פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט צ ז

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט צ ז

סעיף ז[עריכה]

מדליק אש בשל חבירו, האמינו לניזק לישבע וליטול כל מה שהוא אמודא שיהיה לו משלו או שיפקידו בידו, על הדרך שיתבאר בסימן תי"ח (ב"ק סב,א).

נאמר במשנה שנחלקו חכמים ור' יהודה בטמון, ומבואר בגמ' שנחלקו בשני ענינים: א. המדליק בגדישו ופשטה בשל חברו לדעת חכמים פטור על טמון ולר' יהודה חייב. ב. המדליק גדיש חברו לדעת חכמים פטור על דברים שאין דרכם להטמינם שם ולדעת ר' יהודה חייב. אח"כ הגמ' אומרת שלר' יהודה עשו תקנת נגזל באישו, וכתבו התוס' שלרבותא נקטו ר' יהודה, אך גם לדעת חכמים עשו תקנה, ונפק"מ למדליק בגדיש חברו וטוענו דברים שרגילים להטמינם.

א. אומדן: ב"ק סב,א: [לגבי תקנת נגזל באישו] א"ל רב יימר לרב אשי: טעין כסא דכספא בבירה, מאי? אמר ליה: חזינא, אי איניש אמיד הוא דאית ליה כסא דכספא, אי נמי איניש מהימנא הוא דמפקדי אינשי גביה - משתבע ושקיל, ואי לא - לאו כל כמיניה.

ירושלמי: חד בר נש אפקד גבי חבריה חד שק צריר ואירעו אונס אהן אמר סיגין הוה מלא ואהן הוה אמר מטקסין הוה מלא הרי זה נשבע ונוטל רבי יוחנן בעי מהו שיטענו לו דבר שאין ראויין לו נישמעינה מן הדא דאריסיה דבר זיזא אפקד גבי חד בר נש ליטרא דהב מית בר זיזא ומית אריסיה דבר זיזא אתא עובדא קומי ר' ישמעאל בי רבי יוסי אמר מאן הוא דלא ידע דכל מאי דאית לאריסיה דבר זיזא לבר זיזא אינון יתייהבון לבנוי דבר זיזא הוון לבר זיזא בנין רברבין ובנין דקיקין אמר יסבון רברביא פלגא וכד רבו דקיקיא יסבון פלגא דמך רבי ישמעאל בי רבי יוסי אתא עובדא קומי רבי חייה אמר אין מן הדא לית שמע מינה כלום יתייהבון לבנוי דאריסא. ר' חייא פסק שלא הולכים אחר האומדן.

רא"ש,רש"ל,ש"ך א: הולכים אחר האומדן רק כדי להחזיק ממון ולא כדי להוציא. ש"ך – ולפי"ז הבבלי חולק על הירושלמי, כי בירושלמי למדו מהמקרה של אריסיה דבר זוזיה למקרה של אישו, ושם מדובר בלהוציא[1].

ב"ח,ש"ך ב: דוקא בתקנת נגזל ובטמון שזוהי תקנה, צמצמוה ואמרו שכשאינו אמיד לא תקנו[2]. וכתב הש"ך שאולי גם הרא"ש כיוון לזה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. הראשונים באו ליישב רק את הפסק של ר' חייא עם הבבלי, אך לא את שיטת הירושלמי.
  2. נ"ל שגם לפי חילוק זה הירושלמי והבבלי חלוקים, כי הירושלמי השווה זאת למטקסין, ושם מדובר על תקנה.