פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פא יד

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פא יד

סעיף יד[עריכה]

לא תבעו שום אדם, אלא הוא בעצמו הודה דרך הודאה^א בפני עדים: מנה לפלוני בידי, וכשתבעו, אמר ליה: אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי הודיתי, נאמן. (ואין חילוק בזה בין עני בין עשיר) (נ"י פרק מי שמת), בין שהיה בריא כשהודה בין שהיה שכיב מרע^ב (סנהדרין כט,ב). ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו, אינו נאמן לטעון: לא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי (רמב"ם). ויש מי שאומר שאפילו היתה ההודאה בפני התובע, נאמן לטעון: לא הודיתי אלא כדי שלא להשביע את עצמי^ג (רא"ש). ולענין שבועה, אם טען: תן לי מנה שאתה חייב לי ואם תרצה לכפור הרי פלוני ופלוני שאמרת בפניהם שאתה חייב לי, אף על פי שהוא אומר טענת: שלא להשביע את עצמי, צריך לישבע היסת, דדל מהכא עדים, חייב לישבע על תביעתו. אבל אם אמר ליה: תן לי ק' שאמרת בפני פלוני ופלוני שאתה חייב לי, והוא טוען טענת: שלא להשביע, אף שבועה אינו צריך (רא"ש). הגה: טענת שלא להשביע טוענין לו אע"פ שהוא אינו טוען^ד. וע"ל סי' זה סוף סעיף כ"א. ב"ד שהכריזו על כל מי שבידו של יתומים יודיע לבית דין הוא או שלוחו, והודה אחד (על ידי) שליח, לא יוכל אח"כ לומר: שלא להשביע הודיתי, מאחר שלא הודה מעצמו, שהרי היתה שם קצת תביעה. גם לא יוכל לומר: משטה הייתי, שהרי לא היתה שם תביעה מבעל דבר עצמו^ה (ריב"ש שצ"ב).

א. דרך הודאה: רמב"ם,שו"ע: טענת השבעה אפשר לטעון אף כשהודה בדרך הודאה, בשונה מטענת השטאה, שמבואר בסע' ח שא"א. ש"ך - דוקא בבריא, אמנם בשכ"מ בדרך הודאה א"א לטעון השבעה. כך מוכרחים לחלק כדי ליישב סתירה מרמב"ם בהל' זכייה.

ב. שכיב מרע: מבואר בגמרא, שאדם עשוי גם שלא להשביע את בניו, וא"כ גם בשכ"מ שייכת טענת השבעה, וכתב הסמ"ע, שאם אין לו בנים אלא שאר יורשים אין לשכ"מ טענת השבעה, אמנם הש"ך כתב שאף כשאין לו בנים שייכת טענת השבעה, שלא יאמרו עשיר היה בחייו^[1].

ג. הודה בפני התובע: רמב"ם: אין טענת השבעה, אע"פ שלא תבעו^[2].

מהריב"ל ברמב"ם: דוקא כשהודאתו היתה בדרך הודאה, אחרת יש טענת השבעה כל שלא תבעו.

טור וש"ך ברמב"ם: בין בדרך הודאה בין שלא בדרך הודאה. הסברא היא שאם היה רוצה שלא להשביע, היה מעדיף לומר שחייב למישהו אחר, ולא דוקא למי שנמצא כעת לידו, וסברא זו שייכת בין בדרך הודאה בין בדרך שיחה.

האחרונים עמלים למצוא מקור לדינו של הרמב"ם. הש"ך הביא מקור מסנהדרין כט. המשנה אומרת: "כיצד בודקים את העדים... אומרים לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה, אם אמר: הוא אמר לי שאני חייב לו, לא אמר כלום, עד שיאמר: בפנינו הודה לו שהוא חייב לו." הש"ך מבין שהחילוק בין הרישא לסיפא במשנה הוא אם ההודאה היתה בפני התובע או לא, וא"כ הפטור הוא ודאי מטעם השבעה, כפי שגם כתב רש"י בפירושו למשנה, ולא מטעם השטאה, שהרי בהשטאה אדרבה יש יותר סברא לחייבו כשלא היה בפני התובע^[3].

רא"ש: יש. רק כשתבעו אין טענת השבעה.

שו"ע: סתם כרמב"ם ויש מי שאומר כרא"ש.

ש"ך: כרמב"ם.

ד. בסעיף כא מובאת מחלוקת אם טענינן בהשבעה.

טענת השבעה בפקדון: רש"י: לא שייכת. למד כן מכך שבאיסור גיורא לא טענו כך עבורו (ב"ב קמט,א). ש"ך – יתכן שכתב כן דוקא לגבי שכ"מ.

רוב הראשונים: שייכת. וכן דעת השו"ע שלא חילק.

ה. בי"ד שהכריזו: ש"ך – לכאורה לפי פסיקתי לעיל שאף המודה מעצמו יכול לטעון משטה, ה"ה במקרה של הכרזת בי"ד, אולם למעשה נראה כריב"ש וכרמ"א ולאו מטעמייהו, אלא מטעם שבהודאה הבאה בעקבות הכרזת בי"ד לא שייך השטאה וגם לא השבעה. והעיר הש"ך, שלפי"ז לא היו צריכים הריב"ש והרמ"א לנמק שאין כאן השבעה בגלל שהיתה קצת תביעה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]