צפת: הבדלים בין גרסאות בדף

ערב [[מלחמת השחרור]] ב-1948, הייתה צפת עיר בת 12,000 תושבים, ובהם כ-2000 יהודים שהיו מרוכזים ברובע היהודי. הבריטים פינו את העיר ב-16 באפריל 1948 ומסרו את עמדותיהם, אשר שלטו על הרובע  היהודי, לערבים וכך הושם הרובע במצור. לאחר ש[[עין זיתים]] ו[[ביריה]] נכבשו על ידי הפלמ"ח הועברה מחלקה לסיוע אנשי הרובע. ב-[[5 במאי]] נכשל  נסיון לכבוש את המצודה שבראש הר צפת. תותחי [[צבא ההצלה]]  שהוצבו במירון הפגיזו  את הרובע. הכוח היהודי מנה 375 לוחמים שכללו את מחלקת ה[[פלמ"ח]] ולוחמי [[ההגנה]] נוספים. ברשותם היו מספר מקלעים, מספר מרגמות ובניהן [[דוידקה|דוידקות]] ושלושה [[פיאט (כלי נשק)|פיאטים]] (מטול רימונים נגד טנקים).  מעוזי הלוחמים הערבים - המצודה, בנין המשטרה העירונית ובית הספר היהודי "שלווה, נכבשו ב-10 וב-11 במאי לאחר קרבות קשים . כיבוש מבנים אלה הכריע את הקרב על העיר; תושבי העיר והחיילים הערבים נטשו את העיר ואת עמדותיהם ונמלטו, כולל ממבצר המשטרה שבראש הר כנען. למנוסה תרמו ירי המרגמות ובעיקר פצצות ה"דוידקה" שיותר משגרמו נזק ממשי, הפחידו את התושבים הערבים ברעש החזק שגרמו.

עם קום המדינה מנה היישוב היהודי כ-2,300 תושבים ולראש העיר הראשון התמנה הרב משה פדהצור (פודהורצר), בן למשפחה ותיקה שהגיעה לצפת עוד בימי האר"י, ומי שעמד בראש הקהילה היהודית בצפת משנות השלושים ומי שהיה אחראי לכך שהעיר לא פונתה בפרעות 1936, כדרישת הצבא הבריטי, ולפני מלחמת השיחרור גם אז בדרישת הצבא הבריטי. אחד ממפעליו הבולטים כראש עיר, היה הקמת קריית האומנים.  

העיר קלטה עולים חדשים והתפתחה מחוץ לעיר העתיקה. כיום מהווה העיר שלוש יחידות מבניות עיקריות: העיר העתיקה, שכונת כנען, שהיא השכונה הגבוהה ביותר בארץ (917 מטר מעל [[פני הים]]), ושיכון דרום, החלק התחתון של העיר.

בזכות אקלימה הצח ונופיה הפכה צפת לעיר תיירות, שמשכה אליה תושבים מכל קצווי הארץ בעיקר בעתות ה[[קיץ]] החמים. בסוף שנות השבעים החלה דעיכה של צפת כמוקד תיירותי. אחת הסיבות היא הפיכתה לעיר בעלת צביון [[חרדים|חרדי]], במעין שיבה של העיר לעברה כמרכז רוחני דתי, מרכז ה[[קבלה]] - בה פעלו האר"י הקדוש, ושם גם נוצר השיר "לכה דודי" של אלקבץ. מסורת חדשה היא פסטיבל ה[[כליזמרים]] שהפכה למסורת בקיץ, ובמידה מסוימת מחזירה את העיר לתקופת הפריחה שלה כעיר תיירות, לפחות למשך ימי הפסטיבל.