חובל: הבדלים בין גרסאות בדף

'''אדם שמזיק את גופו של חבירו''' {{מקור|הסוגיות בבא קמא פרק ח}}'''.'''

'''לדוגמא''', סימא את עינו, קטע את ידו, שבר את רגלו, כוואו בשיפוד {{מקור|בבא קמא פג: במשנה}}.

'''בטעם תשלומי חבלה''' חקר ר' שמואל האם הם משום הממון שהפסיד, כשאר תשלומי נזיקין, או שזו גזירת הכתוב {{מקור|שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד סה. וכן הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ב כתב שנחלקו הרמב"ם והראב"ד האם חובל הוא מדיני נזקי ממון או דין נפרד}}.

החובל חייב חמישה תשלומים עבור חמישה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת {{מקור|בבא קמא פג: במשנה}}.

תשלומי נזק, כגון הקוטע את ידו של חבירו, הם בפשטות ממון (ולא קנס), שהרי משלם לו את שווי הנזק. אך הרמב"ם חידש שהוא קנס {{מקור|חובל ומזיק ה-ו,}} {{מקור|והראב"ד ושאר נו"כ הקשו עליו}}, ובטעמו מצאנו ארבעה הסברים:

@רוב האחרונים ביארו שאברי הגוף (כגון היד) לא נחשבים ממון כיוון שאינם במכירה, שהרי לא יכול למכור את עצמו לעבד {{מקור|אור שמח חובל ומזיק ה-ו, קהילות יעקב בבא קמא מ בהשמטה לפרק החובל, גרש"ש כתובות לה סוף ד"ה ולדברנו, אבן האזל חובל ומזיק ה-ו ד"ה ובדעת. ומעין זה כתב מרכבת המשנה סנהדרין ה-יד (תחילת קכז. בדפיו) שאין בזה חסרון כיס}}.

@התשלום לא יועיל למלא את הנזק, שהרי לא יוכל לקנות יד חדשה {{מקור|קהילות יעקב בבא קמא מ בהשמטה לפרק החובל}}<ref>עיין לקמן בסמוך (ד"ה בטעם תשלומי הנזק) האם התשלומין הם על החומר או על השווי.</ref>.

@נזק גוף צריך אומדן גדול, ולכן נחשב קנס {{מקור|ב"ח חו"מ צ-כה}}.

בטעם תשלומי הנזק חקרו האחרונים האם הם על הממון (שווי), או על החומר שניזוק (עצם) {{מקור|עיון בלומדות יד: מחלוקת ראשונים}}<ref>עיין לעיל בסמוך (ד"ה תשלומי נזק אות ב) במקרה שאי אפשר למלא את החומר הניזוק אלא רק את שוויו.</ref>.

תשלומי ריפוי אינם חוב ממון לשלם לו את שווי הריפוי, אלא יש עליו חיוב לרפאותו, ורק כשאינו יכול לרפאותו משלם לרופאים שירפאוהו {{מקור|קובץ שיעורים כתובות ריח}}.

תשלומי בושת חייב לשלם רק אם התכוון {{מקור|בבא קמא פו: במשנה}}. ובגדר הכוונה יש חמש שיטות במפרשים {{מקור|קונטרסי שיעורים בבא קמא יד-ג}}:

@כוונה לעשות את המעשה {{מקור|רש"י}}.

@כוונה להזיק {{מקור|ר"ח}}.

@כוונה להזיק, ואפילו אם כוונתו להזיק רק בשביל הנאתו, וכן אם הוא פסיק רישא חייב אפילו אם לא התכוון {{מקור|מאירי}}.

@כוונה להזיק דווקא לרעתו של הניזק {{מקור|ראב"ד}}.

@כוונה לבייש, וטעמו הוא שאם לא התכוון לבייש לא נחשב ביוש, דהיינו שהפטור בבושת שלא בכוונה אינו מצד המזיק אלא מצד הניזק {{מקור|ים של שלמה}}.

'''נתן לו רשות לחבול בו''' וחבל בו - אינו עובר בלאו ("לא יוסיף") {{מקור|מנחת חינוך מט-א [ו] ד"ה וגם נראה, מח-ב [ג] ד"ה ונראה לענ"ד, והוסיף (מח שם) שלא מצא כן מפורש, אך הסברא נותנת כן}}.