פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פב ו

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פב ו

סעיף ו[עריכה]

היה המלוה תלמיד חכם, אין משביעין אותו ואין מגבין אותו (שבועות מא,א). אבל אם תפס משל לוה, אין מוציאין מידו. ואם לא תפס, והוא מעצמו רוצה לישבע כדי לגבות את שלו, שומעין לו (רא"ש).

אינו ת"ח שתפס: ר"ן: בתירוצו הראשון כתב שאמנם אין מוציאין מידו אך מ"מ מנדים אותו, ובתירוצו השני כתב שאף מוציאין מידו, וכתב שהעיקר כתירוץ השני. הר"ן שאל מה החילוק בין ת"ח לשאר אדם, הרי בשבועה דרבנן הדין הוא שלא נחתינן לנכסיה, וא"כ גם משאינו ת"ח לא מוציאין מידו, וענה כנ"ל או שבאינו ת"ח מ"מ מנדים אותו או שאף מוציאין מידו, ודוקא בנתבע שלא נשבע שבועה דרבנן לא נחתינן לנכסיה, משא"כ בתובע שתפס שלא ברשות.

רי"ף,רא"ש,טור: אין מוציאין מידו. וכן משמע בפשטות מהשו"ע בסי' פז,י (שלא כהבנת הסמ"ע^[1]). הרי"ף, הרא"ש והשו"ע עוסקים באופן כללי לגבי שבועות דרבנן, אם מוציאים מהתופס.

קשה על הטור – הרא"ש כתב כן רק לגבי ת"ח^[2].

ב"י: יתכן שה"ה לכל אדם, והרא"ש עסק בדין ת"ח ולכן כתב זאת לגביו.

סמ"ע: ה"ה לכל אדם, אלא שבשאר אדם, אם אינו נשבע, יכול הלווה לדרוש ממנו את השטר, ואז כבר לא יוכל לתפוס, משא"כ בת"ח שמשאירים את השטר בידו.

ש"ך: בשאר אדם מנדים אותו (כתירוצו הראשון של הר"ן).

השו"ע לא הזכיר דין זה, ויתכן שחולק.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]