פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פז כז

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פז כז

סעיף כז[עריכה]

מי שנתחייב שבועה בב"ד, ויצא מב"ד, ואחר זמן תבעו חבירו שישבע לו, ואמר: נשבעתי, אם הוא מהנשבעים ונפטרים, נאמן (רי"ף;ע"פ ב"מ יז,א). הגה: אבל צריך לקבל עליו חרם, סתם, שנשבע (ר"י נ"ג ח"ד). מיהו בזמן הזה דנוהגין לישבע בבית הכנסת לפני שמש או עדים, אינו נאמן לומר שנשבע, עד שיביא ראיה לדבריוא (מרדכי פ"ק דב"מ ור"י הנ"ל), אא"כ התרה בו: לא תשבע אלא בפני עדים (מרדכי). ואם עדים מעידים שלא נשבע באותו יום שאומר שנשבע, כגון שאומרים: שלא זזה ידם מתוך ידו, הוחזק כפרן לאותה שבועה, ואינו נאמן לומר: נשבעתי אחר כך (ב"מ יז,א).

נאמנות לומר נשבעתי: רי"ף,שו"ע: המתחייב בשבועה נאמן לומר שנשבע. למדו כן מהגמ' בב"מ יז,א, האומרת שאם טען שנשבע והכחישוהו עדים הוחזק כפרן, משמע שכל שלא באו עדים נאמן.

נ"י,שו"ע: מדובר דוקא בנשבעים ונפטרים, אך הנשבעים ונוטלים צריכים להוכיח שנשבעו.

ר' האי,רמב"ן,ר"ן,ש"ך: נאמן רק בשבועת היסת אך בשבועות דאורייתא צריך להישבע היסת ע"כ שנשבע.

שו"ע: לא הביא את דברי ר' האי, ומשמע שהבין שהרי"ף חולק, ופסק כרי"ף. מהנ"י משמע לענ"ד שאינו חולק. הש"ך הקשה על השו"ע, הרי סו"ס תובעו ממון וא"כ יכול לחייבו היסת, ותירץ שאכן יכול, והדין שבסעיפנו נאמר בכגון שתובעו בשמא כמו בשבועת השותפים, שאז אינו יכול להשביעו היסת, וכן נפק"מ למחוייב שבועה דאורייתא, שכעת אינו יכול להשביעו אלא היסת, כגון שהעד הלך או שהנתבע פרע את המקצת שהודה בו.

המרדכי והרמ"א כתבו שבזה"ז שנוהגים להישבע לפני עדים אינו נאמן. המקור לכך הוא מדברי איסי בן יהודה שאם יש רואה חייב להביא עדים (ב"מ פג,א).

התחייב שבועה מעצמו: מבואר בגמ' שדוקא כשבי"ד חייבוהו שבועה הוחזק כפרן, אך אם התחייב מעצמו, אין זו כפרנות, כיוון דעביד איניש דמשקר במה שלא חייבוהו בי"ד. הרמ"ה כתב שה"ה אפי' אם מהדין היה לבי"ד לחייבו אלא שהוא קדם ואמר שישבע לפני שחייבוהו, לא הוחזק כפרן, והו"ד בב"י ובש"ך.

א. מחלת לי על השבועה: הסמ"ע כתב שאף בזה"ז נאמן לטעון שמחל לו על השבועה, והש"ך תמה שכן על טענת מחילה נאמנים רק במיגו וה"ה על טענת מחילת שבועה, וכתב שנראה שכוונת הסמ"ע שנאמן ע"כ בשבועה (ישבע שמחל לו), וגם בזה צ"ע.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.