עדות אשה: הבדלים בין גרסאות בדף

חשש נוסף הקיים בעדות אישה לאחר שווידאנו את אמינות המעיד הוא חשש שאינו תלוי בו אלא במצב הנפשי ששרוי בו, כאשר שרויים במצב של סכנה קיים חשש שהרואה את המקרה מדמה לעצמו ומשלים את המקרה למרות שלא קרה במציאות, וכלשון הגמרא : "אמר רבא: מאי טעמא דמלחמה? משום דאמרה בדדמי, סלקא דעתא, בכל הני דאיקטול הוא פליט? אם תימצא לומר: כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא, זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא ודאי מת, ואיכא דעבד סמתרי וחיה". שני סוגי "בדדמי" הם- בוודאות המוות ובזיהוי, בוודאות- כלשון הגמרא כאן "זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא ודאי מת, ואיכא דעבד סמתרי וחיה", ובזיהוי- כלשון הרמב"ם  "כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן". לאור זאת מובנת היטב פסיקתו של הרמב"ם שבמלחמה גם כאשר אומרת "מת וקברתיו" אינה נאמנת  כיוון שאמנם "קברתיו" פותר את בעיית הוודאות אך לא את בעיית הזיהוי עד שתאמר "מת על מיטתו" שם אין כל חשש, אמנם יש שחלקו  על הרמב"ם ולא חשו לסוג זה של "בדדמי". שאלה נוספת המתעוררת שהגמרא הסתפקה בה (ובעקבותיה הראשונים ) היא כאשר אנו יודעים מפיה על מצב הסכנה (וכלשון הגמרא "החזיקה היא מלחמה בעולם") האם שייכים פה כללי "מיגו" ולכן תהיה נאמנת, או שכיוון שזו אינה שאלה של חוסר נאמנות (חשש שקר) הנפתרת ע"י "מיגו" אלא חשש מסוג שונה היא אכן נאמנת אך אי אפשר לקבל את דבריה כיוון שנאמרו מתוך מצב נפשי מסוים.

חשש "בדדמי" קיים באשה עצמה, בשני עדים לרוב הראשונים לא שייך החשש אמנם יש שחלקו , ובעד אחד הסתפקה הגמרא ובביאור ספיקה הסתפקו הראשונים ומכאן נבעו מספר שיטות להלכה: יש שהקלו  שבעד שאומר אפילו "מת" סתם- תינשא לכתחילה, יש שהכריעו  שכשאומר "קברתיו" נאמן לכתחילה ובסתם אם נישאת לא תצא, יש שהחמירו  שכשאומר "קברתיו" אמנם תינשא לכתחילה אך בסתם אם נישאת תצא, ויש שהוסיפו להחמיר  שגם כאשר אומר "קברתיו" אם נישאת תצא.