פרשני:בבלי:נדה כז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה כז ב

חברותא[עריכה]

ודוחה רבא: ואמינא להו לרבנן דבי רב: אדרבה! אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על  פרידה אחת עפר, ונפיש ליה שיעורא! שהרי הרקב הוא הרוב, ואם כן פרודות העפר המועטות הנמצאות מפוזרות בין פרודות הרקב המרובות הן הצריכות להתבטל. וגם בשליא דם הלידה הוא שיתבטל ולא הולד  198 .

 198.  החזו"א (יו"ד קיד יב) פירש שדחיית רבא היא, שכשם שבטל חלק מהרקב בעפר, כך בטל גם חלק מהעפר ברקב. וכיון שישנם יותר מקומות שבהם רבה הרקב על העפר, נמצא שגם לאחר דיני הביטול יש את השיעור לטמא. ודחה החזו"א פירוש זה, משום שביטול ברוב בכוחו רק לבטל דינים ולא להוסיף, ולכן לא יתרבה שיעור הרקב מכח העפר שבטל בו, כי אין בכח הרוב להחשיב את העפר לרקב, אלא רק לבטל מהרקב את דין טומאתו ולעשותו כעפר. ואת דחיית רבא פירש החזו"א, שאי אפשר לדון על כל גרגיר בפני עצמו, שכיון שאין ניכרים חילוקי המקומות בהם רבה העפר על הרקב, ונראית כל תערובת העפר והרקב כתערובת אחת, לכן דנים את כולה כאחד. ומאחר שבסך כל התערובת הרקב מרובה, אינו בטל בעפר. וראה עוד במה שכתב החזו"א בענין זה בטהרות (א, י). בעיקר טענת החזו"א שביטול ברוב אינו מוסיף דינים, ראה בתוס' בב"מ (ו, ב ד"ה קפץ) שביארו שבקפץ אחד מהמנויים יועיל הרוב להוסיף עליו חיוב מעשר. וכן כתבו התוס' ביבמות (פב, ב ד"ה נתן סאה) שמי פירות בטלים במים ומקבלים דין מקוה. וכן מתבאר בדברי רש"י בזבחים עח א שמיעוט המתערב ברוב יכול להשלימו לשיעור של כזית איסור. אולם ברמב"ן בב"ב (ב ב) מבואר כדברי החזו"א שרוב רק מפקיע איסורים אך לא יכול להוסיף דינים. וראה עוד בשו"ת עונג יו"ט (ד), ובדבר אברהם (א, לד, ד), ובאור שמח (מאכלות אסורות טו י).
ומחמת הקושיה מבארת הגמרא טעם אחר בדברי רבי שמעון: אלא, אמר רבה, היינו טעמא דרבי שמעון המטהר רקב שהתערב בו עפר כל שהוא: סופו של הרקב - כתחלתו, כתחלת התהוותו של הרקב!
מה תחלתו, אם בתחילת התהוות הרקב התערב בו דבר נוסף, נעשה לו אותו דבר אחר - גנגילון (מבטל)  199 , שרקב המת מטמא רק אם הוא התהוה לבדו, אך אם התערב ברקב, בשעת התהוותו דבר אחר, מבטל אותו דבר אחר את כל התערובת מטומאת רקב. אף סופו, לאחר שנעשה רקב ומטמא טומאת מת, אם התערב בו דבר אחר, נעשה לו אותו דבר אחר - גנגילון, שמבטלו מטומאת רקב.

 199.  כן פירש רש"י, והוא מלשון ניגוד וביטול. התוס' פירשו שגנגילון הוא תערובת, ומלשון גלגול, שהעפר מתערב ומתגלגל ביחד עם הרקב. וראה ברא"ש בנזיר (נא א) שהביא ב' פירושים אלו מהערוך.
ולביאור זה אין שייכות בין דם טהרת רקב שנתערב בו עפר, לטהרת שליא. וחוזרת בה הגמרא ממה שאמרה בתחילה "ואזדא רבי שמעון לטעמיה"  200 .

 200.  כן מוכח בגמרא להלן, וכן כתב רש"י (ד"ה גלגילון). והקשה המהרש"א (בתוס' ד"ה מ"ט) שלפירושו של רש"י בקושיית הגמרא שהטעם לטמא שליא שנימוחה הוא מדין רקב, אם כן, גם בשליא אפשר לטהר משום עפר משהו שמבטלו, וכבכל רקב. ובערוך לנר כתב מחמת קושיא זו שרש"י מודה לתוס' (ד"ה מ"ט) שהטעם לטמא בשליא הוא מדין מת שלם ולא מדין רקב, וכל מה שדימה רש"י בד"ה "מ"ט דר"ש" את סוגייתנו לרקב, הוא רק כדי להוכיח שמצינו טומאת מת גם לאחר שינוי הצורה, אבל בעיקר הדין, מודה רש"י שאין לנפל טומאת רקב. ודייק הערוך לנר כדבריו מלשונו של רש"י שכתב "מכל מקום כל גופו של מת כאן", ובפירוש זה מיושבות כל קושיות הראשונים על רש"י. וראה ברמב"ן, וברשב"א, ובריטב"א, שכשהביאו את דברי רש"י השמיטו את המילה "כל", וכנראה שהיתה לפניהם גירסא אחרת ברש"י, והקשו לפי גירסתם. אבל לגירסתינו ברש"י אפשר לומר כפירוש הערול"נ.
ודנה הגמרא: מאי היא? היכן התבאר שדבר אחר המתערב בתחלתו מבטלו מטומאת רקב?
דתניא: א. איזהו מת שיש לו רקב  201  ומטמא רקבו בטומאת אהל, ואיזהו מת שאין לו רקב? נקבר ערום בארון של שיש, או על גבי רצפה של אבנים, שבצורה שכזאת אין תערובת כל שהיא ברקב המת - זהו מת שיש לו רקב המטמא!

 201.  בקהילות יעקב (נזיר יב) דן האם רק בבשר שהרקיב נאמרה טומאה זו, או שגם בשר שנשתנה בדרכים אחרות כגון שיבש או שבלעתו חיה ונתעכל במעיה מטמא משום רקב. מרש"י בסוגייתנו שטימא נפל שנימוח בטומאת רקב מוכח שגם בשינוי שלא כתוצאה מרקבון ישנה לטומאה זו, וגם הראשונים שחלקו על רש"י טעמם הוא משום שאין לנפל טומאה זו. אבל מודים גם הם שאין עיכוב מחמת שנמחה ולא נרקב.
ואיזהו מת שאין לו רקב המטמא?
נקבר בכסותו, או בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים, שמתערבת רקבובית הכסות, העץ, או מיחוי עפר הלבנים, בתוך רקב המת - זהו מת שאין לו רקב, שרקבו אינו מטמא!  202 

 202.  הרא"ש, והמפרש בנזיר (נא, א), כתבו שההלכה למשה מסיני שנאמר בה טומאת רקב נאמרה רק ברקב בלא תערובת, ואין לנו מקור לחדש טומאה ברקב המעורב.
ב. ולא אמרו שיש לו דין טומאת רקב, אלא למת בלבד! ומסבירה הגמרא שכוונת הברייתא בדין זה היא, למעוטי הרוג, דלא שיצא חלק מדמו כשנהרג. כי רק מת שלם שלא חסר מגופו מאומה רקבו מטמא  203 .

 203.  הקשה החזו"א (אהלות כב יג) שבתוספתא נאמר שרק כשחסר מהמת אבר שהנשמה תלויה בו אינו מטמא ברקב, ומדוע יטהר מחמת חסרון מקצת מהדם. ותירץ, שמדובר בהרוג ששחטו ומת בגלל שחסר דמו, ודם בכמות הנצרכת לחיים היא כאבר שהנשמה תלויה בו. ובתירוץ זה מיושבת קושית הערול"נ שכל מת שנפצע קודם מותו ונחסר מדמו לא יטמא ברקב, ולמה שכתב החזו"א ניחא שרק חסרון דם שגורם למות נחשב לחסרון. עוד העיר הערול"נ שהרוג שמת בחניקה ולא נחסר מדמו יטמא ברקב, ומסתימות לשון הברייתא משמע שטיהרו כל הרוג.
גופא: א. מלא תרוד רקב (שהוא השיעור שמטמא), שנפל לתוכו עפר כל שהוא - טמא. ורבי שמעון - מטהר.
ב. "מלא תרוד" רקב שנתפזר בבית - הבית טמא משום אהל!  204  ואפילו שנתפזר הרקב, ואין תחת גג הבית שיעור 'מלא תרווד' במקום אחד, טמא. שדי בכך שבצירוף כל גג הבית יש שיעור, כדי לטמא בטומאת אהל.

 204.  דין זה מצינו כבר במשנה באהלות (ג ב), וכתב בחכמת בצלאל שמהגמרא שהביאה את הברייתא ולא את המשנה הוא אגב הדין הראשון. במלאכת שלמה (אהלות שם) כתב שגם 'מלא תרוד רקב' הוא ממשנה באהלות (ב, א), ופירש שב' הדינים שבסוגייתנו הם מהמשנה באהלות, אלא ששינתה הגמרא מלשון המשנה והביאה רק את עיקר הדין.
ורבי שמעון מטהר כיון שנתערב מעפר הבית בתוך הרקב, וכשיטתו בברייתא הקודמת שתערובת עפר מבטלת את טומאת הרקב.
ומוסיפה הגמרא: וצריכא לבאר פעמיים את מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון, משום שהיה אפשר לטעות ולפרש מחלוקתם בפירוש אחר, דאי אשמעינן קמייתא, שעירוב עפר אינו מבטל, היה אפשר לומר שרק בההיא קאמרי רבנן שמטמא, משום דמכניף, ומרוכז במקום אחד. אבל נתפזר, אימא מודו לו לרבי שמעון שמטהר, שסוברים רבנן דאין מאהיל וחוזר ומאהיל, ואין מצטרפות שתי אהלות על שני חצאי שיעור, ולכן אף על פי שחולקים רבנן על טעמו של רבי שמעון שטיהר משום תערובת עפר, מודים הם שכשנתפזר אינו מטמא באהל. והוצרכה הברייתא לכתוב במפורש שגם בעפר שהתפזר מטמאים רבנן, להפקיע מפירוש זה.
ואי אשמעינן בהא, שרקב שנתפזר בבית מטהר רבי שמעון. היה אפשר לומר שגם לרבי שמעון אין תערובת העפר מטהרת את הרקב, ורק בהא אמר רבי שמעון דאינו מטמא משום דאין מאהיל וחוזר ומאהיל. אבל בהא שיש במקום אחד כשיעור מלא תרווד אימא מודה להו לרבנן שמטמא, הילכך צריכא הברייתא להשמיענו במפורש שגם במקרה שכזה מטהר רבי שמעון, ושטעמו שטיהר אינו משום שאין שיעור במקום אחד, אלא שתערובת עפר מטהרת את הרקב.
תניא אידך: 'מלא תרוד ועוד' של עפר בית הקברות, שנטלו עפר מבית הקברות בשיעור שהוא יותר ממלא תרוד, טמא  205  . ורבי שמעון מטהר.

 205.  כן פירש רש"י בפירוש הראשון. פירוש נוסף כתב רש"י שמדובר ברקב המת שנקבר בכסותו, וסוברים רבנן שאין דבר אחר המעורב ברקב מטהרו גם כשנתערב בו בתחילת התהוותו. והקשו התוס' (ד"ה מלא) שמלשון הגמרא בתחילת העמוד נראה שכל מחלוקת ר"ש ורבנן היא אם תערובת בסופו לאחר שנרקב מטהרת, אבל בתחילת התהוות הרקב מודים כולם שרק מת שניקב לבדו מטמא. ולכן פירשו שמדובר במת שנקבר ערום בקבר שטחו קירותיו בסיד, וידעו רבנן שקודם שנופל הסיד כבר נרקב מהמת כשיעור מלא תרוד, וטימאו משום שיש את השיעור הנצרך כדי לטמא בלא תערובת. וראה בחזו"א (אהלות כא, ג) מה שהקשה על פירוש התוס'. בתוספתא (אהלות ב, ב) מצינו "הנקבר בכסותו ובארון של עץ אין לו רקב, וזהו עפר הקברות מלא תרווד ועוד", מבואר שלרבנן גם תערובת בתחילת הרקבון אינה מתירה, וכשיטת רש"י. ובקרן אורה (נזיר נא) הביא כלשון זה גם מהירושלמי (נזיר ז, ב). וראה ברשב"א שכתב פירוש שלישי בסוגייתנו.
ושואלת הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן, והרי העפר עצמו אינו טמא?
ומיישבת: לפי שאי אפשר ל'מלא תרוד ועוד' עפר בית הקברות - שאין בו מלא תרוד רקב! ומשום מלא תרוד רקב המעורב בעפר טימאו רבנן. ורבי שמעון טיהר מחמת תערובת כל שהוא עפר, שמבטלת את המלא תרוד רקב מלטמא.
וחוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת רבנן ורבי שמעון בדין שליא בבית: השתא, דאמרת כפירושו של רבה, שטעמא דרבי שמעון שמטהר בעפר שהתערב ברקב, הוא משום 'סופו כתחלתו', שהוא טעם לטומאת רקב בלבד, ולא לכל תערובת של דבר אחר בטומאה, ונדחה הביאור שרבי שמעון שטיהר בשליא הוא כשיטתו שטיהר ברקב, אם כן, גבי שליא - מאי טעמא דרבי שמעון?
ומתרצת: אמר רבי יוחנן: משום בטול ברוב נגעו בה! שדם הלידה מרובה ממיחוי הולד כולו, ומבטלו  206 .

 206.  בתירוצו של רבי יוחנן מבואר שמי הלידה מרובים הם מהולד כולו. ויש לבאר, אם כן, מהו טעמו של רבי מאיר שטימא שליא, ומדוע שונה דין זה משאר איסורי תורה שבטלים ברוב. ופירשו הרמב"ן (עמוד א סד"ה "מ"ט"), והרשב"א (שם, ד"ה "וא"ר יוחנן"), שסבר רבי מאיר שלא מועיל ביטול לטומאת אהל, כי דווקא במקום שמחמת התערובת יש ספק אם עבר על האיסור, מועיל הביטול, כגון בטומאת מגע, שאין ידוע אם הנוגע באחד מחלקי התערובת נגע בולד או במי הלידה. אבל בטומאת אהל, שהמת מטמא את הנמצאים תחת האהל, הרי לא נוצר ספק גם לאחר שנתערב הולד במים, לפי שהתערובת כולה מצויה בתוך הבית, ובודאי נמצא בתוכה גם הולד המטמא. ומצינו מעין נידון זה בגמרא בבכורות (כג, א) שנחלקו האמוראים אם מועיל ביטול ברוב לטומאת משא, וביאר שם רש"י (ד"ה ואי) שהטעם שלא יועיל ביטול, הוא משום שכשנושא את כל התערובת, ודאי הוא נושא גם את הטומאה. והרא"ש בחולין (גיד הנשה לז) האריך בענין איסור שנתערב ברוב היתר, האם מותר לאכול את כל התערובת כאחת, שלכאורה דבר זה הוא כטומאת אהל על תערובת, שיש ודאי איסור בכלל התערובת. ובביאור דבריו ראה בשערי יושר (ג, ז), ובקהלות יעקב (בכורות כד). אולם רש"י (ע"ז עד א), תוס' (חולין ק, א) והרשב"א (תורת הבית ד א) חולקים וסוברים שגם לענין אכילה אסור לאדם אחד לאכול את כל התערובת.
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה.
דאמר רבי יוחנן: רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד.
רבי שמעון - הא דאמרן.
רבי אליעזר - דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה, שלא היה לא ולד מעולם, ששפעה חררת דם - הרי זו, החררה, תקבר, משום שהיא מיחוי של הולד הראשון של בהמה זו, וכיון שיתכן שהולד המחוי היה זכר וקדוש בקדושת בכורה חייבים לקבור את החררה.
ופטורה הבהמה היולדת מן הבכורה, שהולד הבא בודאי אינו בכור, שכבר פטרה אותה החררה את רחמה.
ותני רבי חייא עלה: אותה חררה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ואין דינה כשאר נבלות!
ושואלת הגמרא: ומאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, בהכרח שתולים שאין בחררה ולד שיטמא כנבלה, ואם כן - אמאי תקבר?
ומתרצת: כדי לפרסמה - שהיא פטורה מן הבכורה! שידעו הכל שאותה חררה היא פטר רחם!
ומקשה הגמרא: מהו התירוץ? והרי אם החררה פוטרת את הבהמה מהבכורה, אלמא ולד מעליא הוא, ואם כן, אמאי תני רבי חייא - אינה מטמאה לא במגע ולא במשא?!
ומתרצת: אמר רבי יוחנן: מה שאינה מטמאה במגע ובמשא - משום בטול ברוב נגעו בה! שכיון שמיחוי הנפל בטל ברוב הדם של החררה, אינו מטמא. אך לגבי דין בכור פוטר הוא את הרחם גם כשהוא מעורב ברוב דם  207 .

 207.  בגמרא בבכורות (כג, א) נאמר טעם אחר בטהרת החררה, כיון שאין החררה ראויה לאכילת אדם, הרי היא טומאה סרוחה שאינה מטמאת. התוס' (ד"ה משום) הקשו שטעם הגמרא בבכורות לא יועיל לבאר דין משנתנו שטיהר ר"ש שליא מטומאת אהל, שטומאה זו נוהגת גם במת סרוח. וראה גם ברמב"ן שנשאר בצ"ע על חילוקי הטעמים בין סוגייתנו לסוגיא בבכורות. הרמב"ם (אבות הטומאה א טז) הביא להלכה את טעם סוגייתנו. והקשה הכס"מ שסותר הוא למה שכתב (שם יז) שאין ביטול לטומאת משא. והביא לתרץ בשם הר"י קורקוס שדווקא בתערובת לח בלח מועיל הביטול לגמרי ולא ביבש ביבש. ובקהילות יעקב (בכורות כג) האריך בביאור התירוץ. עוד הקשה הלח"מ (בכורות ד, יא) שהרמב"ם סתר גם למה שפסק (טומאת מת כה י) ששליא מטמאת את הבית באהל ולא מועיל ביטול ברוב.
נמצא אם כן שרבי יוחנן שביאר שטעמו של רבי שמעון שטיהר שליא הוא משום ביטול ברוב, הוא כשיטתו שאמר שרבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד, וכפי שביאר שגם החררה אינה מטמאת משום שבטלה ברוב.
אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: ומודה רבי שמעון המטהר במשנה את הבית שנמצאת בו שלית אשה, שאמו טמאה לידה, שגם אם התבטלה טומאת המת של הולד המחוי ברוב, לידתו נחשבת כלידה, ואמו טמאה בתור יולדת.
אמר ההוא סבא לרבי אמי: אסברה לך טעמא דרבי יוחנן שאמר שמודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה - דאמר קרא: "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים", ודרשינן: אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה, שמיחוי הולד נראה כזרע, הרי היא טמאה לידה!  208 

 208.  נחלקו רש"י ותוס' להלן מ, א האם דווקא לרבי שמעון שטיהר את הבית נצרכת הדרשה ללמדינו ששונה דין יולדת מטומאת אהל, או שגם לרבנן נצרכת הדרשה. וראה עוד בתוס' יח, א (ד"ה שליא).
ריש לקיש אמר שטעמו של רבי שמעון אינו כביאורו של רבי יוחנן, אלא שפיר שטרפוהו במימיו, שנשטף ונתערב במי הלידה, נעשה כמת שנתבלבלה צורתו, שכשם שמת שנשרף ונתפזר אפרו ואין שלדתו קיימת, אינו מטמא יותר, גם שפיר לאחר שהודח במימיו, ונתבלבלה צורתו, וטהור  209 . אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: מת שנתבלבלה צורתו - מנלן דטהור? שהרי על סמך זה טהרת את השפיר שהודח במימיו, וזאת גופא מנין לך?

 209.  התוס' (עמוד א ד"ה מ"ט) הקשו מתרצו של ריש לקיש על רש"י שפירש שקושית הגמרא היתה שתטמא השליא משום רקב ינצל, שאם כן מה בכך שנתבלבלה צורתו והרי רקב מטמא גם כשלא נשארה צורה כלל. ולפי מה שכתב הערוך לנר (שם בתוספות) שאין כוונת רש"י לטומאת רקב שאין לנפל טומאה זו, וגם רש"י פירש סוגייתנו שהצד לטמא הוא מטומאת מת שלם, מיושבת קושיה זו.
אילימא מהא דאמר רבי שבתאי אמר רבי יצחק מגדלאה, ואמרי לה אמר רבי יצחק מגדלאה אמר רבי שבתאי:
מת שנשרף ושלדו קיימת, שלא נתפזר האפר ועדיין הוא נראה כשלם, הרי הוא טמא.

דרשני המקוצר[עריכה]