עגלה ערופה: הבדלים בין גרסאות בדף

[[עגלה ערופה]] היא המצווה לערוף עגלה במידה ונמצא חלל בשדה שלא נודע מי הרגו, ובכך לסייע במציאת הרוצח או בכפרה על העם{{הערה|לשיטת הרמב"ם או הרמב"ן כמובא בהמשך הערך}}. לאחר מציאת החלל מודדים את המרחק מההרוג אל הערים הקרובות אליו, ולאחר המדידה קוברים את ההרוג במקומו, וזקני העיר הסמוכה ביותר אל ההרוג מביאים עגלה שלא נעשתה בה כל עבודה, יורדים אל נחל ששוטף בחוזקה וחותכים את ראש העגלה בסכין מעורפה. לאחר מכן, הם רוחצים את ידיהם ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" כהצהרה על כך שאין להם כל קשר עקיף כלשהו להריגה בכך שלא ליוו את הנרצח או שלא שמרו עליו או שלא ראו את הרוצח ופטרוהו ללא דין{{הערה|בבבלי פירשו כי מדובר בלוויה לנרצח ואילו בירושלמי באחריות על דין הרוצח. ועיין בפירוש המלבי"ם על המקום שמחבר את שתי הדעות כאחת}}. לאחר אמירת הזקנים, ה[[כהנים]] מתפללים לקב"ה למול העם: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל".

בימינו, המצווה לא חלה לפי שמימי בית שני רבו הרוצחים וכבר מכירים במי שעשוי להרוג. כמו כן, המצווה תלויה בקיום ה[[סנהדרין]] וזקני בית הדין.

ה[[רמב"ם]] {{#makor-new:חלק ג מ|מחשבה-מורה-נבוכים-חלק-שלישי|מ|null}} מפרש כי מטרת המצווה היא לפרסם את מעשה ההריגה ועל ידי הטקס הנעשה על ידי זקני העיר יתפרסם הדבר ויימצא הרוצח. לפירושו, הסיבה שמודדים את המרחק לעיר הקרובה היא משום שסביר שהרוצח הגיע משם ולאחר שזקני העיר יעידו כי לא שמעו על הדבר ולא התרשלו בתיקון הדרך ובלוויתו ייתכן ויתגלה הרוצח, וכן האיסור לעבוד את הנחל הקרוב לרצח נועד להעניק מוטיבציה לבעל המקום לעשות כל תחבולה ולחקור את הרצח עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם{{הערה|בדומה לכך כתב גם רבינו בחיי כי כאשר יודעים העובדים את הקרקעות ליד הנחלים כי אדמתם עלולה להינזק הם יטרחו וישמרו על הדרכים טוב יותר}}. [[ספר החינוך]] {{#makor-new:פרשת שופטים  תקל|מצוות-חינוך-שופטים|תקל|null}} הוסיף על דבריו כי כאשר כל העם ייאספו לראות את הטקס הגדול באסיפת זקני העיר וגדוליה, שהוא מעשה המושך את האנשים, יתעוררו האנשים האנשים לחפש בעצמם את הרוצח ומי שיידע דבר מה בנושא יספרו לזקנים. וכן בניגוד לפירוש הרמב"ם, הוא מסביר {{#makor-new:פרשת שופטים  תקלא|מצוות-חינוך-שופטים|תקלא|null}} כי טעם איסור העבודה בנחל בא כדי להזכיר לעולם בלב כל עוברי דרך כי "על דבר שנרצח איש אחד בדרך נערפה העגלה במקום ההוא ויניעו לבבם עם זה להרחיק ענין הרציחה מאד".

מנגד, ה[[רמב"ן]] {{#makor-new:דברים כא א|פרשנות-תנ"ך-רמב"ן-דברים|כא|א}} חולק על דברי הרמב"ם ומקשה כי לפי דבריו היה צריך לערוף את העגלה דווקא בשדה ראוי לזריעה ולא במקום יבש{{הערה|אם כי הרמב"ם פירש כדעת רבי יאשיה כי אין צורך לערוף את העגלה במקום יבש אלא דווקא ב"נחל ששוטף בחוזקה"{{#makor-new:הלכות רוצח ושמירת הנפש ט יב|רמב"ם-רוצח|ט|יב}}}}. הרמב"ן פירש כי מעשה העגלה הערופה דומה במהותו לקורבן הנעשה בחוץ כגון [[שעיר המשתלח]], וייתכן וכוונתו היא שעל ידי עריפת העגלה מכופר על הארץ ועל הדם הנשפך בה. אמנם, ה[[רש"ר הירש]] {{#makor-new:דברים כא ו|פרשנות-תנ"ך-שמשון-הירש-דברים|כא|ו}} פירש כי התורה דווקא מנסה להדגיש כי אין מדובר בקורבן ולכן הכהנים מגיעים רק בסיום התהליך ולא מעורבים בו כלל כמו ב[[פרה אדומה]]. ייתכן וזו גם הסיבה שהעגלה נערפת מאחורי העורף ולא מן הצוואר בדומה לשאר הקורבנות ובכך מדגישים שאין מדובר בקורבן וכפרה על הרצח{{הערה|הרב בראון דסברג עגלה ערופה- אחריות הזקנים, מחניך ב'. ייתכן וזו גם הסיבה שעורפים פטר חמור שלא נפדה על מנת להראות כי אין מדובר בקורבן. דבר זה אף מובא בספרי שמשווים בגזירה שווה בין שני סוגי העריפות}}.

[[רבי יוסף בכור שור]] הוסיף על טעמים אלו כי לאחר עשיית הטקס הגדול גם נתוודע לעולם על דבר הרציחה וממילא אשת הנרצח וילדיו יוכלו לשמוע על כך והיא תוכל להינשא בשנית. כמו כן, הוא מדגיש כי יש בדברי הכהנים והזקנים לפני העם מסר חינוכי כי הקב"ה מקפיד מאוד על כל הריגה וכי הוא "טורח" גם על נפש אחת שנאבדה.

לאחר מציאת החלל, מודדים חמישה זקנים מבית הדין הגדול שבירושלים את המרחק ממנו לבין הערים מסביבו{{הערה|נחלקו התנאים (סוטה ט, א) האם מדובר בשלושה דיינים או בחמישה ולהלכה נפסק שיש צורך בחמישה. התנאים (סוטה ט,ד) נחלקו גם למקור המדידה- ר' אליעזר סבר שמודדים מטבורו ואילו רבי עקיבא הסביר שמודדים מחוטמו. הרמב"ם (פירוש המשניות) מסביר שנחלקו מהיכן עיקר חיותו של האדם- האם מאמצעיתו של הגוף שבו כלי המזון או מהאף לפי שהאדם נושם משם. בניגוד אליהם רבי אליעזר בן יעקב הסביר שמודדים מצווארו משום שמשם נעשה חלל (וייתכן שלדעתו במידה ולא נהרג מצווארו אין לו דין חלל), והלכה כרבי עקיבא}}. [[רש"י]] פירש בטעם המדידה כי היא על מנת לדעת איזו עיר קרובה יותר ומשמע מדבריו כי במידה והדבר ניכר לכל אין צורך למדוד, אך מנגד ה[[רמב"ם]] פסק כי קיימת חובה למדוד ולכן אף אם המת נמצא בצד העיר, וממילא ברור כי היא העיר הקרובה ביותר עדיין יש מצווה למדוד. הרש"ר הירש הסביר בטעם זה שיש למדוד משום שיש בעצם המדידה הטלת כתם על השלטונות העירוניים שמסביבה {{הערה|פירוש הרש"ר הירש על הפסוק}}.

אמנם, העיר הקרובה מביאה את העגלה רק במידה ומניין אנשי העיר שבה הוא כמו מניין העיר הרחוקה, אבל במידה שבעיר הרחוקה יש יותר אנשים הולכים אחר העיר הגדולה יותר לפי ש[[רוב וקרוב הלך אחר הרוב]] {{הערה|מנגד, ה[[תוספות רי"ד]] מפרש שבמקרה כזה אף עיר לא מביאה עגלה ערופה}}. המדידה יכולה להתבצע רק לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלושה (שיכולים אחר כך לקיים את המצווה) וכן אין מודדים לירושלים לפי שלא נתחלקה לשבטים. במידה וההרוג נמצא בסמוך לעיר שיש בה גויים או עיר ספר אין מתקיימת המצווה לפי שחוששים שהגויים הרגוהו.

 

בגמרא {{#makor-new:בכורות יח א|בבלי-בכורות|יח|א}}, נחלקו בדין שתי עיירות הנמצאות במרחק שווה האם עליהם להביא שתי עגלות ערופות או שיביאו שתיהם עגלה ביחד מכיוון שמן הסתם אחת הערים קרובה יותר מהשנייה אלא שאנו לא מצליחים למדוד במדויק. להלכה, הרמב"ם פסק כי על שתי הערים להביא את העגלה ביחד והם יתנו כי העגלה מובאת עבור העיר שבאמת קרובה יותר.

בפסוקים נאמר כי על הזקנים להצהיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". הגמרא {{#makor-new:סוטה מו ב|בבלי-סוטה|מו|ב}} מקשה על הפסוק "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכים דמים"?! ולכן מתרצת כי הזקנים למעשה מכריזים שהם לא גרמו להריגתו בדרך עקיפה. הם מצהירים שבני העיר לא התייחסו אל ההרוג בצורה חסרת אחריות וכי הם לא פטרו את החלל ללא מזונות וכן שלא ראו אותו יוצא לדרך יחידי והניחו אותו ללא לוויה. אמנם, בניגוד לבבלי שמפרש את אמירת הזקנים כלפי ההרוג, בירושלמי {{הערה|סוטה פרק ט הלכה ו}} מפרשים כי הכוונה דווקא על ההורג. לפירושם, זקני העיר מתוודים כי הם לא גרמו להריגת החלל בכך שראו את ההורג ולא ופטרוהו בלא דין.

לאחר אמירת הזקנים מתפללים הכהנים לקב"ה לפני העם: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'". הראשונים דייקו כי הכפרה הנדרשת היא על כל ישראל מכיוון שהחטא הזה הוא חטא לישראל כולו, בין אם משום שלא ליוו את הנרצח ולא שמרו על הדרכים{{הערה|ראב"ע על הפסוק}} או שמפני חטאם סיבב הקב"ה שהנרצח יהיה בגבולם{{הערה|רלב"ג על הפסוק}}, והכפרה שמבקשים הכהנים היא דווקא לכלל העם ואילו לרוצח אין כפרה במעשה זה.

המצווה חלה דווקא בארץ ישראל כפי שנאמר בפסוק "באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה" ואיננה חלה בחוץ לארץ {{מקור|ירושלמי סוטה פ"ט ה"א|כן}}. מאותה הסיבה, המצווה איננה נוהגת בירושלים משום ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" ולא ניתן לומר עליה "לרשתה"{{הערה|אמנם, בגמרא ביומא (כ"ג א') מובא מעשה על שני כהנים שהתחרו ביניהם מי יקדים לתרום תרומת הדשן, וכאשר קדם האחד, הרגו חברו, עמד רבי צדוק ואמר אחינו כל בית ישראל על מי נביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות, וגעו כל העם בבכיה. הגמרא הסבירה כי על אף שאין מביאים עגלה ערופה בירושלים עדיין אמר כן על מנת להרבות בבכיה. אמנם, כשם שאין דין עגלה ערופה בירושלים גם אין דין עגלה ערופה כאן כאשר ברור מיהו הרוצח- ומשמע כי אכן היה ראוי שיביאו עגלה ערופה ורק מטעם הפסוק לא יכלו ולכן אין להם כפרה ועיין בפירוש חברותא בפרויקט פרשני}}.