרי (תוספות מנחות סז ב ד"ה גזרה וד"ה כדי; ראב"ד מעשר יא טו); ויש שנסתפקו בדבר והכריעו להחמיר (כסף משנה שם, בשם תשובות ריב"א).

ונהגו בכל ארץ ישראל כדעת המתירים, וכבר היה מעשה וחכם אחד רצה להחמיר, ונתקבצו כל החכמים וגזרו בגזרה ובחרם שלעולם לא יעשר אדם לקוח מן הנכרי (כסף משנה א יא. וראה עוד בשו"ת מבי"ט ב קצו, ופאת השלחן טז סק"מ).

באכילת עראי

גזרת בעלי כיסים לא גזרו על אכילת עראי, והרי זה כאילו לא נמרח (תוספות מנחות סז ב ד"ה כדי; ר"ש תרומות ט ז). אך לסוברים שמירוח גוי פוטר רק לאכילת עראי (ראה לעיל), גזרת בעלי כיסים היתה אף על אכילת עראי (ראה תוספות שם).

נתינה לכהן וללוי

יש מהראשונים שכתבו שלכל הדעות מירוח נכרי אינו חייב אלא בהפרשה בלבד, אבל אין צריך ליתן לכהן תרומת מעשר - וכן המעשר ללוי - אלא תרומה גדולה לכהן בלבד, מפני שיכול לומר לו אני בא מכח מי שאינך יכול ליטול ממנו כלום (תוספות בכורות יא ב ד"ה דגנך).

גלגול עסה

גלגול עיסה ביד נכרי פוטר מחיוב חלה (חלה ג ו, וראה מנחות סז א). ולכן גר שהתגייר והיתה לו עיסה, התגלגלה קודם שהתגייר - פטורה מן החלה, משנתגייר - חייבת. רבי עקיבא אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור (חלה שם), שלדעתו זה גמר מלאכה של עיסה לחיוב חלה (ראה לעיל: בעיסה, וראה שם דעת הסוברים שלא חלק בכל גמר מלאכה של עיסה). הלכה כחכמים (רמב"ם בכורים ח ח-ט; טוש"ע יו"ד של ד).

ונחלקו אמוראים אם גלגול נכרי פוטר לדברי הכל: רבא סובר שלסוברים מירוח נכרי אינו פוטר מתרומות ומעשרות, אף גלגול נכרי אינו פוטר; רב פפא ורבינא סוברים שגלגול נכרי פוטר לדברי הכל (מנחות סז א, ורש"י ושיטה מקובצת שם, ותוספות שם ד"ה חד, וראה ירושלמי חלה ג ד).

הלכה שגלגול נכרי פוטר (ראה רמב"ם בכורים ח ח, טוש"ע יו"ד של ד. וראה לעיל במירוח נכרי).

בעיסת ישראל

גלגול נכרי בעיסת ישראל אינו פוטר (תוספתא חלה א ב; אור זרוע א רלה; רמב"ן הלכות בכורות ד; טוש"ע יו"ד של א), ואפילו לסוברים שמירוח נכרי בתבואת ישראל פוטר מתרומות ומעשרות (ראה לעיל), כיון שחיוב תרומות ומעשרות תלה הכתוב בדיגון, אבל בחיוב חלה לא נאמר גלגול, אלא נאמר עריסותיכם, וכיון שהעיסה של ישראל - חייבת בחלה (אור זרוע שם, בשם הר"י מקורביל: שיטה מקובצת מנחות סז א).

ישראל בעיסת נכרי

נכרי שנתן לישראל קמח לעשות לו עיסה, אין גלגול ישראל מחייב עיסה של נכרי (חלה ג ה ורע"ב; טוש"ע יו"ד של א), ואפילו אם נתנה אחר כך במתנה לישראל (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

מארץ ישראל לחוץ לארץ ולהיפך

פירות שיצאו לחוץ לארץ

פירות ארץ ישראל שנגמרה מלאכתם בחוץ לארץ, הדבר תלוי במחלוקת התנאים בחיוב חלה בתבואת ארץ ישראל שנתגלגלה בחוץ לארץ (ראה להלן) - רבי אליעזר מחייב, שסובר שהולכים אחר גמר הפרי (ראה ערך עונת המעשרות), שהיה בארץ; ורבי עקיבא פוטר (ראה רמב"ם תרומות א כב, וראב"ד ומשנה למלך ורדב"ז שם), והולכים אחר גמר המלאכה שהיה בחוץ לארץ (ראב"ד שם), לפי שבפרשת חלה נאמר: תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר טו יט), ואמרו: בתרומה גדולה הכתוב מדבר (ספרי שם), ולכן המיעוט שנאמר בחלה (ראה להלן), מוסב גם על תרומה גדולה, ומעשר למדים מתרומה (חידושי רבנו חיים הלוי תרומות שם. וראה עוד במראה הפנים ירושלמי חלה ב א).

הלכה כרבי עקיבא (רמב"ם וראב"ד שם; טוש"ע יו"ד שלא יב).

מדרבנן

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שפטורים לגמרי אף מדרבנן (רמב"ם שם, לפי הראב"ד וכסף משנה ורדב"ז שם בדעתו); ויש סוברים שמדרבנן חייבים בתרומות ומעשרות לדברי הכל, שאינם גרועים מפירות הארצות הקרובות לארץ ישראל שחייבים מדבריהם (ראה ערך טבל), ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ נאכלים בטבלם (ראב"ד שם).

יצאו אחר גמר מלאכה

גמרה מלאכתם בארץ ישראל ויצאו אחר כך לחוץ לארץ, חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה לדברי הכל, שהחיוב שהתחייבו בארץ אינו נפקע (רדב"ז ומשנה למלך שם, וראה ראב"ד שם; שו"ת מבי"ט ב קצו; מנחת חינוך רפד ה, בדעת החינוך; מראה הפנים חלה ב א; חזון איש שביעית ב ב, ודמאי ה ג, ושם טו ד). ויש מי שכתב שאף אלה פטורים (ב"ח יו"ד שלא, ומנחת חינוך שם, לדעת הרמב"ם).

גלגול עסה בחוץ לארץ

בחיוב חלה בתבואת ארץ ישראל שעשה ממנה עיסה בחוץ לארץ, נחלקו תנאים:

  • רבי אליעזר מחייב (חלה ב א), שנאמר: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט), הואיל ולחם הארץ הוא - חייב (רע"ב שם, וראה ירושלמי שם ט).
  • ורבי עקיבא פוטר (חלה שם), שנאמר: שָׁמָּה (במדבר שם יח), שמה אתם חייבים, ולא בחוץ לארץ (ירושלמי שם, הובא בר"ש ורע"ב שם).

הלכה כרבי עקיבא (רמב"ם תרומות א כב, ובכורים ה ו. וראה ערך חלה שמדרבנן חייבים).

ודוקא כשהגלגול היה בחוץ לארץ, אבל אם לאחר שנתגלגלה העיסה יצאה לחוץ לארץ, החיוב שנתחייב בארץ לא נפקע ממנה (רדב"ז ומשנה למלך שם. וראה לעיל דעת הב"ח לדעת הרמב"ם).

פירות שבאו לארץ

יש סוברים, שפירות חוץ לארץ שנגמרה מלאכתם בארץ, אינם חייבים בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם (רמב"ם תרומות א כב, ראה כסף משנה שם בלשון א, ועוד אחרונים), כחלה שאין תבואת חוץ לארץ שנתגלגלה בארץ חייבת אלא מדבריהם (ראה להלן. כסף משנה שם), או שאף על פי שבחלה חייבת מן התורה (ראה להלן), הרי זה לפי שכל חיובה בא בשעת גלגול העיסה (רדב"ז שם), ואילו החיוב של תרומות ומעשרות תלוי גם בהבאת שליש (ראה ערך עונת המעשרות) וגם בגמר מלאכה, וכל שאחד מהם היה בפטור - נפטר, וכיון שגדלו והביאו שליש בחוץ לארץ - פטורים (חידושי רבנו חיים הלוי תרומות שם, ושו"ת אחיעזר יו"ד לט בשמו. וראה חידושי רבנו חיים הלוי שם הסבר אחר).

לדעה זו, נגמרה מלאכתם בחוץ לארץ ונכנסו לארץ פטורים אף מדרבנן מתרומות ומעשרות (רדב"ז שם, ועוד).

ויש סוברים, שפירות שנגמרה מלאכתם בארץ חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, שנתרבו מ"שמה" לחיוב, כדרך שנתרבו לחלה (ראה להלן), ואם נגמרה מלאכתם בחוץ לארץ ונכנסו לארץ, פטורים מן התורה וחייבים מדבריהם (כסף משנה שם בלשון ב, בדעת הרמב"ם; לבוש יו"ד שלא יב; ש"ך שם ס"ק כב. וראה תשובות הרמב"ם [פריימן] קלב).

תלישה בפירות שאין להם גורן

פירות אילן שאין להם גמר מלאכה, שגדלו בחוץ לארץ ונתלשו בארץ, כגון אילן ששורשיו בחוץ לארץ ונופו בארץ, פירותיו אינם חייבים בתרומות ומעשרות (באור הגר"א יו"ד שלא ס"ק כט), שאין התלישה נחשבת גמר מלאכה (תורת הארץ ד ו, לדעתו). ויש סוברים שהתלישה נחשבת בהם גמר מלאכה (ראה שו"ת רבי בצלאל אשכנזי ב, הובא במגן אברהם תרמט סק"ד, וכן בשו"ת מהרשד"ם יו"ד קצב, לגבי אתרוג, וראה קובץ כרם ציון יא, תשובת הגאון רבי צבי פסח פרנק גם לדעת הגר"א).

גלגול בתבואת חוץ לארץ

תבואת חוץ לארץ שעשה ממנה עיסה בארץ, נחלקו תנאים:

  • לדברי רבי מאיר הכל מודים שחייבת בחלה (חלה ב א, ובירושלמי שם: זו דברי רבי מאיר), שנאמר: בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה (במדבר טו יח), שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ ובין בפירות חוץ לארץ (רע"ב שם, על פי הירושלמי, ראה להלן).
  • ולדברי רבי יהודה - רבי אליעזר פוטר, שנאמר: מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר שם יט), ולא לחם חוץ לארץ (ירושלמי שם), ורבי עקיבא מחייב, שלא נאמר מלחם הארץ, אלא למעט אם קרמו פניה באפייתה בחוץ לארץ (ירושלמי שם, לפירוש הר"א פולדא והגר"א והרידב"ז. וראה לעיל: בעיסה, דעת רבי עקיבא).

הלכה כרבי עקיבא, שגמר מלאכתה בארץ מחייבת בחלה, אבל אין הלכה כמותו בקרימת פנים (רמב"ם תרומות א כב, ובכורים ה ו), ואם הגלגול היה בחוץ לארץ - פטורה (מנחת חינוך שפה). ויש מצדדים לומר שאף אם הגלגול היה בארץ אינה חייבת אלא מדרבנן (כסף משנה תרומות שם בלשון א, וראה לעיל לענין תרומות ומעשרות ביאור חידושי רבנו חיים הלוי).

על גמר מלאכה לאכילת פועל, ראה ערך פועל.

הערות שוליים

  1. ו', טור קעג-קצט. וראה עוד ערכים: הפרשת מעשרות; טבל; עונת המעשרות.
  2. על גמר מלאכה בכלים לענין טומאה ראה ערך טמאת כלים; על גמר מלאכה במלאכות שבת ראה ערך מכה בפטיש.
  3. ראה רש"י ביצה יג ב ד"ה לתוך, וראה אוצר לעזי רש"י שם.
  4. וראה לעיל: פעולתו, שבאלו שאין להם גורן לדברי הכל צריך ראיית פני הבית.
  5. בדעת הרמב"ם ראה אור שמח שם ומראה הפנים לירושלמי שם שנחלקו אם כוונתו דווקא בראש גגו, או אפילו בראש גגו.
  6. וראה משנה למלך שם שהרמב"ם פסק על פי הבבלי.
  7. ראה ערך טבל שלדעת הרמב"ם מעשר ג יט אין זה לענין קיפוי של גמר מלאכה אלא לענין אכילת עראי וקבע.
  8. וראה ריבמ"ץ מעשרות ה ד שמשמע שפוסק כרבי יוסי ב"ר יהודה. וראה לעיל ביין, אם המדובר בתרומה ולא במעשר, או שהחילוק הוא בין גמר מלאכה לאכילת עראי, ובין גמר מלאכה להפרשה.
  9. וראה ערך טבל שלרמב"ם המדובר כאן משום אכילת עראי ואכילת קבע, וראה לעיל.
  10. וראה פירוש נוסף בערוך ערך מקצה ג; ריבמ"ץ ור"ש שם. וראה ערך טבל על פיקוס אחר הכנסה לבית.
  11. וראה מהרי"ט אלגזי שם שתמה על השמטת הפוסקים דין זה.
  12. וראה שם שלשון עריסה הוא עירוב קמח במים, וכשנעשה גוף אחד נקרא בצק.
  13. בבית יוסף שם כתב שהרמב"ם פסק על פי הבבלי, וראה מהרי"ט אלגזי שם פירוש אחר בירושלמי.
  14. וכן ראה תוספתא מעשרות א ז; ירושלמי מעשרות א ד, ביין.
  15. וראה של"ה שער האותיות ענין תרומות ומעשרות, ובחרדים בהקדמה למצות התלויות בארץ ישראל שדקדקו כך בדעת הרמב"ם.
  16. וראה רמב"ם תרומות ד טו שפירש גזרת בעלי כיסין באופן אחר.
  17. וראה ערך גוי; בתרומות ומעשרות, ובערוך השלחן העתיד נה ו ויט, שהרמב"ם מחייב מירוח גוי מדרבנן מדין אחר ולא משום בעלי כיסין.