רבי חיים בן עטר (אור החיים): הבדלים בין גרסאות בדף

נולד בשנת תנ"ו בסאלי או במוגדור<ref>רוב כותבי תולדותיו כתבו שנולד בסאלי, אולם הרב אהרן מרקוס כתב בספר "החסידות" עמ' 318 שנולד במוגדור (אסואירה). </ref> שבמרוקו לאביו הדרשן רבי משה בן עטר, בנו של [[רבי חיים בן עטר (הזקן)]], וכן מכונה [[רבי חיים בן עטר (הראשון)]]. למד תורה מפי סביו, וגילה כשרונות מיוחדים. כמו כן, השתלפ בתורת הקבלה. בצעירותו נדד עם משפחתו לעיר מקנס, ועם שובו לסאלי נשא את קרובתו פצוניה בן עטר. הוא החל ללמד תלמידים בישיבה בסאלי ולשמש כדרשן וכגבאי צדקה. בהמשך נדד בערי מרוקו. יש המסבירים כי גזר על צמו גלות בעקבות מקרה שבו מת אדם עשיר בעקבות הקפדה שרבי חיים הקפיד עליו על כי רצה לקנות מהבשר המיועד לצדקה<ref>"באר החיים", החל מעמ' 105. </ref>. משלא נולדו לו ילדים נשא אשה נוספת, אסתר, ושתי נשותיו חיו עמו עד יום מותו. לאחר פטירת חמיו, נקלע לסכסוכים משפטיים קשים עם מוסלמים ויהודים שעמדו בקשרי מסחר עם חמיו, ובגין אחד מהם אף ישב לתקופת מה בכלא. כמו כן, משפחתו נקלעה לסכסוך כספי חמור עם משפחת ביבאס<ref>ראו ב[[שו"ת]] "משפט וצדקה ביעקב" של [[רבי יעקב אבן צור]], [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1107&st=&pgnum=70&hilite= ח"א סי' יד]. </ref>, וכן המצב הכלכלי והבטחוני במרוקו החל להתערער (הוא מעיד כי את ספרו "חפץ ה'" כתב בתקופה רווית פרעות, ועל כן לא תמיד יכול היה להתרכז בכתיבה כיאות). בשנת תצ"א, בהיותו בן 35, נסע לאמסטרדם שבהולנד על מנת להדפיס את ספרו "חפץ ה'". עם חזרתו גילה כי יריביו במרוקו נישלו אותו מבית מדרשו, אז גמלה בלבו ההחלטה הסופית לעלות לארץ ישראל. בדרכו עבר לפס, שם לימד בישיבתו של [[רבי שמואל אבן אלבז]]. בשנת תצ"ט עבר לטיטואן, משם נסע לאלג'יר וממנה הפליג לליוורנו שבאיטליה. בליוורנו המשיך ללמד תורה לבני הקהילה, ואף לנשות הקהילה, וכן ללמד מספר תלמידים שבאו עמו ממרוקו. בליוורנו הדפיס את ספריו "[[אור החיים]]" ו"פרי תואר". כמו כן, החל לארגן את התשתית לעלייתו לא"י, שבה תכנן לייסד ישיבה גדולה. הוא פנה לעשירי ליוורנו על מנת שירימו את תרומתם, וייסד "ועד נאמנים" מעשירי ליוורנו שדאג לממן את פעילות ישיבתו. הוא גייס תלמידים ממרוקו, ולאחר מכן יצא במסע גיוס כספים ברחבי איטליה. בסוף שנת תק"א החל במסע עם תלמידיו מאיטליה לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, שם שהו מפני מגפה שפרצה בירושלים, ויצאו בהפלגה ל[[עכו]]<ref>ההפלגה היתה אמורה להגיע ל[[יפו]], שממנה הדרך לירושלים קצרה יותר, אולם רב החובל החליט לעגון בעכו. למפרע התברר כי בכך ניצלו ממגפה שפרצה ביפו באותם ימים. </ref>. בשל המגפה בירושלים נשארו תקופה מסוימת בעכו, והסתובבו בערי הגליל. הם ערכו מסע בקברי הצדיקים בגליל, והגיעו עד [[טבריה]]. בחודש חשוון תק"ב ייסד את ישיבתו בעכו, שכללה את תלמידיו שעלו עמו מאיטליה ומרוקו לצד תלמידים מ[[צפת]] שנלוו אליהם. הוצא לו על ידי רבה של טבריה, [[רבי חיים אבולעפיה]] לייסד את ישיבתו בעיר ואף לרשת את מקומו הרב אבולעפיה לאחר פטירתו. הרב אבולעפיה ניסה לשכנעו כי מצב החיים בירושלים קשה ביותר, ועדיף לחיות בטבריה. לבסוף החליט שלא להיענות להצעתו, ולעלות ירושלימה. תקפה קצרה התגורר בפקיעין. ב[[אלול]] תק"ב עלתה החבורה לירושלים, שם הקים ישיבה בחצרו של [[רבי עמנואל חי ריקי]]. בישיבתו למדו נגלה ונסתר, והחלה להיווצר סביבו קהילה גדולה מבני ירושלים, שכללה גם תלמידי חכמים. בין הבולטים שבתלמידיו באותה תקופה נמנה [[רבי חיים יוסף דוד אזולאי]] (החיד"א), ולפי מקורות מסוימים גם [[רבי אברהם גרשון מקיטוב]] (גיסו של [[הבעל שם טוב]])<ref>יש שחלקו בתוקף על עובדה זו, ויש שאימצו אותה. ראה "באור החיים" עמ' 242-244. </ref>. לצד פעילותו התורנית המרכזית בירושלים, עסק גם בצרכי ציבור, ופעל למען הקהילה אל מול המושל העות'מאני של העיר. בירושלים שהה פחות משנה. בקיץ תק"ג החל לדבר עם תלמידיו על הגאולה הקרבה, והורה להם להכין את עצמם, אולם לאחר תקופה אמר כי הוחמצה השעה. מיד לאחר מכן חלה, וממחלתו נפטר בט"ו ב[[צמוז]] תק"ג (1743), בגיל 47. הוא נקבר בחלקת הספרדים במורדות [[הר הזיתים]], סמוך לקבר [[רבי חזקיה די סילוה]] (בעל "פרי חדש").