פרשת בשלח: הבדלים בין גרסאות בדף

לשאלה מדוע לא נבחרה "דרך ארץ פלישתים" למסע בני ישראל לארץ כנען מביא [[מדרש רבה]] סברה נוספת:" שנאמר: <ref>הושע ט', י"ג</ref>  אֶפְרַיִם כַּאֲשֶׁר-רָאִיתִי לְצוֹר שְׁתוּלָה בְנָוֶה וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל-הוֹרֵג בָּנָיו". והרגום פלשתים, שנאמר:  <ref>דה"א ז, כ-כא </ref> "וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת (הפלישתים)  הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם" .והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים, שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים.  אמר הקדוש ברוך הוא: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים.

רש"י מביא נימוק לכך מד"ה '''ותקח מרים הנביאה''' -" היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו'"  <ref>סוטה י"ג א'</ref> .

*  ראשית, היותה נביאה. כנביאה היא בראש ובראשונה אשה בעלת עוצמה רוחנית גבוהה שיש לה קשר אישי, אינטימי, עם הקב"ה. עובדה זו מקבלת את אישורה בחטא הדיבור נגד משה. כתגובה לתפילתו אומר לו הקב"ה: 'ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים' <ref>במדבר יב, יד</ref>. מצד אחד, היא נענשת: יורקים בפניה. אך מצד אחר, אביה הוא היורק בפניה. אין אדם במקרא שהקב"ה כינה עצמו אביו אלא מרים בלבד.  

* שנית, מרים היא מנהיגה כריזמטית הסוחפת אחריה את כל הנשים. משה שר בשם בני ישראל (ולא נאמר כל בני ישראל!), כהמשך ישיר של הנהגתו הרצופה, הממוסדת, המגובה על ידי הקב"ה וניסיו, לאחר שהעם מאמין בו ומקבל את שליחותו - 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'  <ref>שמות יד, לא</ref> . אז ורק אז, 'אז ישיר משה ובני ישראל'  <ref>טו, א</ref> . לעומתו, מרים, מיזמתה, "לוקחת את עצמה בידים": הפסוק המתאר אותה פותח במילה 'ותקח'. היא לוקחת את התוף בידה ופוצחת בשיר, ללא רקע קודם ממוסד ומגובה מגבוה. משה לוקח בידו את המטה, היא לוקחת בידה את התוף. הוא לוקחו על פי צו ה', היא לוקחת על דעת עצמה. והנשים כולן נענות לה ויוצאות אחריה, מכירות מעצמן במנהיגותה, בכוחה הרוחני. כמענה להיענות זו היא מדברת אליהן ומקרבת אותן לאביהן שבשמים: 'ותקח... את התוף בידה ותצאן כל-הנשים אחריה... ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה'  <ref>טו כ, כא</ref>  אגב, כתוב ותען 'להם' מרים ולא 'להן'. אמנם יש שהמקרא פונה בלשון זו לנשים, אך יש הרואים בכך רמז שמרים השפיעה על שירתם של כל בני ישראל והגברים בכלל.

הרמב"ן מקבל את הפסוק :"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט על דרך הפשט. הוא מתיחס להווי של שבטי ישראל במדבר ומצביע על החשיבות של המוק והמשפט בתנאים החדשים. והוא מפרט:" כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצימאון אשר אין מים שם להם במחייתם, וצורכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חוק", כעניין '''הטריפני לחם חוקי'''  <ref>משלי ל ח</ref> , '''חוקות שמים וארץ'''  '''ירמיה לג כה''' , ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן '''כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים''' <ref>ש"א כז יא</ref> , '''כמשפט הראשון אשר היית משקהו''' <ref>בראשית מ יג</ref>, '''וארמון על משפטו ישב''' '''ירמיה ל יח''', על מדתו.  

הרמב"ן מצטט ממסכת יומא את סגולות המן :"ודע כי יש במן עניין גדול, רמזוהו רבותינו <ref>במסכת יומא (עה ב)</ref> : '''לחם אבירים אכל איש'''  <ref>תהלים עח כה</ref> , לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל: טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר  <ref>דברים ט ט</ref> : לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי?! אלא לחם אבירים, '''לחם שנבלע באיברים.''' , דהיינו, שאינו גורם לכל בעייה בעיכול.

<ref>שופטים ה', ז'</ref> . כבר המדרש תפס אותה על יהירות ושיבוח עצמי. לכן יש להבין את צורת