נוטה למות: הבדלים בין גרסאות בדף

בשנים האחרונות הפכה הבעיה של החולה הנוטה למות להיות הבעיה המוסרית-רפואית החמורה ביותר, והיא מעוררת ויכוחים סוערים בכל חלקי הציבור. מספר סיבות חברו יחדיו בשנים האחרונות, וגרמו להחרפה ניכרת בבעייתיות המוסרית של נושא זה:

#מרבית האנשים מתים כיום בבתי חולים, או בבתי אבות, שהם סביבה זרה ומנוכרת להם, כשהם מחוברים למכשירים רבים, וכשהם מוקפים באנשים זרים ועסוקים. זאת בניגוד למצב בעבר בו רוב האנשים מתו בביתם, כשהם מוקפים באוהביהם, ונמצאים בסביבתם הטבעית והמוכרת להם. ברפואה המודרנית רבים הם האנשים המעורבים בטיפול בחולה הנוטה למות, כשהם בעלי רקע תרבותי והשקפתי שונה, ולפיכך הם מייצגים דעות שונות ביחס לשאלה מה ראוי לעשות לחולה הסופני, ומה בלתי ראוי לעשות לו.  

#חילון החברה, הקורא תגר על מושגים ועקרונות מתחומי הדת והאמונה בכלל, ועל עניינים יסודיים הנוגעים לנוטה למות בפרט.

הנושא נידון בעשרות ספרים; במאות הצהרות, הנחיות, חוקים ופסקי דין; ובאלפי מאמרים מקצועיים וציבוריים בתחומי הרפואה, הפילוסופיה, המשפט, החברה, והדת. אכן, למרות הדיונים הרפואיים, המוסריים, המשפטיים והדתיים הנרחבים בקרב ציבור המומחים והחולים, ובקרב האוכלוסיה בכללותה, אין אלא התייחסות מועטה לבעיותיות הכוללת של הנושא, ולהדרכה ומתן מידע מועיל בספרי הלימוד המרכזיים בכל תחומי הרפואה הנוגעים לטיפול בחולים הנוטים למות בשלהי המאה ה-20<ref>Rabow MW, et al, JAMA 283:771, 2000.</ref>.

==הגדרות==

לא מצינו כלל בחז"ל ובראשונים סימני גסיסה מה הם, אלא שלחברי חברא קדישא בעבר היתה קרוב לוודאי מסורת על סימני הגסיסה. יש מי שכתב, שלעניין סימני הגסיסה אין הרופאים מכירים בהם, ואולי הוא מחמת שמצד הרפואה אין חשיבות להגדרה מדוייקת, שכן אומות העולם אינם חוששים לקירוב מותו של הגוסס על ידי נגיעה קלה, אך אנשי חברא קדישא היו בקיאים בזה, ורופאים הרוצים לדעת יכולים להשתדל להיות אצל חולים כשנוטים למות, וללמוד את סימני הגסיסה<ref>שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ג. וראה גם בשו"ת בית אב"י חחו"מ סי' קנג.</ref>. ואמנם, כיום לא ברורה ההגדרה של גוסס מבחינה רפואית- מעשית, ולכן בדרך כלל לא ניתן להגדיר מצב של חולה נוטה למות כגוסס, שכן על פי רוב לא ניתן לקבוע בוודאות שהמוות יבוא תוך זמן קצר, לאור אפשרויות הטיפול החדישות<ref>שמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך. וראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 424 ואילך. וראה בטושו"ע אבהע"ז קמא סח, שכל אדם בין שמונים שנה למאה שנה - דינו כגוסס, ויש לומר שזה דווקא לעניין גיטין, ואולי דווקא בזמנם, וי"ל.</ref>. ויש מי שכתב, שכל חולה שאין לו אלא חיי שעה, ואין בו הצלה ממש - דינו כגוסס<ref>הגר"י קנייבסקי בקריינא דאגרתא, מכתב קצ.</ref>.

יש מי שכתב, שדרך גסיסה להיות שלושה ימים<ref>פרישה יו"ד סי' שלט סק"ה. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ה, שסמך על הגדרה זו.</ref>, אך מצינו גם זמנים אחרים, כגון שלושה או ארבעה ימים<ref><makor>רא"ש מו"ק פ"ג סי' צז.</makor></ref>, או שני ימים או שלושה<ref>מרדכי מו"ק פ"ג.</ref>, או מעט ימים<ref>ס' חסידים סי' רלד.</ref>; ויש מי שכתב, שגדרים אלו הם דווקא במצב טבעי, אבל בזמננו שיש אמצעים מלאכותיים להאריך חיי הגסיסה, אפשר להגדיר חולה כגוסס גם אם יחיה יותר ימים בגלל אותם אמצעים<ref>הרב ג.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קב ואילך. וראה להלן בהערות הבאות.</ref>.

על פי עקרונות ההלכה יכול הגוסס להיות בהכרה מלאה, ואף לדבר<ref><makor>משנה ערכין א ג;</makor> ס' חסידים סי' רלד; רמ"א אבהע"ז קכא ז. וצ"ע על הגר"א בביאורו למשנה אהלות א ו, שכתב שגוסס אין דעתו צלולה, וכן בשו"ת עמוד הימיני סי' לב אות ב, כתב שהגוסס הוא נטול כל חושיו.</ref>. הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו<ref>שמחות א א; <makor>רמב"ם אבל ד ה;</makor> טושו"ע יו"ד שלט א.</ref>, והיינו דווקא בעודו לפנינו<ref>ש"ך יו"ד סי' שלט סק"ח. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ה, בביאור הדברים.</ref>, ויש הלכות התלויות בהגדרה זו, כמבואר להלן; אבל רוב גוססים למיתה<ref>ראה <makor>בבלי גיטין כח א;</makor> <makor>בבלי נזיר מג א;</makor> <makor>בבלי שבועות לג א;</makor> <makor>בבלי ערכין יח א;</makor> <makor>רמב"ם ערכין א יג;</makor> ש"ך יו"ד סי' רכח סקכ"ב. וראה קרבן נתנאל על הרא"ש <makor>בבלי גיטין פ"ג אות מ,</makor> שיתכן שיש גוססים שאין רובם למיתה, עיי"ש.</ref>, ויש הלכות התלויות בהנחה זו, כמבואר להלן.

===מושגים עבריים===

אנוש<ref>ראה <makor>ישעיה יז יא;</makor> ירמיה טו יח.</ref>, מושג המתאר את המצב הרפואי החמור, ללא משמעות הלכתית; גוסס<ref>ראה ע' נוטה למות @, בדיני גוסס.</ref>, מושג הלכתי המגדיר את מצבו של החולה הנוטה למות בשלבים האחרונים של חייו; חיי שעה<ref>ראה ע' נוטה למות @, בדיני חיי שעה. ואגב, ההיפך מחיי שעה מכונה חיי עולם, וראה רמב"ן עה"ת <makor>שמות כא ו,</makor> בהגדרת 'לעולם'. וראה עוד בשו"ת <makor>משפט כהן סי' קמד אות ג.</makor></ref>, מושג הלכתי המגדיר את מצבו של חולה בתקופה האחרונה של חייו; טריפה<ref>ראה ע' טרפה.</ref>, מושג המגדיר מחלה קטלנית; יציאת נשמה<ref><makor>בבלי שבת קנא ב;</makor> ס' חסידים סי' רלד.</ref>, מושג המגדיר את רגעי החיים האחרונים; נוטה למות<ref><makor>בבלי שבת לב א.</makor> וראה ע' ודוי הע' 35 ואילך.</ref>, מושג המגדיר את השבועות או החודשים האחרונים; שכיב מרע<ref>מושג ארמי לחולה, כמבואר בתרגום אונקלוס, <makor>בראשית מח א.</makor> המילה 'מרע' פרושה תשישות - ראה רש"י ר"ה טז א ד"ה אקצירי. וראה ע' נוטה למות @, בדיני שכיב מרע.</ref>, מושג המגדיר מצב של מחלה סופנית, ותחושה סובייקטיבית של ההולך למות; תמותה<ref><makor>בבלי קידושין כב א.</makor></ref>, הוא מושג מקביל לגוסס<ref>ראה רש"י שם בראש העמוד, ובאוצר לעזי רש"י.</ref>.