פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שלד א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט שלד א

סעיף א[עריכה]

השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל. (ב"מ עז,א). הגה: וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית (טור ס"ב). ואם הוי מכת מדינה, עיין לעיל סימן שכ"אא. מי ששכר בית לדור בו, ומת בתוך זמן השכירות, אין צריך לשלם לו רק מה שדר בו, דבעל הבית הוי כפועל והוי ליה להתנות (מרדכי פרק האומנין). מיהו יש חולקין (בית יוסף בס"ס שי"ב בשם תשובת רשב"א אלף וכ"ח ובשם תוספות פרק חזקת ות"ה סי' שכ"ט, וכן משמע תשובת רשב"א שהביא הב"י סימן של"ה). לכן אם קבל השכר כולו, אין צריך להחזיר כלום, כן נראה ליב. אם ברחו מחמת שינוי אויר, הוי כשאר אונס, והוי פסידא דפועל או המלמד (תשובת מהרי"ל סימן מ"א ומהר"ם פאדוואה סימן פ"ו).

א. מכת מדינה: משנה בב"מ קה,ב: המקבל שדה מחברו ואכלה חגב, מכת מדינה היא, מנכה לו מן חיכורו (ת"ק).

האם יכול לחזור?

מהר"ם פדאווה[1]: דין מכת מדינה הוא רק לשעבר, אך להבא יכול הפועל לחזור מהעיסקה (ואינו חייב להמשיך לעבוד תמורת ניכוי), ואם המשיך - הרי שמחל על הניכוי וצריך לשלם לבעל השדה כל שכרו[2].

מהר"ם[3]: מלמד שהפסיק ללמד מחמת גזרת המושל - מקבל כל שכרו. משמע שמכת מדינה זה גם על העתיד ואינו יכול לחזור בו (אחרת היה חוזר ולא משלם כלום).

רמ"א: הסכים עם המהר"ם וחלק על המהרמ"פ.

ש"ך: הקשה שהמהרמ"פ עצמו פסק כמהר"ם במלמד (ונפסק ברמ"א כאן), וא"כ לא נחלקו אלא יש לחלק בין המקרים, שבמלמד לא יכל להמשיך ללמד ולכן לאחר הזמן הוי כלשעבר[4], אך בבנק כיוון שהמשיך לעבוד מוכח שמחל.

חת"ס: מחלק שבשדה הואיל והוציא הפועל הוצאות לא יכול בעה"ב לחזור בו וה"ה במלמד שהשקיע בתחילת השנה מאמץ להתרגל לתלמידים (ועכשיו כבר יותר קל ללמד) משא"כ בבנק שיכול להפסיק בכל רגע ולא מפסיד הוצאותיו.

על מי הפסידא?

מהר"ם,רמ"א: על בעה"ב (שוכר). ולא דמי לנאמר במשנה שמנכה לו מחיכורו, משום ששם שמדובר בקרקע הריהי בחזקת המשכיר והוי פסידא דידיה (מזלו גרם), וכן בסי' שיב פסק הרמ"א לגבי שוכר בית שבמכת מדינה אי"צ לשלם למשכיר.

גר"א: פסידא דפועל, כדין כל אונס.

סמ"ע: יחלוקו.

הערה: בזמן מלחמה נלענ"ד שאם רובם ברחו מאזור מסוכן הרי זו מכת מדינה, ולכן לא צריך לשלם שכר דירה, אך יש לשים לב, שאם רובם נשארו בעיר ופגע טיל בבית מסויים, וגרם נזקים המקשים על המגורים (נזקים שאין מחובת בעה"ב לתקנם) אין זו מכת מדינה, שהרי הטיל פגע דוקא בבית זה ולא באחר, וא"כ מזלו גרם. אם נשארו אך מפאת הוראות הבטיחות לא נשלחו הילדים למוסדות וכד' דין התשלום לחוגים, מטפלות וכד' הוא כדין מ"מ (לפי הסמ"ע יש לשלם כפועל בטל, ולפי הנתיבות אין צריך לשלם).

ב. שוכר בית שמת: ע"פ הד"מ: מהר"ם: משלם רק מה שדר.

רשב"א: משלם כל השכירות. הטעם - שכירות ליומא ממכר הוא.

תרוה"ד: רק מה שדר, אך אם שילם כבר - לא מקבל בחזרה.

ע"פ הש"ך: מהר"ם,תרוה"ד: רק מה שדר, אך אם שילם כבר - בעה"ב משאיר בידו כפועל בטל (מקזז את מה שמרויח בכך שהבית פנוי ויכול לעשות בו כרצונו).

רשב"א: משלם כל השכירות.

↵ להלכה: ב"י שיב: כרשב"א.

רמ"א: משלם רק מה שדר (מהר"ם ע"פ הבנתו), מיהו יש חולקים (רשב"א), ולכן אם קיבל השכר כולו אי"צ להחזיר (תרוה"ד ע"פ הבנתו).

ש"ך: כמהר"ם ע"פ הבנתו. שכירות ליומא ממכר הוא רק לענין אונאה כדעת תוס', וגם לנימוק"י החולק י"ל שאין זו מכירה אחת על כל הימים אלא מכירה נפרדת לכל יום ויום, ואם שילם מראש נתרצה שיהיה שלו אפי' אם יארע אונס, אלא שמ"מ חייב רק כפועל בטל מאחר והבית ריק.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. המהרמ"פ עוסק באחד ששכר בנק וגזר המושל לא להלוות בריבית.
  2. אך הדין על לשעבר (מה שעבד קודם המכה, ונפסד ע"י המכה) הוא שלא משלם ← פסידא דמשכיר (בכך כולם מודים כיוון שמדובר בקרקע).
  3. מרדכי אות שמב
  4. כי לא מוכח כלום משתיקתו של בעה"ב, שהרי לא היה צריך למחות בו שלא יעבוד מאחר שבין כה וכה לא יכל לעבוד ולא עבד.