פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פט ב

סעיף ב[עריכה]

השכיר כיצד, השכיר שעושה מלאכה אצל בעל הבית ותבע שכרו, ואמר ליה בעל הבית: פרעתיך כל שכרך, או קצתו, אפילו היה שכרו פרוטה^א ובעל הבית אומר: נתתים, נשבע השכיר בנקיטת חפץ, כעין של תורה, ונוטל (שם). אפילו היה השכיר תובע את הקטן, הרי זה נשבע, ונוטל^ב (רמב"ם). הגה: היה השכיר קטן או עבד או חשוד, נשבע בעל הבית, ונפטר^ג (טור בשם הראב"ד, ור"ן פרק הנשבעים). השכיר נשבע ונוטל מיורשי בעל הבית, אם תבעו בזמנו. אבל אין יורשי השכיר נשבעין ונוטלין^ד (ירושלמי,בית יוסף בשם הרשב"א).

א. כששכרו פרוטה: ר"י מיגש,ראב"ד: יכול להישבע וליטול.

רמב"ם: בהל' טו"נ כתב שהנשבעים ונוטלים צריכים כפירה בשתי כסף כדי להישבע, ובהל' שכירות כתב לגבי שכיר שאפילו שכרו פרוטה נשבע ונוטל.

מ"מ א: בהל' שכירות רק הביא דעת רבותיו.

מ"מ ב: בשכיר תקנו שישבע אף על פרוטה כיוון שנושא נפשו אל שכרו, משא"כ בשאר נשבעים ונוטלים.

כס"מ,בה"ב: הרמב"ם לא סבר כרבותיו אבל לא רצה לחלוק עליהם למעשה.

ש"ך: אין צריך טענת שתי כסף, אך צריך כפירת שתי כסף. הנתיבות מסבירו כגון שכפר בקציצה בשתי כסף וגם בפרעון בפרוטה, ומכיוון שהשכיר אינו נאמן על הקציצה, נחשב כאילו אין כאן תביעה על שתיים, ומ"מ בעה"ב נחשב ככופר בשתיים כיוון שכופר גם בקציצה. הש"ך דוחה את תירוצי קודמיו בכך שהרמב"ם בהל' טו"נ עצמם סותר עצמו, וז"ל: "וכן כל הנשבעים ונוטלים נשבעים ונוטלים מפרוטה ומעלה. הורו רבותי שהנשבעים ונוטלים אינם צריכים טענת שתי כסף, ואני אומר שצריך".

תומים,נתיבות: אם כל שכרו רק פרוטה, נשבע ונוטל, כדי שלא ילך בפחי נפש, ואם שכרו הרבה והכפירה אינה אלא פרוטה, אינו נשבע ונוטל עד שיכפור בשתי כסף.

להלכה: שו"ע: פסק כר"י מיגש שיכול להישבע.

ש"ך: פסק כרמב"ם ע"פ תירוצו, שאי"צ טענה שתי כסף אך צריך כפירה שתי כסף.

תומים,נתיבות: פסקו כרמב"ם ע"פ תירוצם, שאם כל שכרו פרוטה נשבע ונוטל, אחרת לא.

ב. אע"פ שבד"כ אין מוציאין מיד קטן, כאן זה לטובת הקטן, שאל"כ לא ימצא פועלים (סמ"ע).

ג. יש נוסחאות ברמב"ם שלפיהן הוא חולק במקרה זה, וכן דעת המ"מ, וטעמו שתקנו שבועה זו רק כדי להפיס דעתו של בעה"ב, וא"כ בשל כך אין להפסיד את הקטן. אולם יש גורסים ברמב"ם, שעוסק בשכיר קטן, וזוהי ההלכה שהובאה כאן בשו"ע, והב"י כתב שזו הגירסא האמיתית.

איזו שבועה בעה"ב צריך להישבע? רמב"ן,ר"ן: שבועת המשנה בנק"ח^[1].

רמב"ם,בעה"מ,שו"ע (צב,ט): שבועת היסת.

ד. לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו (ש"ך).

שכיר הרוצה להפך: מרדכי,ב"י: לפי הרי"ף והרמב"ם אינו יכול להפך, וכן פסק השו"ע בסי' פז,יא, ולפי הר"י מיגש יכול להפך.

ש"ך: לא נחלקו, כיוון שר"י מיגש כתב שיכול השכיר לחייב את בעה"ב שבועת היסת, ובכך מודים גם הרי"ף והרמב"ם, אך להפך ולחייב שבועה בנק"ח לכו"ע א"א.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]