פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קעב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף א[עריכה]
חצר המתחלקת, נותן לכל פתח ד' אמות, והשאר חולקים בשוה; שכל פתח צריך לפניו ארבע אמות לתוך החצר, ואפילו שהפתח רחב הרבה, נוטל ארבע אמות על פני כל רחבו לתוך אויר החצר (ב"ב יא,א). ואם אין הפתח רחב ארבע, משלים עליו מהצדדים ארבע, כדי שיהיה לו ארבע על ארבעא (רא"ש). ואם יש לאחד פתוח לחצר בית שיש לו ב' פתחים, ולשני בית שאין לו אלא פתח אחד, אותו שיש לו שני פתחים נוטל לכל פתח ארבע אמות כפי מה שהם פתחיו, ובעל הפתח אחד אין לו אלא ד' אמות לפני פתחו (גמ' שם). בד"א, בשנים שקנו מההפקר, כגון שבנו במקום הפקר, זה בנה לו בית ופתח בו ב' פתחים וזה בנה לו בית ופתח בו פתח אחד, ואחר כך הקיפו אותםב עד שנעשה להם לחצר. הגה: וי"א דהוא הדין אם חלק נכסיו על פיו, ונתן לאחד מבניו בית עם שני פתחים ולאחד עם פתח אחד (טור בשם רש"י ור"ת). אבל שנים שקנו או שירשו, קנו וירשו בשוה חלק כחלק, בין בבתים בין בחצר, ולא יטול האחד יותר מחבירו כלום. ואפילו אם קדמו וחלקו הבתים קודם חלוקת החצר, לא אמרינן אותו שעלה לחלקו הבית שיש לו שני פתחים זכה בד' אמות החצר לכל אחד מפתחיו, אלא חולקים בשוה (ר"י מיגש).
ב"ב יא,א: אמר ר' יוחנן ארבע אמות שאמרו [אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לכל אחד] חוץ משל פתחים. בהמשך מבאר רב חסדא כיצד חולקים, ואומר: נותנין ארבע אמות לכל פתח ופתח, והשאר חולקין בשוה.
ר"י מיגש,רמב"ם,רש"י,רא"ש,שו"ע: דין זה לא נאמר בסתם יורשים ולקוחות. במה הוא נאמר? ר"י מיגש והרמב"ם העמידו בקנו מההפקר; רש"י העמיד במחלק נכסיו על פיו לשני בניו; והרא"ש העמיד בחלקו בשומא והעלו אחד לחברו דמים כנגד ההפרש, שאז תולים שחישבו בשומא גם את ד' האמות הנוספים עבור כל פתח. הראשונים רצו ליישב בחילוקיהם סתירה מהנאמר בב"ב ז,ב שהאחים אין להם זה על זה לא דרך ולא חלונות וכו'. וכתב הסמ"ע שלא נחלקו אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. השו"ע הביא כאן את חילוק ר"י מיגש ובסע' הבא את חילוק הרא"ש והרמ"א הביא כאן את חילוק רש"י, וכתבו הב"ח והש"ך שגם הר"י מיגש מודה לחילוק זה.
רמב"ם: משמע בפשטות מדבריו שחילוקו של ר"י מיגש נאמר לגבי כל הדין של ד"א בפתחים, כלומר גם לגבי דברי ר' יוחנן, וא"כ בחצר שקנוה או ירשוה אפשר לחלוק גם אם לא נותר שום שטח מיוחד לפתחים.
ב"י: הרמב"ן הביא דברי ר"י מיגש רק לגבי דינו של רב חסדא, וכן מסתבר, ולכן יש לדחוק כן גם בדברי הרמב"ם. כלומר, כשכמות פתחיהם שווים לעולם אין לחלוק אם אין ד"א לכל אחד, אך כשאינם שווים אין אחד נוטל יותר מחברו חוץ מבזכו מן ההפקר.
רמ"ה: דין זה נאמר גם ביורשים ולקוחות.
רמב"ן: מבואר בירושלמי שאינו מקבל את ד' האמות של הפתח במתנה אלא הם רק משועבדים לו לזמן שפורק סחורתו, וכותב הרמב"ן שלפי"ז הדין שווה בכל החצרות בין ביורשים בין בזכו מן ההפקר. אמנם הרשב"א ורש"י סוברים שלפי הבבלי זוכה לגמרי.
א. פתח הצר מארבעה: המקור לרא"ש הוא מב"ב ס,א: "סבר רמי בר חמא למימר [פתח] בר ארבעי לא לישוייה תרי בר תרתי דקא שקיל תמני אמות בחצר".
ב. אח"כ הקיפו: דוקא בסדר זה, אך אם קודם הקיפו ואח"כ זכו בבתים זכו בחצר בשווה (סמ"ע).
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.