פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פז טז
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף טז[עריכה]
צריך לישבע בשם או באחד מכל הכינויים, ומעומד. ואם נשבע מיושב, אינו חוזר ונשבעא. ותלמיד חכם, אפילו לכתחלה מיושב, בין של תורה בין של דבריהם, בין על טענת ודאי בין על טענת ספק (גמ' שם). שנים שנתעצמו בדין, ונשבעו שלא יטענו אלא האמת, ואחר כך נתחייב אחד מהם שבועה לחבירו, יש אומרים שאינו נפטר בשבועה הראשונה (שו"ת רשב"א). הגה: וי"א דאם נשבעו תחלה בנקיטת חפץ וכדין שבועה, אין צריכין לחזור ולישבע, אלא מזכירין לו אותה שבועהב (שו"ת רא"ש) (מרדכי ריש פ' הדיינים[1]). ועיין לקמן סעיף ל"ד.
א. הרמב"ם כתב שבדיעבד יצא גם במיושב, וביאר הב"י שלמד כן מכך שבתפילין הסיקה הגמ' שת"ח לכתחילה ושאר אדם בדיעבד, משמע שלא מקילים לת"ח לכתחילה אלא במה ששאר אדם יוצא בדיעבד.
ב. לדעת הסמ"ע בסע' לד, הרא"ש סובר כך דוקא כשנשבע בפני בי"ד, ואילו לדעת הש"ך משמע שאין חילוק.
כנה"ג[2] כתב שנראה שנחלקו הראשונים כאן במחלוקת רש"י ור"ת בשבועות מו,ב, אם העובר על שבועת ביטוי להבא נעשה חשוד לשבועות. הרשב"א סובר כרש"י שאינו נעשה חשוד (והטעם: בשבועת ביטוי בשעת השבועה עדיין לא יצא שקר מפיו), והרא"ש סובר כר"ת שנעשה חשוד. אולם מהשו"ע נראה שלא תלה בין המחלוקות שהרי כאן פסק כרשב"א ואילו בסי' צב,ב פסק בסתם כר"ת וי"א כרש"י.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.